00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

ספיידרמן המופלא

26/07/2012


במאי: מארק ווב
שחקנים: אנדרו גארפילד, אמה סטון, רייס איפנס, דניס לירי, סאלי פילד
תסריט: ג'יימס ואנדרבליט
ז'אנר: אקשן, גיבורי-על
שנה: 2012

[מצטער על האיחור בביקורת, פשוט הייתי שבוע במונטנגרו. קצת מוזר לכתוב על הסרט הזה אחרי ש"עלייתו של האביר האפל" יצא, אבל א מן גוטה דו וואט אה מן גוטה דו]

מדי פעם, כאשר סדרת סרטים פופולארית ממצת את עצמה, היא עוברת תהליך שנקרא "ריבוט", במסגרתו לוקחים את הקונספט והעלילה הבסיסית של הסדרה, אבל יוצרים מהם סרט סדרה חדשה לגמרי מחדש, עם במאי אחר, שחקנים אחרים וכדומה, ובעיקר עם אווירה, סגנון וטונים שונים. זה עבד מצויין כאשר סדרת "באטמן" של טים ברטון/ג'ואל שומאכר קיבלה ריבוט בדמותה של טרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן או ב"כוכב הקופים: המרד", שהיה ריבוט לסדרה מתיישנת, וזה היה יכול לעבוד עם "ספיידרמן המופלא", ריבוט לטרילוגייה הלא ישנה מדי של סאם ריימי - אממה, מישהו שכח לומר לנו שזה לא ריבוט, אלא יותר רימייק (שחזור אחד לאחד של הסרט המקורי)... סוג של.

אז, "ספיידרמן המופלא" הוא, בעיקרון, ספיידרמן כמו שאנחנו מכירים אותו. פיטר פארקר (אנדרו גארפילד) הוא נער שגר עם דודיו לאחר שהוריו נהרגו בתאונה מסתורית, ובתיכון הוא ילד די דחוי ולא ממש מיוחד. אבל יום אחד הוא הולך לאיזה בניין מעבדות ומקבל שם עקיצה מעכביש רדיואקטיבי, יאדה יאדה יאדה, ופתאום יכול ללכת על קירות והוא חזק והוא יורה קורים ואז יש אירוע טרגי שהוא עד אליו שגורם לו להתחיל להילחם בפושעים ולמען הצדק, והוא צריך לזגזג בין לחימה בפשע ובנבל התורן - דוקטור קונורס (רייס איפנס), מדען גידם שבניסיון להצמיח לעצמו יד הפך את עצמו ללטאה ענקית - לבין התמודדות עם כל הקשיים שבני נוער צריכים להתמודד איתם, בראשם הקראש שלו על חברתו לספסל הלימודים, גוון סטייסי (אמה סטון).

מבחינת העלילה, אין פה באמת משהו יותר מדי שונה מ"ספיידרמן" המקורי מ-2002, אולי חוץ מהנבל שלו. הכל כאן קורה כמו שמצופה, ואין פה שום חידוש או הפתעה כלשהי בכל הקשור לעלילה, לדמויות, או הבימוי. צריך להודות, סיפורי התחלה של גיבורים הם, במהותם, לא מעניינים יותר מפעם אחת, כי כבר ברור איך המבנה שלו הולך, מההתחלה עד הסוף (יש אדם, משהו קורה לו שנותן לו כוח, הוא מנצל את הכוח לרעה, הוא משתנה, מחליט לנצל אותו לטובה, הוא עוצר פושעים, התשורת מגלה עליו וכן הלאה...). לכן, "ספיידרמן המופלא", הוא, ברובו הגדול, משעמם וצפוי לחלוטין. אני לא מתכוון שכל הסרט הדמויות לא עושות שום דבר חוץ מלנשום, אבל כל-כך ברור מה עומד לקרות, כל כך קל להתאים סטריאוטיפים לדמויות ולהצביע על קלישאות, ותחושת הדה-ז'ה-וו המעיקה הזאת נמצאת לך בבטן במשך כל הסרט. ושוב, מילא אם הסרט היה עושה משהו מיוחד וחדשני, אבל הוא לא, מה שגורם לסרט להרגיש חלול בנוסף להכל.
מלבד זאת, כמובן "ספיידרמן" סובל לא מעט מהעובדה שהוא... טוב, "ספיידרמן". הגיבור הנ"ל מעולם לא היה בין האהובים עליי (תכלס, אני "אוהב" רק את באטמן ואת אקס-מן), ובסרט מתוארים כמה מהדברים שאני לא אוהב בו. פיטר פארקר, נגיד, הוא ילד דחוי וצנוע, אבל כשהוא לובש את חליפת הספיידרמן, הוא הופך לשנון, יהיר ו(למרות שאני לא חושב שזה היה מכוון) גם מאוד מאוד שמוקי. ככה, פתאום משום מקום, האישיות שלו משתנה לגמרי, והייתי אומר שזה ביטוי לאיך שהאלטר אגו שלו מתשלט עליו, אבל לעזאזל, זה אמור לקחת הרבה יותר משנייה אחרת להשתנות ככה! בסרט מפוזרות שטויות אחרות, כמו ייחוס מוגזם של יכולות עבור חומרים רדיואקטיביים, מעבדות שמבצעות "השמדה עצמית" (30 שניות לפיצוץ וכו') או העובדה שהפכו את הגיבור הראשי לסקייטר (נו באמת, רק כי נער הוא רוכב על סקייטבורד?) יש בסרט לא מעט חורים מינוריים אך מעצבנים בעלילה, ורגעים מטומטמים לגמרי שבאמת חצו את גבולות התפיסה שלי, עד כמה שזה אפשרי לסרט גיבורי על כמו זה שילד מבצע מהלך בכדורסל שהיה אמור להפוך אותו למושא הערצה בכל בית הספר, אבל משום מה אף אחד לא זוכר את זה אחר-כך; ילד בלי מוחיות יכולות יוצאות דופן מצליח לפענח קוד של דלת סודית בפחות מחצי שנייה; או שלטאה ענקית משמידה מכוניות על גשר שלם - אבל לא מזכירים אותה במבזק החדשות שמספר על כך (וכל אלה רק קצה הקרחון). ולתיבול, יש בסרט כמה מצירופי המקרים הכי מגוכחים ומופרכים שראיתי, אתם תבינו למה אני מתכוון אם ראיתם את הסרט.

בהתחשב בעובדה שאמרתי פעם ש"ספיידרמן" המקורי הוא סרט איום ונורא, ציפיתי מעצמי לשנוא את הסרט הזה, אבל להפתעתי, לא היה כך. למה? כי "ספיידרמן המופלא", על אף היותו כמעט זהה, הוא בסופו של יום גרסה משודרגת לראשון. ב"ספיידרמן" היה משחק נורא של כמעט כל הקאסט, אבל פה הם ממש מסמרו את הליהוקים והדמויות. אנדרו גארפילד הרבה יותר טוב בתפקיד פיטר פאקר, בהצגתו האמינה של כל סערות הרגשות שנערים מתבגרים עוברים; בתור ספיידרמן, עם זאת, הוא נוטה לעצבן קצת מרוב ההומור והשנינויות הגרועות שהוא זורק, אבל זה כבר יותר כשל בתסריט מאשר במשחק. אמה סטון, מהיותה אמה סטון, עדיפה פי אלף בתור מושא האהבה, אבל מה שבכלל מגניב זה שהיא לא סתם מושא אהבה גנרי כזה, אלא דמות שנונה וחכמה לא פחות מגיבור הסרט, שלא נקלעת אפילו פעם אחת למצב ה'עלמה במצוקה' ויודעת להגן על עצמה ועל אחרים כמו גדולה בלי עדיין לאבד את האנושיות העדינה שלה. רק על יצירת דמות כזאת מגיע לסטון - ולמי שכתב את הדמות - שאפו ענק. הנבל, דוקטור קונורס/הלטאה, מתעלה בכל-כך הרבה רמות על הגובלין מהסרט המקורי, ואפילו שלעיתים המעשים שהוא עושה לא תואמים את האופי שלו, הוא בהחלט נבל שאפשר להיקשר אליו ולהבין את המניעים שלו. לדעתי מי שגונב את ההצגה הוא דווקא דניס לירי בתפקיד ג'ורג' סטייסי, מפכ"ל המשטרה ואביה של גוון, המגלם בצורה יוצאת מן הכלל את דמות האבא הקשוח שעדיין יש לו פינה חמה בלב, וכשהוא מסביר את השקפת העולם לגבי פושעים ולגבי אלה שלוקחים את החוק לידיים כמו ספיידי, בהחלט מאמינים לו. אפרופו אמינות, זוהי עוד נקודה שהסרט מטפל בה בצורה מוצלחת. אומנם בעלילה הכללית יש הרבה חורים, אי-עקביויות (?) ופשוט דברים מטומטמים לגמרי, אבל עדיין, הכתיבה בו מתעלה בהרבה על הסרטים הקודמים. ראשית, הדיאלוגים פה מתעלים ברמות בלתי ניתנות לתיאור על אלה שבטרילוגיה המקורית (אשר הכילה כמה מהדיאלוגים הכי גרועים ששמעתי בעשור האחרון). אין פה זריקה חסרת מהות של פאנץ' ליינים, אין פ . שלא כמו בסרט הקודם, ניתן ממש להבין את הדמויות - השחקנים שמגלמים תיכוניסטים באמת מתנהגים כמו תיכוניסטים ולא כמו בני 20 ומשהו שמשחקים תיכוניסטים. היחסים בין כל הדמויות, בין אם אלה פארקר ואהובתו, פארקר ומשפחתו או פארקר ואויביו הם דינמיים, אינטימיים ונכונים מאוד באיך שהם מוצגים. לבסוף, הסרט אכן מצליח להימנע מחלק מהקלישאות הרגילות של סרטי קומיקס, ונותן עלילה הרבה יותר חכמה מאשר "נבל שרוצה להשתלט על העולם מוהאהא",  ואף טורח להסביר בפירוט את כל הפרטים החשובים, גם אלה שבסרטים אחרים מתייחסים אליהם כמובן מאליו (כמו למשל, איך הכימיקלים האלה שמשנים את הצורה שלך עובדים בדיוק). גם בתחום העשייה הסרט מוצלח. הוויזואליה שלו לא צעקנית וצבעונית כמו בטרילוגיה המקורית, אם כי יותר אפלה ומלוכלכת. טוב, "אפל ומלולכך יותר" זה משהו שכבר נעשה עם כמה וכמה גיבורים בעבר, אבל מה לעשות, שפה זה עובד, והחזון האפל-אך-לא-גורם-לך-לרצות-להתאבד שלהם לניו יורק בהחלט תואם את שאר האווירה של הסרט. האפקטים השבלוניים של "ספיידרמן" המקורי, שנראו ממש כמו מודלים של 3d Max שלא עברו רינדור, הוחלפו במראות עוצרי נשימה של נדנוד על קורים ברחבי העיר ובסצינות אקשן בכלל לא רעות, אבל למען האמת, אין יותר מדי כאלה (עוד חיסרון של סרטי מקור, כל האקשן מגיע רק בסוף...)

ככה שבסופו של יום, מדובר בסרט מוצלח. לא מקורי, מרגש או חדשני במיוחד, אבל עדיין מבוצע היטב ומשפר פלאים על "ספיידרמן" המקורי מ-2002. ועדיין, הוא לא סרט הקומיקס הטוב ביותר בכל הזמנים, הוא לא סרט הקומיקס הטוב ביותר של השנה, הוא לא הסרט הטוב של השנה והוא אפילו לא הסרט הטוב ביותר של הקיץ. הוא בהחלט חביב להעברת הזמן וטחינת פופקורן, אבל בתור ריבוט/רימייק, חסר לו משהו שייחד אותו ויעשה אותו שונה מסרטים אחרים בכללי והסרטי המקור שלו באופן ספציפי. כמובן, אפשר להאשים את חוסר המקוריות והחדשנות הזאת בעובדה שזה עיבוד מחודש, שזה בערך כמו להאשים דג על זה שיש לו קשקשים. לכן, בסרט ההמשך שייצא ב-2014, אני רוצה לראות משהו חדש ומלהיב באמת, והפעם לא יהיה ליוצרים תירוץ דומה לא להכיל אותו. אז דיר באלאק ספיידי, דיק באלאק.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת