00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

הדיקטטור

26/06/2012


במאי: לארי צ'ארלס
שחקנים: סשה ברון כהן, אנה פאריס, ג'ייסון מנצוקוס, בן קינגסלי
תסריט: אלק ברג, ג'ף שאפר, ג'ק מנדל, סשה ברון כהן
ז'אנר: קומדיה
שנה: 2012

כמו שאמרו בזמנו בסרט "דוני דארקו", אנחנו חיים בעולם מטורף, וזה נכון במיוחד אם מדובר בעולם הערבי: באיראן מתקיימת דיקטטורה מוסלמית אכזרית שמחסלת את רמת החיים השם ומנסה להשמיד את המערב; בסוריה אסאד מנהל מלחמה בין שתי קבוצות שלא ברור מי מהן יותר גרועה; במצרים הממשלה המערבית הודחה לשם שלטון קיצוני וברברי ובלוב... טוב, קדאפי.
עם זאת, "האביב הערבי" עוד לא הגיע לרפובליקת וואדיה שבצפון אפריקה, והם שרויים שם בחורף, אבל חתיכת חורף: הדיקטטור השליט של המדינה, אדמירל גנרל אלאדין, שולט במדינה ביד רמה ובזין עוד יותר רם, מעודד גזענות, מלחמה, צנזורה ושוביניזם, וסובל מבעיה קשה של אגוסקסואליזם - הוא שינה עשרות מילים למילה "אלאדין" (ביניהן גם המילים "חיובי, ו"שלילי"), הרים טקסי פרסים מכורים מראש לטובתו וניצח בתחרויות הריצה הרשמיות של וואדיה על ידי הרג של השופט ושל המתחרים, וזה רק קצה הקרחון. העם שלו לא נהנה מהשלטון הטוטאליטארי שלו, אבל לאלאדין לא אכפת והוא מעדיף להורות לחסל את מתנגדיו כמה שיותר מהר, כדי שיהיה לו יותר זמן לעשות את זה עם אחת משומרות הראש שלו.
המערב מעלים ממנו עין, אבל ברגע שאלאדין מכריז על הקמת פרוייקט גרעין בוואדיה (למטרות מחקר ואנרגיה, לא למטרות השמדה של המערב, בכלל לא ) האו"ם קורא לו לבוא לנאום בעצרת הקרובה ולהישפט על פשעיו נגד האנושות. אלאדין מגיע לניו-יורק בלווית שיירות של לימוזינות וטנקים, אבל מסיבות שונות שלפרט אותם יהיה ספוילר גדול, הוא מוצא עצמו במהרה מופרד מאנשיו ומושלך לרחוב ללא הזקן שלו, כך שהוא נראה כמו אדם רגיל ואף אחד לא מזהה אותו, ונאלץ לשרוד את החיים בברוקלין הגדולה.

במהלך שהותו בברוקלין הדבר שאלאדין נתקל בו הכי הרבה, תאמינו או לא, הוא בדיחות. הרבה, הרבה בדיחות. כמות הבדיחות המילוליות, פיזיות או ווטאבר שנמצאות שם מגיעות לרמות לא חוקיות: הם מגיעות בערך עשר פעמים בדקה ממוצעת, ובקצב של צ'יטה על סטרואידים על הליכון שטס בחללית. רוב ההומור מגיע, כצפוי, מהבדלי התרבויות בין וואדיה, הדמינה הכי לא שיוויונית, אכזרית ונהנתנית בעולם לבין אמריקה הליברלית והקפיטליסטית, אבל מדובר רק בחלק קטן מסוגי הבדיחות בסרט. עשרות ואף מאוד רפרנסים, משפטי מחץ, אירועי סלפסטיק מוצלחים, דמויות משנה שעושות דברים משונים ושנינות סרקסטית שעולה על כל גבול. אין ממש בדיחה אחת שהייתה צפויה ומואלצת, הן כולן הגיעו באופן טבעי ושיעשעו בגלל שהן כתובות היטב וגם בגלל שלעיתים הן נכנסו לטריטוריות כל-כך פרועות, מטורפות ומפילות לסתות, שקשה לא לצחוק מהן, חלקן מאוד מאוד גסות ושערוריתיות במיוחד (בואו נאמר שאלאדין בהחלט יודע לשים את ה-Dick ב-Dictatorship...) אבל מה לעשות, מצחיקות בשל ההרמה הגבוהה והמטען הקומי שבהן אם לומר את האמת, לא כל הבדיחות מצחיקות באותה מידה וחלק מהן אכן יכולות לעבור מעל הראש ונראות כאילו היו כבר בכמה סרטים, אבל הבדיחות הגדולות באמת מגיעות בכמויות הרבה יותר מספקות והן פשוט כל-כך מוצלחות, שזה מפצה על הכל.

הדבר שעליו אני חייב להוריד את הכובע בפני היוצרים הוא ההצלחה לגרום סימפטיה לדמות כמו אדמירל גנרל אלאדין. משום מה, מדובר באחת הדמויות הכי דוחות שיצא לי לראות בזמן האחרון - הוא נרקסיסט, שוביניסט, גזען, מניאק ורוצח המונים, ומשום מה עדיין קל להתחבר אליו, משום שהוא מוצג בסופו של דבר כדמות שבסך הכל רוצה להיות מאושרת, ובמקרה מה שמביא לה אושר הוא השמדה ודיכוי. במהלך הסרט מתגלה האנושיות שלו, וב'אנושיות' אני לאו דווקא מתכוון שהוא מגלה כבן אדם נחמד בפנים, אלא אני מתכוון לזה שמתברר שגם הוא אדם עם רצונות ושאיפות שנלקחו ממנו, והוא לא רוצה שום דבר מלבד להחזיר אותם אליו. סשה ברון כהן מגלם אותו בכל-כך הרבה פירוט - המבטא, השפה, ההיסטוריה שלו, התחביבים שלו, שפת הגוף שלו וכהנא וכהנא - והשקיע בה כל-כך הרבה אהבה, שאני לא יכלתי לעצור את עצמי מלאהוב אותה (אגב, בלי קשר מדובר בהופעה מצויינת של סשה ברון כהן). הדמות שלו אומנם לא מתפתחת במהלך הסרט ואפילו חווה התאהבות מאולצת מאוד שמשפיעה באופן לא משהו על סוף הסרט, אבל האופי שלה והדברים שהיא עושה הספיקו להשאיר אותי עם חיוך גדול על הפנים. לא צוחקים עליו, צוחקים איתו.

הבעיה היא שמלבד בניית הדמות המעולה ברובה של אלאדין, לסרט אין יותר מדי ערך מוסף מלבדה. העלילה הראשית מאוד מינימליסטית, ואחרי האקספוזיציה מתעמעמת לגדלים זעירים והופכת רק לתירוץ (מוצלח) לזרוק עוד ועוד בדיחות. כשהיא כן מבליחה לה, היא מאוד צפויה ואין בה משהו כל-כך מיוחד ומפתיע, ומכיוון שמדובר בסרט מבויים ומתוסרט לחלוטן ולא בחוייה דוקומוקומנטרית כמו "בוראט", גם הסגנון שלה ודרך ההעברה של העלילה לא בדיוק נחרטות במוח. הדמויות האחרות לא מעניינות, ונמצאות שם רק כדי לגרום לאלאדין לעשות ולהגיד את הדברים המצחיקים האלה שלו. מ שציפה לסאטירה וביקורת חריפה כנגד מדינות ערב או נגיד ארה"ב צפוי לאכזבה, משום שהסרט מקדיש בערך רק סצינה אחת לביקורת אמיתית, וגם זאת ביקורת מאוד מאוד צפויה וקלישאתית שנשמעה כבר מיליון פעם. הסרט גם מאוד קצר, בסופו של דבר, וסצינות של פיתוח דמות או עלילה כלשהן היו יכולות להתווסף לעוד איזה 20-30 דקות: לעזאזל, בתחילת הסרט מוצג קו עלילה שלם שיכל להוות חצי סרט בפני עצמו שיתרחש במקביל לסיפור של אלאדין והיה יכול להיות מצויין, אבל הוא נזנח באופן מאכזב מאוד.

אז בסופו של יום, "הדיקטטור" הוא סרט מצחיק מאוד ומכיל דמות אייקונית שלפחות אני אזכור לעוד הרבה הרבה זמן. שלא כמו "רחוב ג'אמפ 21" שבנוסף על היותו מצחיק מאוד היה גם סאטירה שנונה על מלא ז'אנרים והיה לו סגנון תסריטאי ובימויי מגניב, "הדיקטטור" הוא רק מצחיק ברמות היסטריות. אז כן, מי שציפה אולי לסטאריה שנונה או לעלילה מבריקה עלול להתאכזב, אבל אם תעשו כמו שאני מציע ובואו עם ציפיות רק לצחוקים, אתם תקבלו החזר מלא לכספיכם, כי באמת שהוא קורע. וכן, רציתי לסיים את הביקורת הזאת עם בדיחה, אבל אני צריך למלא את מאגרי ההומור שלי, אז ביי בינתיים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת