00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

Harakiri - סרג` טנקיאן


משתתפים: סרג' טנקיאן - שירה, כתיבה וקלידים/דן מונטי - גיטרה/מריו פאריגיאלו - בס/רוי זיגלר - תופים
מפיק: סרג' טנקיאן
חברת תקליטים: Respire
ז'אנר: מטאל-פופ-מתקדם (?)
שנה: 2012

לפני 6 שנים, להקת הרוק הכבד הנהדרת "סיסטם אוף א דאון" הודיעה על פירוק זמני, ובמהלך אותו פירוק הספיק הסולן הכריזמטי והמוכשר שלהם, סרג' טנקיאן, להוציא 2 אלבומים, הראשון שבהם הוא אחד מאלבומי הסולו האהובים עליי בפרט, ובכללי הוא גם אחד האלבומים המוצלחים של העשור האחרון, לדעתי. אומנם סיסטם חזרו לפעילות מאז, אבל זה לא הפריע לסרג' הקטן שלנו להוציא אלבום שלישי במספר, "Harakiri", אבל מי שציפה לעוד קלאסיקה מיידית צפוי לאכזבה - כי על זמר ויוצר שהיה ידוע ביכולת שלו לבעוט כהוגן לא נהוג לשמוע שהאלבום שלו "חמוד".

הפתיחה של האלבום (3 השירים הראשונים) חזקה במיוחד לדעתי. "Counucopia", שיר הפתיחה, הוא אחד השירים החזקים של סרג' בשל היותו זורם, רגשני ומזגזג ביעילות בין מספר מוטיבים, סגנונות ואפקטים; "Figure it Out" הוא שיר שמזכיר מאוד את התקופה של סרג' בסיסטם אוף א דאון בהיותו רועש, מהיר ולא מלודי מיוחד (ומזכיר במבנה ובטון ההזוי שלו את השיר "Suger" של סיסטם) ולכן הוא די מהנה ומקפיץ, אם כי לא עמוק במיוחד; ו-"Ching Chime", הוא שיר אשר משלב לכל אורכו כלי נגינה סיני כלשהו (ההימור שלי: סה או ארהו), וגובל למעשה בסוג של פולק-מטאל-אסייתי, מה שמן הסתם הופך אותו לאחד השירים המעניינים ובעלי הצליל הייחודי ביותר באלבום, ולמעשה בכל הקריירה של סרג'. גם אחר כך יש כמה שירים נהדרים, כמו שיר הנושא "Harakiri" העוצמתי, המלא והמרגש במיוחד, או "Uneducated Democracy", שממש מזכיר בסגנון וגישתו שיר ת'ראש מטאל ישן שהוקלט באמצעים מודרניים ועם פסנתר.

אבל פה מגיעה הבעיה באלבום, והיא שאני צריך לכתוב עכשיו את המילה "זהו". זהו, אין יותר שירים שראויים לציון. השאר אינם כאלה, פשוט משום שהם נשמעים מאוד דומים אחד לשני. באופן כמעט בלעדי, השירים האלה בנויים בערך באותו מבנה - בית שקט עם פריטה רכה ופסנתר ואחריו פזמון רועש וחזק שמידת המלודיות שלו משתנה משיר לשיר (X2), אחרי זה קטע מוזיקלי שונה במנגינה שלו מהחלקים שקדמו לא, ואז שוב פזמון. נכון שגם חלק מהשירים שציינתי לחיוב טוטאלי גם לוקים בנוסחתיות הזאת במידה מסויימת, אבל בהם לפחות יש משהו מיוחד וזכיר, כפי שציינתי. עצם העובדה שאני עדיין זוכר את השירים האלה בחיוב ויכול לפחות לזמזמם אותם (חוץ מ"Uneducated Democracy", אותו שמעתי קצת פחות פעמים) אבל את האחרים אני בקושי יכול להבדיל אחד מהשני, מוכיחה שבאמת מדובר בדוגמה קלאסית של "כל השירים נשמעים אותו דבר". כאילו, אני עדיין לא מוזיקאי ברמה שבה אני יכול לזהות תווים משמיעה, אבל אפילו אני יכול לזהות שהשיר הסוגר של האלבום "Weave On" הוא לא יותר מווריאציה כמעט זהה למנגינה של שיר מאלבומו הקודם של סרג'. למקרה שהבנתם אותי לא נכון, אף אחד מהשירים האלה לא רע ("Forget Me Knot", או "Reality TV" ראויים לציון במיוחד מביניהם), אבל הם פשוט לא משהו שנשאר לך במוח הרבה זמן, והופכים את המחשבה על כך שסרג' מתכנן להקליט 3 אלבומים נוספים במיידי למפחידה במיוחד - הם חמודים ומהנים כששומעים אותם, אבל אין שום דחף לעשות זאת שוב כמה פעמים, וזה באמת מצער שזה קורה למוזיקאי כזה נפלא. בחלק מהשירים ("Occupide Tears" ,"Deafening Silence") כן יש גיוון כלשהו, כשסרג' מתנסה קצת במוזיקה אלקטרונית, ועד כמה שאני תומך בגישה שלו של התפתחות מוזיקלית לכיוונים שונים, הוא פשוט לא עושה את זה טוב. במקום שזה יהיה שילוב מעשיר ומסקרן של אלקטרוניקה ומוזיקת רוק מסורתית (ע"ע - מיוז), אבל פה זה פשוט יוצא ריקני, מעצבן ונשמע כאילו מדובר בשני שירים שונים לגמרי שמושמעים במקביל. באמת שקשה להבין באיזה מחלה חלה המתופף שהוא נעלם החל מהחצי השני של האלבום ומוחלף במכונת תופים אלקטרונית.

בכל שירי האלבום אפשר לשמוע ליריקה נהדרת אשר עוסקת, כיאה לסולן לשעבר של להקה כמו סיסטם אוף א דאון, בנושאים חברתיים ופוליטיקה. אפילו בתור ימני אני יכול להעריך שירה מחאתית ושמאלנית כל עוד היא עמוקה וכתובה טוב, אבל זה רק מעצים את האכזבה משאר האלבום, כי זה גורם לי להתעסק בשאלה למה סרג' העדיף להשקיע יותר במילים במקום במוזיקה.

תשמעו, אוי גרמתי לאלבום להישמע גרוע, אבל הוא לא כזה. הוא בהחלט חמוד, ויש בו כמה שירים פשוט מדהימים, אבל על כל אחד מהם יש 2 שנעים בין "לא רע" ו"נחמד מינוס". לא תמצאו פה, לפי דעתי, אפילו שיר רע אחד, אבל השירים הממש מקוריים, זכירים ומעניינים מעטים פה יחסית למה שציפיי. בסופו של דבר, האלבום מומלץ רק למעריצים השרופים ביותר של סרג', בין אם בתור אומן סולו או בין אם בזכות עבודתו בסיסטם אוף א דאון, או לאנשים שממש ממש ממש חובבים רוק כבד מודרני, אבל לכל השאר - דלגו, או שתשמעו רק את השירים שציינתי לחיוב בפסקה השנייה. אומנם מדובר באלבום נחמד מאוד מאוד, אבל מסרג' ציפיתי לקצת יותר מאלבום שייתן חומר לכתיבה של 5 פסקאות בלבד (ואפילו לא הזכרתי בה כמה שירים). בינתיים, The System is Down, והוא צריך לעשות משהו כדי להחזיר אותה למעלה. אני סומך עליך, סרג'.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת