33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

ארמניה 2012

23/06/2012

 

מזה זמן רב שאני מכהה באהובה, שניסע פעם לחו"ל בטיול מאורגן. אני רוצה לנסות פעם לנפוש בלי שיהיה עלי עול התכנון, ועול קבלת האחריות לנפילות. ואהובה לא רוצה. היא חוששת להיתקע עם קבוצה לא מוצלחת, או עם מדריך שתלטן ומעצבן. אני יכול להבין אותה: כשנסענו לברצלונה, לקחנו יום טיול מאורגן למונסראט, וזו אכן הייתה נפילה קשה. מצד שני, גם בטיולים שבנינו באופן עצמאי היו נפילות, ובכל זאת איננו נמנעים מהם. לפיכך, כשאהובה באה לפני כמה חודשים עם הצעה לטיול מאורגן של "האגודה" לארמניה, קפצתי על המציאה.

"האגודה" היא הגוף המופקד על רווחת העובדים בקופת חולים כללית, מקום העבודה של אהובה. כבר יצא לי כמה פעמים לנפוש בארץ עם קבוצות עובדים של קופת חולים כללית, וגיבשתי לי דעה טובה על האוכלוסיה הזו. ידעתי, שעם אלה, מצטמצם הסיכוי ליפול עוד פעם עם שימי ופילוס ודקלה, כמו בדרך למונסראט. זאת ועוד, אני יודע שאהובה חשה בנוח במחיצת קולגות שלה, גם אם אינה מכירה אותם ממקודם. לעומת זאת, היא מרגישה רע מאד עם קבוצות אנשים שאין לה שום דבר משותף איתם, אפילו אם היא קצת מכירה אותם. הנה גורם שני שחשבתי למנבא הצלחה.

גורם שלישי במערכת השיקולים היה, שאמא של אהובה הייתה בשנה שעברה בטיול מאורגן בארמניה, אמנם עם קבוצת חברים ולא עם קבוצת זרים, וחזרה מלאת רשמים וחוויות. ביני לביני אני מאמין, שזו הסיבה שאהובה באה אלי דווקא עם ההצעה הזו, מכל ההצעות של האגודה. וחשבתי שמכיוון שזו הייתה הצעה שלה, אז גם אם תהיה נפילה, לא כל האשמה תיפול עלי. עניין רביעי הוא, שארמניה היא יעד שאיננו יכולים לנסוע אליו באופן עצמאי. זה נתן לי סיבה לקוות, ששום נפילה בטיול לא תעלה את ההרהור, אולי היינו צריכים לבוא לכאן באופן עצמאי, ואת ההאשמה שתבוא אחריו: הכל בגללך, רצית טיול מאורגן, הנה קיבלת.

התחלתי לכתוב על טיול, והנה אני כותב על זוגיות.

ירוואן בלילה

יש לי מספר תשובות לשאלה "מה פתאום ארמניה", שאלה שנשאלתי כמה פעמים בחודשים האחרונים. ובכן, יש לי משיכה וסקרנות אל מזרח אירופה, אותה טריטוריה קרה וזרה, שדה המשחקים של הכובשים הגדולים בהיסטוריה, מג'ינג'יס חאן עד היטלר וסטאלין. טריטוריה, שהבום הכלכלי של שנות החמישים לא הגיע אליה, ולכן כיום אין בה ריכוזים גדולים של אוכלוסיה מוסלמית עוינת, כמו שיש בצרפת ובבריטניה. התייר הישראלי יכול לדבר עברית חופשי בלי לפזול לצדדים.

גם עניין אותי לבקר במדינה, שתעשיית התיירות שלה עדיין בחיתוליה. אין בה תורי ענק בכניסה לכל אתר, לא שומעים תיירים ישראליים בכל פינה, וגם החבר'ה מהמשרד עוד לא חרשו אותה כבר כמה פעמים. סיקרן אותי לבקר מדינה, שיש לה כל כך הרבה קווים משותפים עם המדינה שלי, ועדיין היא כל כך שונה ממנה. אולי קו הדמיון הבולט ביותר הוא הניסיון המאומץ, אפילו אפשר לומר הנואש, לקחת ארץ ענייה ושחוקת מלחמות, ולארוז אותה באריזה אטרקטיבית לתייר המערבי. אפשר לומר שחוויתי, כתייר, משהו ממה שתיירים מן המערב חווים כשהם מבקרים בישראל: ארץ קצת מפגרת, עם היסטוריה מפוארת וריאליה קצת עלובה, שמאד מאד משתדלת למצוא חן בעיני התייר.

ארמניה ממוקמת מדרום לשני רכסי הקווקז. היא גובלת בגיאורגיה מצפון, בטורקיה ממערב, באיראן מדרום מזרח ובאזרבייג'אן ממזרח. בדרום מערב, יש בינה לבין איראן מובלעת ושמה נחיצ'באן, שמיושבת אזרים ושייכת לאזרבייג'אן. ממזרח, בתוך שטח אזרבייג'אן, נמצאת מובלעת נגורנו-קאראבאך, שמיושבת ארמנים, וקרויה בפי הארמנים "ארטסאח". יש לה מעמד של חבל אוטונומי. האו"ם רואה אותה כחלק מאזרבייג'אן, הארמנים רואים אותה כחלק מארמניה. הייתה מלחמה גדולה בשנות התשעים, והגבול עם אזרבייג'אן עודנו סגור. כן, מזכיר משהו.

הארמנים רואים גם חלקים גדולים של טורקיה כחלקים של ארמניה ההיסטורית, שנגזלו מהם בכח הזרוע. במיוחד הם חמים על רכס אררט, שהוא בעיניהם ערש תרבותם ומורשתם. הארמנים קוראים לארצם "האיאסטאן", על שם הייק, מייסד האומה, נכדו של יפת המקראי, נינו של נח, בונה התיבה. רכס אררט נמצא בשטח טורקיה, והגבול עם טורקיה סגור, כך שהארמנים אינם יכולים לבקר ברכס אררט, רק לראות אותו מכל מקום בעיר הבירה שלהם, ירוואן. אם מזג האוויר מאפשר זאת, כמובן.

אררט

מזג האוויר בחודש מאי הוא הפכפך. בבוקר יכולה לזרוח שמש בשמיים כחולים, רכס אררט ייראה למרחוק, ותוך חצי שעה יכולים השמיים להתכסות עננים ולהמטיר גשם זלעפות. המישורים חרוצי הקניונים במרכז ארמניה ובדרומה מכוסים עדיין עשב ירוק בעת הזאת. אמרו לי, שעוד כמה שבועות ייפסקו הגשמים, והעשב הירוק יהפוך חום-צהוב. איזור צפון ארמניה, המשתרע על השלוחות הדרומיות של הקווקז, הוא ירוק עד ומשובב עין ביופיו, מזכיר קצת את הנוף האלפיני. ואכן, העלונים של חברת התיירות מגדירים את האיזור הזה כ"שווייץ של הקווקז", אבל זו הגזמה פרועה. אמרו לי, שגיאורגיה כולה נראית ככה. גם בגיאורגיה אני רוצה לבקר, אף שהתיירות הישראלית כבשה אותה זה מכבר, וכל החבר'ה מהמשרד כבר היו בה.

דיליג`אן

ארמניה גדולה מישראל פי אחת וחצי, אמר לנו המדריך הישראלי שלנו, ולא אמר אם הכוונה לישראל עם או בלי השטחים, ואם לארמניה עם או בלי מובלעת נגורנו-קאראבאך, שהארמנים קוראים לה "ארטסאח", והיא ה"שטחים" שלהם. לפיכך, נבנה הטיול שלנו כטיול כוכב, שמרכזו בעיר הבירה ירוואן. מדי בוקר יצאנו באוטובוס לאחד ממחוזותיה הכפריים של ארמניה, אכלנו ארוחת צהריים בחיק הטבע, נמנמנו בנסיעה חזרה לירוואן, והעברנו את אחר הצהריים בסיורים בעיר עצמה. בערב חזרנו למלון למנוחה והתרעננות, ובערב היה לנו זמן חפשי לבלות בעיר. אבל, היה יום אחד שבו הסדר התהפך: בבוקר טיילנו בירוואן, ואחר הצהריים סיירנו באתרים הסמוכים לה: אתר הזיכרון לרצח העם הארמני, ה"יד ושם" שלהם, והמתחם הדתי באדג'מיאדזין, מקום מושבו של ראש הכנסיה הארמנית: קריית הוותיקן שלהם.

הארמנים גאים מאד במורשת הדתית העצמאית שלהם. הם אומרים, שהממלכה הארמנית הקדומה הייתה המדינה הראשונה שקיבלה עליה את הנצרות, עוד לפני רומי. הם מגדירים עצמם נוצרים אורתודוכסים אפוסטולים, ובכך הם מתבדלים מיתר הנוצרים האורתודוכסים. יש להם כתבי קודש משלהם, שכתובים בשפה העתיקה שלהם, באלפבית המעוגל והיפה שלהם, שהוא שלהם בלבד. יש להם שירה דתית מיוחדת להם, שנעמה מאד לאזניי. בזכות התכנון המוצלח של הטיול, הגענו לאדג'מיאדזין בזמן תפילה, ושמענו את הכמרים והנזירים שרים.

[אדג`מיאדזין]

יש הירארכיה בין הכנסיות האורתודוכסיות של מזרח ודרום אירופה, אמנם רופפת יותר מזו שקיימת בנצרות הקתולית. רוב הכנסיות האורתודוכסיות של העמים הקטנים במזרח אירופה כפופות לכנסיה האורתודוכסית הפרבוסלבית של מוסקבה. הכנסיה הארמנית אינה כפופה לאף כנסיה אחרת, והארמנים מאד גאים על כך. כל זאת למדתי מהמתרגמת הצמודה שלנו, סטודנטית צעירה וחמודה לשפות זרות באוניברסיטה המקומית, פטריוטית ארמנית מושבעת. כשביקרנו במנזר בגאגארד, היא שרה לנו שם בקולה הערב מזמור דתי יפהפה. באוטובוס חזרה העירה, היא שרה לנו את ההמנון הלאומי.

היות שארמניה ענייה, והיות שהכנסיה הארמנית אינה חוסה בצל כנסיות עשירות ממנה, המקדשים הארמניים פשוטים מאד, אפילו עלובים למראה. הכנסיות והמנזרים מגולפים באבן מקומית, אבן טוף אדומה-חומה-אפורה, והם קטני מידות. אין בהם חלונות צבעוניים, מעטים קישוטי הזהב והכסף, מועטים ציורי ישוע והקדושים וצבעיהם חיוורים ודלים. באיזורים הכפריים המרוחקים, הצבע השליט בתוך המקדשים הוא שחור, אולי משום שהקירות והתקרה ספגו כל כך הרבה עשן במשך מאות שנים, עשן נרות שהודלקו כחלק מהפולחן, או עשן מדורות שהדליקו הנזירים כדי להתחמם, ונראה שאין מי שיממן ניקוי סדיר שלהם. כך נראים אתרי הפולחן של עם קטן ועני, שמתעקש לשמור על עצמאותו. התייר, שרגיל לקתדרלות המפוארות של מרכז ומערב אירופה, עלול למצוא עצמו קצת מאוכזב.

[גגארד]

אני משער, אף כי איני יכול להיות בטוח בזה, שגם האסונות הרבים שעברו על העם הארמני קשורים איכשהו לדרך העצמאית והגאה שבחר בה. כשהשכנים הפאגאניים והמוסלמיים פשטו על ארמניה ורצחו בתושביה, הרוסים לא באו לעזור להם. לסרבים כן, לארמנים לא. רציתם לבד, תסתדרו לבד.

אבל מה אני יודע, אולי זה קשור דווקא לזה שהארמנים אינם עם סלאבי כמו הרוסים והסרבים, אלא עם מרכז אסיאתי. זה ניכר בעיקר במראה שלהם, שמזכיר מאד את הנוף האנושי שאפשר היה לפגוש בטורקיה, כשישראלים עדיין היו אורחים רצויים שם. אנשים כהים, כבדים, מחוספסים למראה, וכאשר מתחילים לדבר איתם, נחשפים לחביבות ולנדיבות שלהם. תשעים ושמונה אחוזים מתושבי הרפובליקה הם ארמנים אתניים. הפרצופים שראיתי ביירוואן הזכירו לי את הפרצופים שראיתי באיסטנבול. הנופים של ארמניה הכפרית הזכירו לי את הכפרים של טורקיה ההררית, זו שראיתי בסרטים של יילמז גיונאי ושל פאתיח אקין.

המטבח הארמני הוא מזיגה של המטבח הטורקי והמטבח האיראני. לארוחות הצהריים שם הגישו לנו צלוחיות של עשבי תבלין פיקנטיים, צלוחיות של גבינות מלוחות, אבל ממש מלוחות, ופיתות דקות בגודל של שטיח קטן. אחר כך הגיעו הקבבים, היישר מן הטאבון, מבשר פרה ומבשר כבש ומבשר תרנגולות. קינחנו במיני מתיקה, העשויים פירות מיובשים ואגוזים מצופים במין בלילה מתוקה בצקית. בשווקים, לצידי הדרכים ובשולי אתרי התיירות אפשר לראות דוכנים, ועליהם פירות וירקות גדולי מידות ומסודרים בצורה משובבת לב, פיתות ושאר מיני מאפה ייחודיים. הם חזקים מאד גם בחמוצים, מחמיצים כל ירק ומוכרים בכל פינה. 

[אני עם החמוצים]

אוכלוסיית הרפובליקה של ארמניה מונה שלושה מיליון, ויש עוד שמונה מיליון ארמנים שחיים בפזורה. כאמור, שטח המדינה כולל רק חלק מן השטחים שהיו מיושבים ארמנים בעבר. למעשה, הוא כמעט חופף לשטח הרפובליקה הסובייטית של ארמניה, זו שקמה בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים, אחרי הג'נוסייד הארמני, בסיום מלחמת האזרחים של ברית המועצות. השלטון הסובייטי, עם כל אכזריותו, הביא על ארמניה שבעים שנים של שקט וביטחון יחסי. מלחמת העולם השניה לא הגיעה אליה. הסובייטים בלמו את הגרמנים בקורסק.

שבעים שנות השלטון הסובייטי הותירו בארמניה חותם עמוק, גם בנוף וגם באקלים האנושי. המדינות נותרו ביחסים קרובים גם לאחר שארמניה קיבלה עצמאות. כבר במטוס של חברת "ארמאוויה" שהביא אותנו לירוואן שמתי לב, שהמגזינים הצבעוניים על גב המושב הם בארמנית וברוסית, ושיש בהם הרבה תמונות של נשיא ארמניה מתחבק עם בכירים רוסיים. רוסיה תמכה בארמניה במלחמתה נגד אזרבייג'אן, וצבא רוסי עדיין חונה על אדמת ארמניה, בהסכמה נלהבת של שלטונות הרפובליקה הארמנית.

השפה השניה בתפוצתה בארמניה היא השפה הרוסית, מלמדים אותה עדיין כשפה שניה ברפובליקה. רוב השלטים כתובים בארמנית וברוסית, האנגלית רק עושה כאן את צעדיה הראשונים. בכבישים הצרים נוסעות עדיין בעיקר מכוניות וולגה ולאדה ישנות. המדריך שלנו אומר שהן אמינות וזולות לתחזוקה. קילומטרים רבים של צינורות גז מתוחים בגובה של מטר בערך מעל פני הקרקע לאורך הכבישים הבין עירוניים, נכנסים לערים ולכפרים ומביאים גז רוסי לחימום כל בית וכל בית עסק בארמניה. בירידה מהכביש הבין עירוני לדרכי עפר כפריות, הצינור מתרומם, מותיר מקום מעבר למכוניות ולרכב חקלאי.

[צינור הגז]

רשת החשמל בארמניה מבוססת על כורים גרעיניים שנבנו בתקופה הסובייטית. ברחבי המדינה פזורים מפעלים ובתי חרושת סובייטים שננטשו, או שהופרטו ועודם פועלים, אך הם עדיין משמרים את המראה הסובייטי. אלה שהופרטו, רובם ככולם בשליטת אוליגרכים רוסיים. רבות מן ההפרטות קרו בתחילת דרכה של ארמניה כמדינה עצמאית: בהיעדר מקורות הכנסה כלשהם, ועקב העלויות הכרוכות בניהול המלחמה עם אזרבייג'אן, מכרו השלטונות הארמנים כל נכס לאומי שאפשר היה למכור תמורת מזומנים. והרוסים קנו.

פסלי ענק מהתקופה הסובייטית עדיין עומדים בגנים הציבוריים: הם לא נותצו ולא הועברו למחסנים. אמנם לא ראיתי פסלים של לנין וסטאלין, אבל לפסלים שכן ראיתי היה מראה סובייטי מובהק. סיקרן אותי לדעת כיצד משפיע מצב עניינים זה על היחסים בין העמים, איך הארמנים רואים את הרוסים. מתברר שיש מגוון דעות. המתרגמת הצמודה שלנו, הפטריוטית הגאה, שונאת את הרוסים מעומק ליבה, ובזה בכל מאודה לנשיא ארמניה המושחת, שעושה כל מה שפוטין אומר לו. אבל חבר'ה צעירים, שפגשתי במפגש קאוצ'סרפרים בירוואן, אמרו לי שאין להם שום בעיה עם הרוסים, שהיחסים איתם טובים.

[אמא ארמניה]

תחת השלטון הסובייטי צמחה עיר הבירה ירוואן, התפתחה מעיירה של שלושים אלף נפש בשנות השלושים של המאה הקודמת למטרופולין של 1.1 מיליון תושבים כיום. מרכז העיר משמר היטב את חזונו של טומאניאן, האדריכל הארמני הסובייטי שתיכנן אותה. מבט במפת העיר, או תצפית מאחת הגבעות שסביבה, יגלו מיד את התוואי הגיאומטרי של הכיכרות והרחובות במרכז העיר המתוכנן: כיכר הרפובליקה המפוארת, בית האופרה הגדול, הטיילת המחברת ביניהם. שתי וערב של רחובות ישרים וארוכים מחברים כמיתרי מעגל את מרכז העיר לרחוב הטבעתי המקיף את המרכז, רחוב מוסקובסקאיה.

כמעט כל הבניינים בירוואן, גם בנייני הציבור המפוארים וגם בלוקי המגורים הסטנדרטיים, בנויים מאבן הטוף המקומית האדומה-חומה-אפורה, או לפחות מצופים בה. אין מספרים על הבתים, שמות הרחובות מצויינים באותיות לטיניות רק בצמתי הרחובות, לכן קשה להתמצא בעיר לבד. מעטים דוברי האנגלית שאפשר לפגוש ברחוב, וגם הם לא תמיד מכירים את הפאבים ובתי הקפה, שנפתחו כאן רק לאחרונה, כנראה. העלונים של חברת התיירות אומרים שירוואן היא כרך עליז ושוקק, ממש עיר ללא הפסקה.

אין ספק שהיא מתאמצת להיות.

[ירוואן מלמעלה]

יש קו מטרו אחד, שנבנה בתקופה הסובייטית, והוא עדיין פופולארי מאד בקרב המקומיים. התייר, לעומת זאת, לא יוכל להיעזר בו, אלא אם רוסית שגורה בפיו. אבל הוא לא באמת צריך: מוניות תופרות את רחובות העיר עד שעות הלילה המאוחרות, והנסיעה בהן זולה מאד: ששה עד עשרה שקלים לכל הנוסעים ביחד. ששה שקלים אם זאת לאדה או וולגה, עשרה שקלים אם זה רכב חדיש. עם נהגי המוניות אפשר לתקשר בתנועות ידיים גם בלי לדעת ארמנית או רוסית, והם לא מרמים.

היות שהמלון שלנו נמצא בשולי מרכז העיר, השתמשנו במוניות כמעט מדי ערב. המלון, Hotel Hrazdan, היה נח ונעים, רק עם המעליות ועם האינטרנט היו קצת בעיות. יש לו גם בריכה צמודה, אבל מזג האוויר לא היה די חם כדי שבילוי בבריכה יהיה בבחינת אטרקציה. העיצוב הקומוניסטי המיושן של המלון משווה לו אווירה נוסטלגית, השירות אדיב ויעיל, ארוחות הבוקר עשירות וטעימות, הניקיון מאיר עיניים.

בכלל, ארמניה ארץ נקייה מאד. גם בחגורת שכונות העוני סביב ירוואן, איפה שהבלוקים בסגנון הסובייטי מתפוררים ומתקלפים וכביסה מתנפנפת על החבלים המתוחים ביניהם, לא תראו ערימות פסולת בניין או שקיות ניילון מתעופפות ברוח. ירוואן מתעוררת מאוחר, לפני עשר בבוקר הכל עוד סגור. לקראת עשר בבוקר אפשר לראות את הזבניות גוחנות על המדרכות שבקדמת החנויות, ומטאטאות אותן במטאטא זרדים קטן. ראיתי גם נשים מבוגרות עניות שמטאטאות את הרחובות בכל שעות היממה. הפמיניזם עוד לא ממש הגיע לכאן.

[ארמנית זקנה מטאטאת]

לתייר הישראלי, הביקור בארמניה הוא הזדמנות לחשוב על דברים. כאמור, כל כך הרבה דברים שם דומים למה שקורה אצלנו, ועדיין יש נקודות שוני גדולות ומשמעותיות. אחת השאלות ששאלתי את עצמי הייתה, כיצד קרה שכמעט לא היו קהילות יהודיות משמעותיות בארמניה, בעוד שבגיאורגיה ובאזרבייג'אן השכנות היו, וכמובן באיראן ובטורקיה הגדולות פי כמה. תשובה אפשרית היא, שלארמנים לא היה צורך באורחים מבחוץ שישמשו אצלם בתפקיד ה"אחר", זה שיושב בשולי החברה וממלא את התפקידים הבזויים שבני קבוצת הרוב לא רוצים למלא. הם עצמם היו ה"אחרים" עבור כל העמים השכנים. הסוחרים, הצורפים, מלווי הכספים, אנשי העסקים. ליהודים לא היה מה לתרום להם.

ובכל זאת, מה אתם יודעים, איזה ארכיאולוג יהודי אמריקני מצא בעמק מוריק ליד ייחאגיס שבדרום ארמניה ממצאים שמעידים על קיומו של בית עלמין יהודי בן מאות שנים. אבנים אפורות מסותתות שחרותות עליהן אותיות עבריות, טקסטים עבריים וארמיים שמוכיחים שישבו כאן יהודים בימי הביניים המאוחרים. לאן הם נעלמו, איש אינו יודע. במצב עניינים רגיל, הייתי מצפה שיקחו את האבנים האלה למוזיאון ארכיאולוגי בעיר הגדולה. אבל לא, השאירו אותן איפה שמצאו אותן, בנו סביבם גדר אבן נמוכה, ושמו שלט: שרידי בית עלמין יהודי. עכשיו שיבואו היהודים, שכידוע יש להם המון כסף, יבקרו את המתים שלהם כמו שהם אוהבים, ויתרמו כספים לשימור האתר שיועילו לכלכלה המדשדשת של ארמניה הכפרית.

לדוברי העברית שבין היהודים הכינו הארמנים אנדרטה בגינה קטנה במרכז ירוואן: אנדרטה לשואת היהודים. גם כאן שתי אבנים אפורות מסותתות, על האחת חריטה בארמנית, על השניה חריטה בעברית, וביניהם יציקת נחושת קיטשית בצורת שלהבת נר. שיבוא התייר הישראלי, יראה איזה כבוד עושים הארמנים לשואה שלו, יחזור לארצו, וילחץ על הממשלה שלו שתכיר סוף סוף ברצח העם הארמני. 

ומי עוד אורב לתייר הישראלי בכל פינה של הגלובוס, לא בשביל כספו אלא בשביל נשמתו? נכון, חב"ד. מאות שנים לא ישבו יהודים בארמניה, אבל עכשיו, ברוך השם, לא אלמן ישראל. בדירת גג בבניין מגורים, לא הרחק ממרכז ירוואן, כבר נפתח בית חב"ד, והמדריכים הישראלים מעיזים לשם את צאן מרעיתם. יש מי שזה מאד מרגש אותו, ויש מי שכמוני, זה רק מזכיר לו את הצרות שיש לו בבית. מה שבטוח, הארמנית המבוגרת בקיוסק שמתחת לבניין כבר יודעת לזהות תיירים ישראלים. אלה התיירים היחידים שמגיעים לשם.

[האנדרטה לשואת היהודים]

הטיול הזה היה פחות אינטנסיבי ממה שאנחנו רגילים, אולי משום שארמניה קטנה ואתריה מועטים, אולי משום שככה זה בטיולים מאורגנים. מי שאוהב את הטיולים שלו יותר דחוסים, אולי ייטיב לעשות עם ידחס את הטיול בארמניה לשלושה ימים, ויחבר אותם לטיול בגיאורגיה השכנה. כך, בערך, נראה הטיול שלנו:

יום א': נחיתה בזבארטנוטס, הגעה למלון בירוואן, יציאה לסיור לילי במרכז ירוואן.

יום ב': נסיעה צפונה לאגם סוואן, שיט באגם. ביקור בדיליג'אן וביערות סביבה, ביקור במתחם הדתי סוואנאוואנק.

יום ג': ביקור במוזיאון הכתב הארמני בירוואן, סיור במרכז העיר, זמן חופשי בשוק הזהב. אתר ההנצחה לרצח העם הארמני, נסיעה למתחם הדתי אדג'מיאדזין ולאתר הארכיאולוגי זבארטנוטס.

יום ד': נסיעה מזרחה, ביקור במנזר גאגארד, ביקור במקדש ההלניסטי של גארני. ביקור במפעל הברנדי "אררט" בירוואן.

יום ה': נסיעה לכיוון דרום מערב, לכיוון הגבול עם טורקיה. ביקור במנזר חור ויראפ, ביקור במנזר נוראוואנק. ביקור בשרידי בית הקברות היהודי בייחאגיס, ביקור ביקב כפרי בחבל Areni, איזור תעשיית היין של ארמניה.

יום ו': נסיעה לכיוון צפון, ביקור במנזר סאגמוסאוואנק, ביקור בפארק האלפבית, ביקור בחורבות מבצר אמברד ותצפית להר אראגאץ. ביקור במפעל שטיחים ביירוואן, תצפית מ"אמא ארמניה", נסיעה במטרו של יירוואן, ביקור בבית חב"ד, זמן חופשי בשוק האוכל של ירוואן.

שבת: נסיעה מזרחה וטיול ג'יפים בקניון גארני. ביקור בגלריה הלאומית של ירוואן בכיכר הרפובליקה, זמן חופשי בשוק הפשפשים של ירוואן.

יום א': יציאה בבוקר מהמלון לנמל התעופה.

הרשימה הזו אולי נראית גדושה, אבל צריך לזכור שכל ביקור במתחם דתי כזה הוא ביקור קצר. מעניין, ססגוני, נוגע ללב, אבל קצר. יורדים מהאוטובוס, הולכים כמה מאות מטרים, מצלמים, מציצים פנימה, שומעים הסבר קצר, שנשאר קצר גם כשמנפחים אותו בדברי קינה ונהי על גורלו המר של העם הארמני, שוב מצלמים, וקדימה, חזרה לאוטובוס. לפיכך, מלבד ביום של טיול הג'יפים, התחלנו כל יום בתשע וחצי בבוקר, וסיימנו אותו בסביבות חמש-שש אחר הצהריים. לא צפוף במיוחד. לא שזה רע, אגב. שמעתי, שיש אנשים שאשכרה יוצאים לנופש בחו"ל בשביל לנוח. אז אפשר להסתכל על זה גם כך.

 [פירות]

במהלך השבוע עברתי כמה שלבים ביחס שלי לקבוצה ולמדריך. היינו שלושים ושמונה נשים וגברים, רובם בני הגיל השלישי. בהתחלה, כולם נראו לי נחמדים ומעניינים. ביום הראשון חטפתי שם דלקת גרון, ונעזרתי באנטיביוטיקה שנתנה לי אחת הנוסעות. אילו היינו שם לבד, זה היה עלול להיות יותר מסובך. אבל, בחלוף כמה ימים התחילו לבלוט ביניהם הנודניקים, אלה שקולם מתנשא בחלל האוטובוס, בדיחותיהם העבשות חוזרות על עצמן, וההתנשאות שלהם על המקומיים מעצבנת. היו בינינו שתי נשים ערביות, רווקה מבוגרת ואחייניתה הצעירה, וגם כלפיהן שמעתי כמה הערות חסרות רגישות.

ועדיין, מצאתי יתרון גדול בכך שבכל רגע נתון היה לי עם מי להחליף כמה מלים, לחלוק חוויות. לא הכל נפל על אהובה. אפילו עם הנודניקים מצאתי עצמי מתקשר ברמה הזו, בייחוד עם אלה מביניהם שהמשפחתיות שלהם לא הייתה דביקה מדי בשבילי. שמתי לב, שאני מחפש את קרבת אלה שלא עושים עניין גדול מהילדים המוצלחים שלהם, או את קרבת אלה שאין להם ילדים. לקראת סוף הטיול בילינו את רוב הזמן עם ארבעה: אם בת גילי ובתה הצעירה, וזוג מרעננה, שגם הם כמונו בפרק ב'.

המדריך שלנו היה גבר שרמנטי, שפרש לא מזמן משירות קבע בדרגת סגן אלוף, ומאז הוא מדריך טיולים. הוא תיכנן את הטיול היטב, והיה גמיש וקשוב לצרכי הקבוצה הגדולה וההטרוגנית. בימים הראשונים נהניתי מההסברים שלו, צחקתי מהבדיחות שלו, וגלגלתי על לשוני את המלים הארמניות הבסיסיות שלימד אותנו. בהמשך, גם הוא התחיל לחזור על עצמו, היו לו כמה אמירות לאומניות שלא אהבתי, וגם לא אהבתי את זה שהוא סחב אותנו לבית חב"ד. נו, שוין, רציתי טיול מאורגן, קיבלתי.

בכל זאת, המאזן הכללי הוא חיובי, ונראה לי שעוד נצא שוב לטיולים מאורגנים של קופת חולים כללית ליעדים אקזוטיים, כאלה שקשה להסתדר בהם לבד. אם לא בשנה הבאה, אולי בזו שאחריה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת