00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

נמש ואני

נמש החתול הביוני

כן, לא הייתי פה המון זמן...

מה לעשות, החיים עמוסים עמוסים ואת זמן הפנאי שלי אני מעבירה בשנה האחרונה ביצירה (בקרוב פוסט בנושא).

אז מה היה לנו בשנה וקצת האחרונות?

ובכן, התאוששות לא פשוטה ממאבק השכר שלנו עליו כתבתי בפוסט האחרון לפני שנעלמתי. המכה הייתה קשה, אבל אנחנו כבר פועלות ומסתכלות הלאה אל העתיד, בעבודה קשה ותקווה ליצור את השינוי שלא הצלחנו בפעם הזאת.

אוטוטו סיום לימודים, עבודה משמעותית ומלמדת בתור מטפלת בעזרת בעלי חיים בפינת חי מיוחדת... עבודה עם מגוון גדול של בעלי חיים וזה מלמד, מאתגר ומאוד מאוד כיף!

ונמש... 

ממשיך לגדול (6.6 ק"ג, תודה ששאלתם), להשיר פרווה בכל הבית ועל כל הבגדים שלי. הכל כרגיל...

כבר כתבתי כאן בעבר על חתולים ו-וטרינרים, והיום הייתי רוצה לחלוק אתכם חוויה אישית כואבת בנושא הזה.

אתמול הלכנו לקבל חיסונים. על הדרך, החלטתי החלטה (שהתבררה כמטופשת להחריד) שאני רוצה שהוטרינרית תעביר אותו גם בדיקה פיזית, אם כבר אז כבר לבדוק למשמש ולהגיד לפולניה הדואגת שאני שהכל תקין.

נמש, איך לומר בעדינות, לא היה שותף לרעיון הזה שלי. הוחלט (החלטה מטופשת מס' 2) לטשטש אותו. לאחר שבמבצע מורכב הצלחנו להעביר אותו לכלוב המעיכה, אני נשלחתי אחר כבוד החוצה כדי לא לשמוע אותו צורח כשמזריקים לו את הטשטוש. בשובי לחדר, הוא עדיין ישב בכלוב המעיכה, ורשף על הוטרינרית.

חיכינו. ואז חיכינו עוד. ועוד קצת. ונראה היה שזריקת הטשטוש לא ממש עושה את עבודתה. אז הוטרינרית החליטה על עוד מנה. שוב נשלחתי החוצה, ושוב חזרתי פנימה רק כדי לגלות שהחתול לא נותן למציאות לבלבל אותו ופשוט מתעלם מהעובדה שהוזרקו לו שתי זריקות טשטוש. לאחר שגם הבקשה שלי להירדם לא כובדה, החלטנו לנסות ולעשות את הטיפול בכל זאת (החלטה מטופשת מס' 3).

מאחר שכל כך נהנתי כנראה להחליט החלטות מטופשות עברתי ישר להחלטה מטופשת מס' 4, בה אני מחזיקה לו את העורף בעוד הוטרינרית ממשמשת לו איברים פנימיים מבחוץ (note to myself - לא סתם יש לוטרינרית עוזרת וטרינר. פעם הבאה אולי עדיף לתת לה לעשות את זה). מלבד מספר יללות אומללות הוא שיתף פעולה די יפה, עד הרגע בו הוא ממש הפסיק לשתף פעולה, דפק ספק יללה ספק צרחה ונעץ את כל עשרת ציפורניו ומי-יודע-כמה-שיניו באמה השמאלית שלי.

אני סיפקתי צרחה משלי, מה שכנראה הבהיל אותו לשניה וחצי, ואיפשר לוטרינרית מלאת התושיה לתלוש אותו מהיד שלי ולעטוף אותו במגבת.

הכאב... אח, הכאב. אני חושבת שהפסקתי לנשום לאיזה זמן. הדם התחיל לזרום די מהר ואני הייתי מסוחררת מהכאב. עוזרת הוטרינר פרצה לתוך החדר (כנראה צרחות של חתולים זה דבר שבשגרה לעומת צרחות של בני אדם...) לעזור לוטרינרית עם הנמש ואני מצאתי את עצמי עם היד מתחת לזרם המים הקרים שבכיור. לאחר שמשחו אותי בכמות מכובדת של פולידין (שלא עצרה את הדם, רק הוסיפה לו גוון חרדלי משהו), גלשתי לי לישיבה חלושה על הרצפה, בתחושה כללית של טרום עילפון. או אז נשלחתי החוצה, לחדר המתנה מלא באנשים שבהו בי בשוק טוטאלי.

את שארית הזמן ביליתי בחצי הכרה בחוץ, עד שהוטרינרית בישרה לי על סיום הקרב העקוב ומדם ועל ניצחונה (היחסי). החתול, אגב, קיבל ציון מצטיין בכל פרמטר של בריאות ומצב גופני. יופי לו.

קיבלתי הנחיות מדוייקות - אם המקומות של הנשיכה מתנפחים, כואבים ואדומים, אני חייבת לראות רופא - מדובר בזיהום. מאחר ותחום הנשיכות לא זר לי, הנחתי שגם הפעם לא יקרה כלום. כשעה מאוחר יותר התברר לי שאם יש דברים שעוד יכולים להשתבש אז הם כנראה עושים את זה - היד שלי התנפחה האדימה וכאבה. את הערב העברתי בדאגה אמיתית וכנה לנמש, שנראה היה שסוף סוף הפנים מה חתול אמור לעשות אחרי שתי זריקות טשטוש - להפוך לשלולית ולישון באפיסת כוחות. הוא היה כל כך שפוך שמצאתי את עצמי נאנקת מכאבים אבל מרחמת עליו.

תשמחו לשמוע שסביב 4 וחצי בבוקר הוד פרוותיותו שב לחיים והעיר אותי תוך כדי פירוק המטבח לגורמים (חיפש אוכל, המתוק, ונפל על יום שבו המטבח מסודר ואין כלום לאכול בחוץ) רק כדי שאקום ואתן לו טונה. היה לילה "מצוין", תודה על ההתעניינות.

***

בבוקר, לקחתי את ידי האדומה, הנפוחה והכואבת והלכנו לרופאת המשפחה.

כמובן שגם כאן הייתי צריכה לעבור את מסלול הכומתה הרגיל - לחכות בתור 40 דקות לאחות, במהלכן הזקנה הנרגנת יושבת לידי ולא מפסיקה להתלונן שהתור לא זז (ואני שוקלת ללכת משם ולמות מהדלקת, הכל בשביל לא להמשיך לשמוע את הזקנה הנרגנת). האחות כמובן רק העיפה מבט על היד שלי וישר שלחה אותי לרופאה צעירה וחביבה, שאינה הרופאה הקבועה שלי. האמת, היה משעשע. קיבלתי מרשם לאנטיביוטיקה והנחיות לחזור במקרה של חום, אדמומיות מתפשטת או נפיחות בבית השחי. הרופאה הייתה נחמדה מספיק בשביל לשלוח אותי חזרה לאחות בשביל חיטוי המקום, ואז גם היה לי את המזל לפגוש את האחות הקשוחה והלא נחמדה (בלשון המעטה) של המרפאה. אתם יודעים מי זאת, בכל מרפאה יש אחות כזאת.

נכנסתי לחדר.

אחות: "מה צריך לעשות איתך?" (בקול מעוצבן)

אני: "לחטא לי את הפצעים".

אחות (מסתכלת על היד שלי): "איך זה קרה לך? זה...

שתינו: "חתול"

אני: "לקחתי אותו לעשות חיסון והוא לא אהב את זה".

אחות: (מחייכת. אני ממצמצת, והיא עדיין מחייכת. סוג של נס קטן) "ואת... את סולחת לו על מה שהוא עשה לך?"

אני: (פתאום לא מרגישה שהאחות כל כך קשוחה ומפחידה): "בטח שאני סולחת לו... אני מאוד אוהבת אותו והוא מאוד פחד אתמול..."

וכך המשכנו לדבר על חתולים. היא סיפרה לי על שלה, ועל כמה היא אוהבת אותו למרות שהוא שורט. והיא הייתה נורא עדינה עם היד שלי, וממש השקיעה וחבשה והיה נדמה לי שהיא קצת מצטערת שאני הולכת.

ואלה היו כמה רגעים קטנים כאלה, בכל היום הזה, שממש נגעו בי. רגעים שרוך יוצא פתאום מתוך מעטה של קשיחות וסגירות. רגעים שאפשר לסלוח למי שמכאיב לך, כי אתה יודע שהוא לא התכוון, אלא רק נורא פחד ולא יכול היה אחרת.

ערב עכשיו, אני חוזרת לכאן, נמש מנמנם לידי. היד נראית הרבה יותר טוב, תכף אקח עוד כדור של אנטיביוטיקה. איך אומרים? אהבה זה כואב...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמא של נמש אלא אם צויין אחרת