00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלי חיתולים ובלי חשבון

עלובי החיים/ויקטור הוגו

עלובי החיים/ויקטור הוגו

 

קראתי אותו מזמן מזמן, בגרסא מקוצרת לנוער, בעברית ולא זכרתי כלום ממנו פרט לכך שנהניתי. אז כשהוצע למועדון הספר בפורום ספרים וספרות החלטתי לשוב ולקרוא אותו, והפעם בגירסא המלאה. זמינות נוחה לתרגום המלא בעברית אין לי אבל קינדל יש, ואת התרגום לאנגלית (משנת 1878) יש חינם ברשת באתר פרוייקט גוטנברג. 

נתחיל מזה שאין לי את הניסיון להעריך את גודל הספר לפי גודל הקובץ, ככה שלא היה מושג מראש לאיזה פרוייקט אני נכנסת. מצד שני, את הקינדל הרבה יותר נוח לקחת לכל מקום מאשר כרך נייר עב כרס. בסך הכל, הקריאה לקחה לי כשישה וחצי חודשים. לא הספר הכי ארוך שקראתי, אבל בהחלט ספר גדול. 

ומלא מילים. יותר מידי מילים לטעמי, אבל עוד אגיע לזה. 

'עלובי החיים' הוא קלאסיקה שעד ימינו ממשיכה לצאת לאור במהדורות חדשות, מלאות או מקוצצות, בתרגומים לכל מיני שפות (המקור בצפרתית) ואף עברה עיבודים לא מעטים לתיאטרון ולקולנוע. אני מאמינה שהעלילה המרכזית היא בחזקת ידע כללי אבל בכל זאת אומרת שהסקירה הזו מכילה ספוילרים. ראו הוזהרתם.

 

בגדול, העלילה המרכזית של הספר עוקבת אחרי ז'אן ולז'אן, אסיר לשעבר הנמלט מרשויות החוק. לקורא ניתן מידע מתומצת (מידי) על תקופת חייו הראשונה של ז'אן ולז'אן אבל עיקר העלילה מתמקדת בתולדותיו אחרי שעבר שינוי מהותי באישיותו ו'חזר בתשובה'. בחייו של ולז'אן יש שלושה אנשים משמעותיים - מפקח המשטרה ז'אוור הרודף אותו ללא הרף בשביל להחזירו למאסר, קוזט, ילדה יתומה וערירית אותה מציל ולז'אן ממשפחה אומנת מתעללת ומגדלה כבתו שלו, ותנרדייה, אבי המשפחה האומנת, הרודף את ולז'אן בשביל לסחוט את כספו. דמות משמעותית נוספת בספר היא של מריוס פונטמרסי, מחזרה של קוזט, המתגלה כאתגר המסוכן ביותר של ולז'אן. 

בפועל, הספר הוא הרבה יותר מזה. הוא מבט מקיף וחודר על החברה הצרפתית בתקופה שלאחר קריסת הרפובליקה הראשונה והאימפריה של נפוליאון (תקופת מלכותם של לואי ה-18, שארל ה-10 ו'המלך האזרח', לואי פיליפ מאורלי). מלבד ז'אן ולז'אן והדמויות המרכזיות ישנן עוד דמויות משנה רבות עד מאוד, ולחלקן מוקדש נפח לא מבוטל, ולא תמיד בצדק (לדעתי). המראה לדמותה של צרפת בתקופה ההיא עובר נהדר דרך הדמויות והאינטראקציה ביניהן, אבל הוגו לא הסתפק בכך. חלק עצום מהספר (בהערכה גסה - לפחות 40%) מוקדש למסות הגיגיות שבהן הסופר שופך ידע כללי, ניתוחי אישיות, פילפולי דת ואמונה, והרהורים פילוסופיים פרטיים, שמנתקים את קו העלילה והופכים את הספר לבמת תעמולה (שכיום ברובה אנכרוניסטית להפליא) ואת הקוראת הצמאה לדעת מה קורה הלאה עם גיבוריו, לקהל שבוי. מזל שלפחות חלקן של המסות האלה (החלק ההיסטורי - גיאוגרפי) היו מעניינות בפני עצמן. 

הספר מחולק לחמישה חלקים: פנטין, קוזט, מריוס, האידיליה ברחוב פלומט והאפוס ברחוב סנט דניס, וז'אן ולז'אן. בכל אחד מהם, מתמודד ז'אן ולז'אן עם אתגר חדש ודרכו הוא עובר תהליך של התמודדות נפשית כלשהי, מתוכה דמותו מתפתחת. 

 

אם להודות על האמת, כמעט זנחתי את הספר בתחילתו. הוא נפתח בעשרה פרקים רצופים שכולם מוקדשים לתיאור הבישוף של ד. מכל זוית אפשרית. דרך ההסטוריה האישית שלו, מעשיו, מכתביו, מכתביה של אחותו, ושאר עדויות שונות ומשונות. שמחתי שהוגו נמנע מלפרט את תכולת פח האשפה שלו כדי לעמוד על אישיותו. 

אני בטוחה שהבישוף היה אדם נעלה ביותר, אבל מבחינת הספר, כל תרומתו לסיפור היתה במפגש עם ז'אן ולז'אן שתוצאתה היתה שאסיר עלוב בעל השכלה מינימלית, שמוצאו ממשפחת איכרים עניה, וששוחרר לאחר 19 שנים של כלא ועבודת פרך ושהחברה ה'מתוקנת' לא היתה מוכנה לקבלו חזרה אליה, הפך להיות אדם דתי ומצפוני (מבחינתו של הוגו זה אותו הדבר) ומחוייב לחיים של יושר והגינות, עד כדי קיצוניות קנאית. 

שינוי אישיות שכזה הוא משמעותי ביותר, ואין ספק שחשוב לדעת על האיש שמסוגל לחולל כזה שינוי באדם אחר, אבל בהחלט אפשר היה להסתפק בהרבה פחות מלל לתאר אותו. לאחר אותה הפגישה, ולז'אן יוצא עם פריטים יקרים מרכושו של הבישוף, אבל נשמתו נשארת שם, אצל איש האלהים. לבישוף אין יותר תפקיד פעיל בספר, ויש לו רק שניים-שלושה איזכורים קצרים בהמשך, אבל 5% מהקובץ מוקדש רק לתיאורו, וזה עוד לפני הפגישה עם הדמות המרכזית. 

צלחתי. 

 

חייו של ז'אן ולז'אן לפני המפגש עם הבישוף (בגיל 47 אאל"ט) מתוארים דוקא בתמציתיות יתרה, כאילו הם באמת רק התחילו במפגש הגורלי ההוא. לדעתי זה די חבל, כי יש למידע זה הרבה יותר רלוונטיות לסיפור מאשר לכל כך הרבה מלל אחר שהוגו שפך בספר הזה. בקיצור, ולז'אן נולד למשפחת איכרים עניה ובגיל צעיר מצא עצמו בתפקיד הגבר המפרנס של אחותו האלמנה וילדיה. בתקופת רעב הוא נשבר וגנב כיכר לחם, נתפס ונשלח למאסר עם עבודת פרך לשנים מספר. נסיונות בריחה שנכשלו האריכו את תקופת המאסר לתשע-עשרה שנים. כשסוף סוף שוחרר למשפחתו לא היה כל זכר והוא מצא את עצמו נודד ברגל עם סכום כסף זעום ונדחה מכל מקום בו נסה להתקבל או למצוא מקום לינה ואוכל. הבית היחידי שנפתח לפניו בליל סערה קר הוא זה של הבישוף וזה היה הלילה ששינה את חייו. פה בעצם מתחיל הסיפור. 

 

בהמשך, ולז'אן, תחת שם בדוי, מוצא הצלחה כלכלית שמביאה לו גם הצלחה חברתית ומעמד של ראש עיר. הוא חי כסגפן ואת עיקר כספו הוא מקדיש ליצירת תעסוקה ובנית מוסד חינוכי. בשלב כלשהו הוא גם לוקח תחת חסותו את פנטין, אשה צעירה שהחיים והחברה הרעו לה בצורה הכי גרועה שאפשר לפגוע באשה. 

 

בספר מודגש מספר פעמים שולז'אן מעולם לא ידע אשה. יש לכך השלכות נפשיות, ללא ספק, אבל ההקשר הנוצרי של חיים נטולי 'חטא' מהסוג הזה ברור למדי. הוגו מציג את ולז'אן כקדוש. לאורך כל הספר הקדושה של ולז'אן מתבטאת בצורה הנוצרית ביותר שיש - בהקרבה עצמית מוחלטת ללא שום ציפיה לתמורה. 

 

חלקו השני של הספר נפתח בתיאור גדול ומפורט של קרב ווטרלו, שהתרחש שנים מספר לפני תחילת הספר. המסה הזאת מעניינת דוקא, אבל כל הקשר שלה לעלילה הוא להראות שתנרדייה התחיל את הקריירה שלו כשודד גופות ולגמרי בטעות מציל את אביו של מריוס. בחלק הזה ז'אן ולז'אן מחלץ את קוזט, בתה של פנטין, ממשפחת תנרדייה ומאמץ אותה. החלק הזה מאוד נוגע ללב והיה היחיד שזכרתי מהספר שקראתי בנעורי. בהימלטם מז'אוור הם מוצאים מקלט במנזר ופה שוב מצאתי את עצמי מתייגעת בתאורים משמימים של מנהגי הנזירות במסדר הספציפי הזה שהתפוגג עוד בימי חייו של הוגו. אבל שנות חייהם של קוזט וולז'אן במנזר עוברות בספר בהנד עפעף. 

 

החלק השלישי - מריוס - הוא מעניין למדי. בחלק הזה מרחיב הוגו על המצב החברתי-פוליטי באותו הזמן ואת מריוס הוא מעמיד על הקרע שבין המלוכנים המיוצגים ע"י סבו והרפובליקנים המיוצגים ע" חבריו הסטודנטים. בחלק הזה מריוס מוצא את קוזט והם מתאהבים עד מעל לראש  - וכל זה בלי להחליף מילה ביניהם. היום קטע כזה לא היה עובר אצל אף קורא, אבל היום הרבה פחות תמימים. ולז'אן מצליח 'להיעלם' למריוס עם קוזט אבל לעומת זאת, תנרדייה עולה על עקבותיו ומנסה לסחוט ממנו כספים. 

 

בחלק הרביעי התקוממות הסטודנטים רוקמת עור וגידים, מריוס מוצא את קוזט מחדש והשניים מהדקים את הקשר ונפגשים בחשאי מתחת לאפו של ולז'אן. כאשר חבורת הפושעים שעובדת עם תנרדייה מתכננת לפרוץ לביתו, ולז'אן 'נעלם' שוב עם קוזט ואילו מריוס המיואש בוחר ללכת להילחם בבריקאדות בשאיפה למות. הפתק ששלח לקוזט מוצא את דרכו אל ידיו של ז'אן ולז'אן ומושך אותו גם אל הקרב שעל הבריקאדות. 

 

בחלק החמישי והאחרון (שנפתח במסת תיאורי הביוב של פאריז) ולז'אן עומד מול האתגר הגדול ביותר של חייו, זה שגם יכריע אותו, והוא אובדנה של קוזט. לא ארחיב את הדיבור על כך שלא לקלקל, רק אומר שהחלק הזה כל כך קורע לב שלמרות טלנובליותו (ואולי בגלל) בכיתי בו כמו תינוקת. 

 

ויקטור הוגו האמין שספר צריך להעביר מסר רעיוני ושהדמויות והעלילה נוצרות בשביל לתמוך במסר הזה. עלובי החיים בהחלט עומד בתנאים האלה ואף עולה עליהם. בניגוד לספריה של איין ראנד (שטענה כי הוגו הוא הסופר הטוב ביותר שקראה) לדמויות בעלובי החיים יש עומק רגשי וחיים משלהם מלבד קיום רעיוני שטוח. ואף על פי כן הם סמלים - ולז'אן הוא האיש התמים, קורבן החברה המחפש תיקון באופן תמידי. ז'אוור הוא החוק העיוור והנוקשה (והוא הדמות היחידה שם שלא אמינה - אין חיה כזאת!) תנרדייה הוא הרע האולטימטיבי, האגואיסט הפועל למען עצמו בלבד ולא אכפת לו אפילו מילדיו שלו, ומריוס הוא האידיאליסט הצעיר וחסר הניסיון החותר לטוב ולשלמות, וחוסר יכלתו לראות מעבר לפשט מביא לכך שהוא זה שיפגע הכי קשה בז'אן ולז'אן, פגיעה אנושה הרבה יותר ממה שז'אוור או תנרדייה היו מסוגלים לעשות.  

 

ודוקא הדמויות השוליות יותר, בהן שניים מילדיו של תנרדייה - גברוש ואפונין, מצאו חן בעיני מאוד, דוקא משום שלא היו צריכים לשאת על גבם שום מסר פילוסופי. 

 

אומר שוב שלמרות שהוגו מעביר את מסריו יפה מאוד דרך העלילה והדמויות, הוא לא מסתפק בכך ומכניס לספר כמות אדירה של מסות היסטוריות-פילוסופיות-פוליטיות שלדעתי מיותרות ברובן הגדול. בתקופה בה נכתב הספר הקורא היה קהל שבוי לגחמות הסופר. היום זה לא היה עובר אצל הקורא הממוצע שקיימות עבורו כל כך הרבה אלטרנטיבות מעניינות יותר. ההחלטה להוציא לאור גירסא מקוצרת שבה רק השאור, נכונה בעיניי. השאלה היא רק, האם סומכים על העורך שקיצר רק איפה שנכון לקצר. ספקנים שכמוני מוזמנים לצלול עם הגירסא המלאה אל הביוב של פאריס. 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אום נטע אלא אם צויין אחרת