22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

העולם מצחיק

14/07/2012

 

זו אינה סקירה, זו אינה ביקורת. זהו רק פירוט של חוויות שחוויתי בעת הצפייה בסרטו החדש של שמי זרחין "העולם מצחיק", של מחשבות שבאו לי אחרי הצפיה, ושל כמה דברים שלמדתי תוך קריאת ביקורות על הסרט בדיעבד. אקדים ואומר שנהניתי מהסרט, ושאני בהחלט ממליץ.

עלילת הסרט מתרחשת רובה ככולה בעיר טבריה, העיר שבה גדל יוצר הסרט, ובסביבותיה. זהו סרט אנסמבל, כלומר, סרט שמתקיימות בו עלילות רבות ודמויות רבות. מתקיימים ביניהן קשרי גומלין, והם נחשפים והולכים ככל שהסרט מתקדם. כאלה היו סרטיו הראשונים של רוברט אלטמן, בעיקר סרטו "תמונות קצרות", שנעשה לפי סיפורים קצרים של ריימונד קארבר. כזה היה סרטו הארוך הראשון של זרחין, "לילסדה". לכמה מבקרים הייתה בעיה עם הריבוי הזה, הם כתבו ששומה היה על זרחין להתמקד בסיפור עיקרי אחד, ולהשמיט את כל המסביב. אני איני חושב כמוהם.

הסיפור העיקרי האחד הוא סיפור על אחות ושני אחים, שלא מדברים זה עם זה. לכל אחד מהם יש תיק כבד משלו. ירדנה הבכורה (בגילומה של אסי לוי המקסימה) היא סוכנת נסיעות ואם שכולה. היא עסוקה בפירוק נישואיה כשהיא מגלה שהיא בהריון, ואין לה מושג ממי, כי היא לא זוכרת שהיא שכבה עם מישהו לאחרונה. מירון האמצעי (דני שטג) הוא מסעדן מצליח. הוא אלמן ואב לשני בנים מתבגרים. האחד חי בבית ועושה לו בעיות. השני מתעורר מתרדמת בבית לוינשטיין מיד בפתיחת הסרט, לאחר תשע שנים, וצריך לשקם אותו.  הוא עושה דייטים, והוא מפוצץ אותם על ההתחלה, עם כל הזעם האצור בו. גולן הצעיר (אלי פיניש) הוא מגיש תכנית רדיו פופולארית בתחנה מקומית. הוא גבר צעיר, שרוב הזמן מתנהג כמו נער. הוא סועד את החברה שלו, שגוססת מסרטן במוח בבית החולים.

לשלושתם יש עבר שהם צריכים לשחרר, אבל הם לא יכולים. אולי לא רוצים. כל אחד מהם מחובר לרופא, ושלושת הרופאים (אלון נוימן, משה אבגי, דרור קרן) חובשים כיפה. אולי זה בא כדי לומר, שלמדע הרפואה אין דרך לעזור לאנשים האלה, ונשאר רק להתפלל עליהם.

ויש עוד שלישיה. לגולן יש חלום: לאחד את שלישיית "הגשש החיוור" להופעה אצלם במרכז התרבות המקומי. בכל יום שלישי אחרי הצהריים, גולן משמיע בסוף התכנית שלו את "הקפטריה בטבריה", וכל העיר מאזינה ומדקלמת. גולן מטריד את שייקה לוי, שמגלם בסרט את עצמו, כדי שיעזור לו במימוש החלום הזה. שם הסרט, "העולם מצחיק", לקוח מהמערכון "קרקר נגד קרקר" של "הגשש". העולם מצחיק, אז צוחקים. אבל בסרט לא צוחקים הרבה. אני אפילו בכיתי.

ויש גם סיפור עיקרי שני, הזוי ואמורפי עוד יותר. במרכז התרבות המקומי מתקיימת סדנת כתיבה בהנחיית גבר צעיר ושמו רוני (יחזקאל לזרוב). ישר מבינים שרוני לא שייך למקום, שהוא בא מבחוץ, אולי מן העיר הגדולה. בכל פעם שהדינמיקה בסדנה נהיית לו קשה, רוני מסתובב אלינו, הצופים, ובולע כדור עם קצת מים. המשתתפים הקבועים בסדנה הם מה שנהוג לכנות "טיפוסים", כל אחד עם המוזרות הקטנה שלו. מבוגרים, צעירים, נשים, גברים, כעשרה אנשים בסך הכל. המנחה, ככל המנחים בסדנאות כתיבה, מורה להם להביא סיפורים של אנשים "מעניינים", וכאלה, מתברר, לא חסרים בטבריה.

הסיפורים שהם מביאים לסדנה מובאים כסרטים קצרים בשחור לבן, סרטונים שיש בהם מלודרמה בסגנון הסרטים הערביים שהיו פעם בימי ששי בטלביזיה, בסגנון סרטי גורג'י עובדיה משנות השבעים ("שרית","נורית"), אבל הם מבוימים ומוגשים בסגנון אירוני, אפילו סרקסטי, כנהוג בשנות האלפיים. בכל זאת  נגע ללבי במיוחד הסרטון על פקיד בית המשפט והכבשה חרופה, עם ישראל קטורזה בתפקיד הראשי. הסרטונים הללו מטרימים קטע פלאשבק שיבוא בשליש האחרון של הסרט, אף הוא בשחור לבן, ויגלה לצופים את תחילת הסיפור המשפחתי העצוב של ירדנה, מירון וגולן. איך נדפקו להם החיים. השימוש בשחור לבן בקטע הפלאשבק מעורר אצל הצופה את השאלה: האם באמת היה כך, או שגם זה סיפור בדוי.

 

כאמור, משתתפי סדנת הכתיבה של רוני הם טיפוסים שופעי קסם, כל אחד בדרכו. והכי מקסימה היא צפי (נעמה שטרית המדהימה), בחורה צעירה שמשתתפת בסדנה. צפי גם עושה עבודות ניקיון בכל העיר, וככה היא נכנסת לחיים של האנשים. בין היתר, היא עושה נקיונות בבתים של ירדנה ושל מירון, ובתחנת הרדיו של גולן, וככה היא נכנסת לחיים שלהם, ברגישות ובנחישות. טוב, נו, בנחישות. כמובן, זה לא כל כך אמין שבחורה כל כך יפה ומטופחת מסתובבת בעיר ברגל עם תרמיל כלי ניקוי וחומרי ניקוי על הגב ועושה עבודות ניקיון אצל אנשים. אבל אלף, מי מחפש אמינות בשלב הזה, ובית, השאלה הזו נשאלת בשליש השני של הסרט, וצפי נותנת לה תשובה מספקת. צפי היא דמות המספר בסרט: היא מחברת בין הסיפורים שלכאורה אינם שייכים זה לזה, והיא זו שתחבר לבסוף בין שלושת האחים.

באחת הסצינות הכי מקסימות בסרט, ביום שלישי אחר הצהריים, כשמשדרים ברדיו את "הקפטריה בטבריה", צפי צועדת ברחוב במלוא הדרה, פונה לעוברי האורח ולבעלי החנויות ברפליקות ממערכונים של הגשש, וכל אחד שהיא פונה אליו עונה לה ברפליקה המתאימה בדיוק. מי שכמוני קצת מכיר מערכונים של "הגשש", יודע לזהות. אבל מעבר לזה, הסצנה הזו שלחה אותי לסדרות אמריקאיות ישנות, אלה שהייתה בהם עיירה קטנה ובה עלמה יפה שמסובבת את כולם על האצבע. או, לחילופין, לדמויות משחר ימי הקולנוע הישראלי, כמו ארבינקא של אפרים קישון וקזבלן של מנחם גולן, שהיו להם סצנות בהן הם התהלכו בשוק, וכל הרוכלים והקונים עשו להם כבוד.

אבל, הריפרור העז מכולם הוא לסרטו הקודם של שמי זרחין, "אביבה אהובתי", שגם בו שיחקו אסי לוי, דרור קרן, רותם אבוהב ולבנה פינקלשטיין, וגם עלילתו התרחשה בטבריה. טבריה של הסרט, לרגעים היא מצטלמת כמו טבריה שכל ישראלי עבר בה פעם, ולרגעים היא משמשת כמעין מקונדו מ"מאה שנים של בדידות", מקום מיתי שפלאות ונצורות עשויות להתרחש בו, בעיקר בסרטונים בשחור לבן. פרט שלא שמתי אליו לב בזמן הצפיה, והופיע באחת הביקורת שקראתי, נוגע לשמות הגיבורים: גולן ומירון נקראים על שם רמה והר שמשקיפים על טבריה, ירדנה קרויה על שם הנהר שמזין את הכינרת. ומה עם צפי? אהה, היא נקראת על שם העיר הסמוכה צפת, כמו בשורה המפורסמת מהמערכון של הגשש: "אח, טבריה, טבריה, לו היית צפת".

אני, לבי הולך אחר טכסטים שיש להם עלילה ודמויות במובן המסורתי, אבל יש בהם גם עיסוק בשאלות של זמן ומקום, מציאות ודמיון, מורשת קולנועית. ב"העולם מצחיק" יש הרבה מרכיבים שמסמנים לי, שההליכה שלי למקומות האלה היא משהו שהיוצר התכוון שיקרה, לא קטע שלי עם עצמי: הריפרורים הגלויים לתרבות עברית ויהודית ולקולנוע עולמי וישראלי, וכן הליהוק לתפקידי משנה של כוכבי קולנוע ישראלי ותיקים כמו שייקה לוי, זאב רווח ומשה אבגי, ושל שחקנים מהדור החדש, כוכבי הדרמות הטלביזיוניות: שלומי קוריאט מ"הבורר", אור בן מלך מ"עספור" ומשה אשכנזי מ"אננדה".

אבל, כאמור, גם למי שלא אוהב לחפור יש על מה להתענג.

יש עוד חילוק שאני חייב להזכיר בהקשר של הסרט הזה, וזה קצת מורכב. כמו בהרבה סרטים ישראליים, שני עולמות מתנגשים ב"העולם מצחיק". אשכנזים מול מזרחיים? כן, אבל לא בדיוק. מרכז מול פריפריה? גם לא בדיוק. תרבות עממית מול תרבות גבוהה? כן, ובמחשבה שניה, לא.

אשכנזים מול מזרחיים? הקוראת המתמידה שלי כבר יודעת שאיני מהמכחישים את קיומו של יחס רע למזרחיים בחברה הישראלית, והריאיונות עם זרחין (שהוא בעצמו מזרחי) מוכיחים שגם הוא לא. אבל, התמונה שהסרט מציג אינה פלקטית, וההתנגשות אינה בין מזרחים "טובים" לבין אשכנזים "רעים", שבסוף הם נדפקים, או שהם לפחות לומדים לקח ומשנים את התנהגותם. כל הדמויות כאן טובות למדי ומעוררות חמלה, וכמעט כולן מזרחיות. דמותו של רוני, היחידה שיש לה איפיונים אשכנזיים בולטים, חסרה איפיונים אחרים שנהוג היה להדביק לאשכנזים בקולנוע הישראלי של שנות הששים והשבעים: כוחנות, יוהרה.

מרכז מול פריפריה? שוב לא אכחיש, שסרטים שעלילתם מתרחשת במרכז תל אביב או במה שפעם כינו פה "ההתיישבות העובדת" פחות מדברים אלי. מראש אני מגיע עם יותר אהדה לסרט שאני שומע עליו שהוא מתרחש בפריפריה. אני מאשקלון, וסרטו של איתן גרין "הכל מתחיל בים" מאד עשה לי את זה, גם משום שהוא מצולם באתרים שאני מכיר כל כך מקרוב, כל כך ממזמן. הניגוד בין המרכז והפריפריה מוצג ב"העולם מצחיק" דרך הנסיעות של שלושת האחים למרכז הארץ, נסיעות שהן סוג של עליה לרגל: ירדנה נוסעת להתראיין באולפן הטלביזיה לתכנית בוקר, מירון נוסע לבית לוינשטיין לטפל בבנו המאושפז שם, גולן נוסע אל שייקה לוי. במקצת הסיטואציות מופיעים הסטראוטיפים האופייניים למפגשים מהסוג הזה, אבל לא בכולן. במפגש בין מירון לבין הרופא של בנו, אהדתי הייתה נתונה דווקא לרופא, נציג המרכז.

תרבות עממית מול תרבות גבוהה? ובכן, סרט שמעמיד במרכז את פועלה התרבותי של שלישית "הגשש החיוור" אינו יכול לחמוק מהניגוד הזה. הוא נוכח בכל כך הרבה מערכונים של השלישיה, שבהם שני "עממיים" פוגשים אחד "תרבותי" ומראים לו מאיפה משתין הדג. גם בקו העלילה המקביל, זה של סדנת הכתיבה, יש עימות בלתי פוסק בין המשתתפים לבין רוני, מנחה הסדנה, שתמיד מנסה לצקת את הסיפורים שמביאים לו לכלים של ניתוח אקדמי ולמבנים מוכרים בחקר התרבות. כאמור, הוא גם נראה אשכנזי, ואפשר לשער שהוא בא מן החוץ, מן המרכז. רוני יוצא מכל העימותים כשידו על התחתונה, כמובן.

אני, לא נח לי עם זה. אני בעצמי "תרבותי" כזה, ויוצא לי להיתקל ב"עממיים" שיש להם צורך להתעמת אתי, ולהוכיח לי שה"תרבות" שלי לא שווה כלום במבחן היומיום. אבל, "העולם מצחיק" כולו ספוג כל כך בתרבות גבוהה, עושה שימוש מופגן כל כך באמצעי מבע קולנועי, מלא כל כך באיזכורים ובמחוות לקולנוע הקלאסי, זה שמכירים אותו בעיקר באקדמיה, שבאמת קשה לומר שהוא בא להאדיר את התרבות העממית ולבזות את התרבות הגבוהה.

לא, החילוק הוא אחר. יש ב"העולם מצחיק", כמו גם בסרטיו הקודמים של שמי זרחין, התנגשות בין שני סוגים של אנשים, שבהיעדר מונח טוב יותר, אכנה אותם "סגולים" ו"ירוקים", גם כדי להדגיש שאינני מעדיף סוג אחד על פני האחר ואיני שופט.

ה"סגולים" הם אלה השואפים להתנהל בעולם על בסיס של ניתוח קר ושכלתני, מלים מדויקות ומדודות, שימוש יעיל במשאבים, והתייחסות לזמן, למקום ולמערכות יחסים כאל משאבים שיש לעשות בהם שימוש מועיל. לא תמיד הם מצליחים בכך, אבל עצם השאיפה די בה כדי ליצור ניכור ופירוד בינם לבין ה"ירוקים", אלה שמתנהלים בעולם על בסיס של רגשות, דחפים, תשוקות, ובעיקר חלומות.

סרטים ישראלים רבים בנויים על קונפליקט בין מישהו מהקבוצה הראשונה, בדרך כלל יהודי אשכנזי ותיק מהמרכז, לבין מישהו מהקבוצה השניה, בדרך כלל יהודי מזרחי מהפריפריה. בסרטים של שנות הששים והשבעים, הקונפליקט הזה היה נפתר בנישואין בין המשפחות משני הצדדים: ב"סאלח שבתי", בנו ובתו של סאלח שבתי ה"ירוק" מתחתנים עם צעירי הקיבוץ ה"סגולים". ב"כץ וקרסו", בניו של קרסו ה"ירוק" מתחתנים עם בנותיו של כץ ה"סגול". ב"קזבלן", יוסף סימנטוב ה"ירוק" מתחתן עם רחל ה"סגולה". בסרטים משנות השמונים ואילך, לקונפליקט הזה היה הרבה פעמים סוף טראגי: ב"שחור", רחל מתנתקת ממשפחתה ונדונה לעקרות. ב"חולה אהבה משיכון גימל", ויקטור מגיע למוסד הפסיכיאטרי. ב"זוהר", זוהר ארגוב מתאבד.

בהרבה סרטים ישראלים משנות השמונים ואילך עשו היוצרים שימוש בדמות של פלסטיני כדי לייצג את הצד הזה בנפש האדם, הצד ה"ירוק". אולי משום שהיהודים המזרחיים כבר התקדמו בסולם הכלכלי, אולי משום שכידוע, דמויות של פלסטינים עשויות גם להבטיח לסרט ישראלי וליוצריו קבלת פנים אוהדת בבראנז'ה הליבראלית באירופה ובצפון אמריקה, כיבודים בפסטיבלים ותקציבים של כל מיני גופים במערב, ומערופים בפקולטות למדעי החברה בישראל. זרחין לא הלך לשם, ואני מניח שהוא משלם על זה מחירים. לפחות הוא יכול להתנחם בכך, שהסרטים שלו ממלאים אולמות בישראל. הישראלים מאמינים לו.

ניכר בזרחין, שאהדתו נתונה ל"ירוקים" על חשבון ה"סגולים". ב"אביבה אהובתי", הזדקרה לרעה דמותו של יורם, סופר תל אביבי "סגול" (בגילומו של ששון גבאי), שמנצל את טוב ליבה ואת תמימותה של אביבה ה"ירוקה", הטבחית במלון בטבריה שחולמת לפרסם את הסיפורים שהיא כותבת. אבל, ב"העולם מצחיק" הבידול הזה עדין יותר.

גם הדמויות ה"סגולות" המובהקות אינן "רעות": שלושת הרופאים, שייקה לוי בתפקיד עצמו, וכאמור, גם רוני, המדריך בחוג הכתיבה. גם הם, כאילו אומר לנו זרחין, מנסים לעשות הכי טוב שהם יכולים. לא מגיע להם עונש, לא מגיע להם שתשנאו אותם ותשמחו על נפילתם. גם הם ראויים לחמלה.

עדינות, תמיד עושה לי את זה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

20 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת