00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

המודעות הסמויה שמעבר למציאות הנגלית

לפני 35 שנה פרץ לעולם התיאוריה הפסיכואנליטית הבריטית ספר חדש בשם "צילו של האוביקט" או במשמעותו החלופית "הלא נחשב הידוע" (כריסטופר בולאס 1987).

בין יתר רעיונותיו החדשניים הריהו מדגיש, כי תכנים רבים שכביכול אינם מודעים לנו ברמה הגלויה, ואין אנו מסוגלים לפיכך להתיחס אליהם ישירות, הרי הם בעצם בעלי נוכחות מכוונת, מדריכה, מכשילה, מתוות דרך, יוצרי מצבי רוח משתנים, בקצרה, ידועים לנו מאוד מאוד החל מרמת התא הבודד וריקמות הגוף ועד רמת התת מודע. אנו חיים, אפוא, במצב של אשליה שבה כביכול איננו יודעים ומכירים את שאנו כה מטיבים לדעת ולהכיר. וזהו לפיכך בשפה של בולאס The unthought known.

זוהי האשליה (אותה מכנים ההוגים היוגים בשם "מאיה") על מסך התודעה האנושית.

הדוגמא הבולטת לכך היא הדיבור. אנו מתחילים משפט עם ידיעה כללית מה ברצוננו להגיד והנה המילים זורמות כמו ללא תכנון מקדמי ומתחברות למשפט או צרור משפטים המביע בדיוק את כוונותינו.

מי הוא זה בתוכנו היודע לבנות משפט ממוקד מטרה בלי שניסחנו אותו קודם לעצמנו?

 

ברמת הידע הפסיכואנליטי היה בכך חידוש מרגש. ג`ון לנון מבוגרי הביטלס כתב עוד קודם לכן ש"החיים הם משהו שקורה לך בשעה שאתה עסוק וחושב על דברים אחרים".

האסכולות הרוחניות בכל דתות העולם, דוגלות ברמות רבות של על תודעה ובקיומה של רוח ונשמה שהן מעבר לנפש האנושית.

הרוחניות טוענת כבר אלפי שנים שברמת העל של הנשמה, הלא מודעת לאדם באופן הכרתי, האדם יודע הכל אודות עצמו לאורך, לרוחב, לעומק ולגובה, ולמעשה הידע האישי הפוטנציאלי הוא אין סופי כאשר בקצה הסקאלה של ההארה הידע האישי עשוי להכיל את הידע של כל היש.

 

הפסיכואנליזה בת 100 פלוס השנים כתורת העומק המערבית של נפש האדם, הריהי קצה הקרחון או קמצוץ שבקמצוץ ,מתוך תובנות הרוח האנושיות בנות אלפי השנים אודות מהות האדם והדרך להיטיב איתו.

התפיסות הרוחניות הכלל עולמיות מתלכדות בסופו של דבר לרעיונות בסיסיים משותפים אודות הכוחות התודעתיים הקוסמים והאנושיים הפועלים מאחורי התופעות הגלויות.

 

התפיסה הרוחנית היא שהאישיות והנפש שלנו אינם אך ורק פרי עיצוב סביבתי ויחס הורים, אינם רק פרי הגנטיקה הפיזית שהינה ללא ספק בעלת השפעה. אלא שקיים רכיב נוסף שאינו קשור לא לזה ולא לזה (הוא עשוי להתבטא במבנה הגנטי) והרי הוא מטען יחודי של פיזיות, אנרגית חיים, יכולות מנטליות נשמתיות וכישורים שונים איתם בא כל אדם לעולם, כמו מתנה יחודית, נשמתית, שהעניקו לו החיים והטבע או היקום או אלוהים או כל איך שנבחר לכנותו והרי הם שלו בלעדית.

אין ספק לדעתי שכל אדם בא לעולם לא כלוח חלק אלא עם מטען יחודי רק לו מעצם בריאתו ושאינו קשור בהכרח לביולוגיה, לעיצוב הסביבתי או לחינוך. תוך כדי התחככות של כל אדם במפגש עם סביבתו לטוב ולרע מושפע ומשפיע הגורם היחודי הן על בעליו והן על סביבתו.

 

ארוין יאלום הוא פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי וסופר יהודי אמריקאי. מבין ספריו הרבים שתורגמו לעברית "על הספה", "כשניטשה בכה", "תליין האהבה", "אמא ומשמעות החיים" ו"מתנת התרפיה".

כל ספריו עוסקים ביחסי מטפל מטופל בתחושותיו כמטפל הן בגוף ראשון והן באמצעות דמויות מטפל חלופיות שיצר. קליל מעמיק ומומלץ לקריאה בכל עת.

 

באחד הספרים, הוא מספר קוריוז אודות שני מטפלים הנפגשים בתום יום עבודה גדוש מטופלים, במסעדה לארוחת ערב, כשהם זוללים כמויות ענק של אוכל, על מנת למלא את הבטריה הריגשית שלהם שכלתה במהלך יום העבודה.

הם זקוקים להזנה ריגשית המתבטאת באופן פיזי בהזנה חומרית.

 

עבורי להיות מטפלת זה לשכוח שאני קיימת בכלל.

כל האנרגיה הנפשית שלי לב וראש ממוקדת במטופל: מזדהה איתו על מנת להבינו, מתלכדת איתו ועומדת לרשותו וזאת תוך כדי שמירה על המרחק הטיפולי הנדרש כדי גם לראות את הדברים מזווית נוספת.

אפילו שמץ של הירהור או רגש אינם חולפים בי אודות עצמי. מעמידה עצמי לרשות המטופל באופן מלא. (יש בזה בו בזמן גם ריפוי עמוק עבור המטפל השוכח עצמו לחלוטין) האני הפרטי שלי נסוג אחורנית, כאילו לא קיים, מפנה את כל המרחב הבין האישי לנוכחות המטופל.

רגשות ומחשבות העולים בי הם אך ורק ביחס לרלבנטיות שלהם למטופל ולמען הדיאלוג הטיפולי.

כאילו נמוגתי למספר שעות כאדם פרטי.

 

בתום יום עבודה, בד בבד עם הסיפוק הטיפולי אני חווה שיום שלם לא הייתי עם עצמי, שהלכתי לי לאיבוד, ואני רוצה לחזור ולמצוא את עצמי. רוצה לחזור פנימה לתוך עצמי ולמצוא את עצמי בתוכי.

לדבר עם אנשים או בני משפחה זהו עול גדול מדי בתום יום טיפול. כל מה שאני זקוקה לשם ההזנה הפנימית הוא להיות בשקט בתוך עצמי תוך כדי קריאה איטית מאוד של הגות רוחנית. זהו מרחב השקט המובנה. קוראים כמה שורות אז עוצמים עיניים מרגישים את הכתוב, ואם הוא אמת, ואם הוא נכון לי אני חשה כיצד הלב שב ומתמלא, כיצד הבטריה נטענת וכיצד אני חוזרת להתקיים. זוהי בעצם קריאה מדיטטיבית, המרחב של השקט וההזנה הרוחנית המתקבלת מטקסט שפועמת בו אמת הזהה בעיניי לאהבה אוניברסלית. כדי להתמלא אין בי יכולת לאכול כלל. אני זקוקה לדיאלוג הוירטואלי, עם נפש של אמת שאינה נוכחת בעולם הפיזי שלי.

 

כאן נכנס מימד חדש שגיליתי אותו רק לאחרונה הקשר בין הקורא לבין מחבר הטקסט.

מחבר הטקסט שם בתוכו את עצמו: רגשותיו, מחשבותיו, אמונותיו, עמדותיו, ראיית עולמו והאמת שלו, ליבת נשמתו או נפשו של הכותב נמצאת בין דפי הספר ואנו פוגשים בו שם, במקום הפנימי שבתוכו, לא בהכרח זה המתגלה תמיד במהלך חיי היום יום.

 

חסידי הרבי מלובביץ נוסעים עד היום לניו יורק "לפגוש" את הרבי שנפטר ב- 1994.

עבורם, ואין הם אנשים טיפשים כלל, הרבי אומנם ניפטר בעולם הניגלה, אך הוא עבורם מלך ומשיח לעולם ועד. והם עולים לרגל לביתו להתיעץ איתו. לדבריהם התדרים של נוכחותו מצויים בבית בו גר.

כיצד מתרחש היעוץ איתו כיום? הם שואלים שאלה, מתכוונים התכוונות גדולה, ואז פותחים אקראית אחד מספרי תשובותיו לפניות הרבות שהופנו אליו במהלך חייו. לדברי החסידים תמיד ימצא שם המענה הנכון שכן רוח הרבי שוכנת לתפיסתם לעד בתוך רעיונותיו, אימרותיו, ותשובותיו, ורוח זו היא ניצחית ורלבנטית תמיד. ברמה הרוחנית של תפיסת רוח ונשמה ניצחיים המקובלת על חסידי חב"ד הרי גישתם תואמת לכל התפיסות הרוחניות האוניברסליות אודות אמיתות ניצחיות.

 

נחזור אפוא לקריאתי הפרטית המתמקדת בתקופה הנוכחית בהגות רוחנית של היוגה.

הריני עסוקה בקריאת משנתו של גורו הודי נודע בן המאה ה20 בשם סרי אורבינדו.

איש זה עבר מהפך אינטלקטואלי וריגשי: הוא התחנך וגדל החל מגיל 6 באנגליה של ראשית המאה ה20.

נודע כגאון אינטלקטואלי, בעל זיכרון פנומנלי לידיעת שפות רבות, אתאיסט, שחונך ברוח הפילוסופיה והרציונליות המערבית. בהיותו בן 20 חזר להודו מולדתו הפך להיות אקטיביסט פוליטי לשיחרור הודו ובהמשך הביאו אותו נסיבות חייו לתפנית מוחלטת ולהפיכתו ליוגי.

קיים מבחר עצום של כתביו. אני מתחילה לקרוא את דבריי אורבינדו והנה הדברים לא מעוררים בי שום הד. הם חכמים, מאוד אנליטים ואינטלקטואלים, קצת קרים ריגשית, מחייבים את עבודת המוח להבינם ולרדת לעומקם, אך הלב נשאר קר ומרוחק. לא מתחמם, למרות שזוהי הגות אודות מהות היוגה.

 

אני ממשיכה לקרוא ומגיעה לקטע אחר כתוב ברכות, בחמימות, כמעט במתיקות. אותם הרעיונות אלא שהשפה, הגישה לשומע (היו אלה הרצאות שניתנו לפני קהל) החמימות והחיבור של הלב עובר מידית.

הדברים נספגים בלב ובנשמה ומשאירים שם אור גדול. בסוף הקטע נכתב שהייתה זו הרצאה שניתנה על ידי "האמא". מסתבר שסרי אורבינדו ענק הרוח היוגי היה ונשאר בפנימיותו קר ריגשית (אך טיבעי עבור ילד שבגיל 6 ניתק אותו אביו מן המשפחה ושלח אותו לגור הרחק מהבית לאנגליה על מנת לרכוש השכלה ראויה. כך שגדל כילד נטוש ובודד).

את הקשר לתלמידי האשרם העביר ל"אמא", יהודיה צרפתיה ממוצא אלג`ירי, מירה אלפס שמה.

לאחר שהייתה נשואה פעמיים ואם לילד הגיעה לסרי אורבינדו והשניים חברו לזוג משך 30 שנה.

"האמא" ניהלה בפועל את האשרם. הייתה בקשר עם התלמידים והורתה את כתביו של אורבינדו.

 

אותם רעיונות, אותה האמת, אותה הגישה, אך מוזיקת הלב של כל אחד מן השניים שונה מהותית.

כל ספר מכיל לסירוגין קטעים מהגותו של אורבינדו וקטעים משיחותיה של "אמא" המסבירה מפרשת ומוסיפה מדבריה.

אני מדלגת וקוראת רק את דברי "האמא". (היא נפטרה לפני מספר שנים בהיותה בת 90. לאחר מות אורבינדו הקימה מקדש יוגי במזרח הודו ליד העיר מדרס לזיכרו. האשרם ממשיך לפעול גם כיום)

 

אז מה שורה תחתונה?

אני אוהבת את "האמא". קיים קשר אינטימי וירטואלי ביני, הקוראת, לבין נפשה כפי שמתבטאת בכתובים.

היא מדברת ישירות אליי. אומנם אינה כבר בין החיים. אך פרי רוחה חי וקיים. היא מחזירה אותי אל עצמי.

קשר אינטימי וירטואלי (כמו אצל חסידי הרבי מלובביץ) ואולי בתוך תפיסה רוחנית כוללת בה אין מרחק של זמן ומקום, וההבדל בין חיים ומוות נחשב כהבדל של תדרי הרוח בלבד, אולי במרחב זה אכן מתקיים מפגש של נשמות ככל שזה נשמע מופרך והזוי בראיית עולמנו המערבית רציונלית.

אני יושבת לבד עם עצמי ו"האמא" מדברת בי ובתוכי.

זוהי הזנה ריגשית מופלאה.

 

"קישקוש בלבוש" אומר אחי. "לא יכול לשמוע את השטויות שלך, זה ממש מעצבן אותי." "את בונה בועות באויר וחיה בתוכן."

אחי הרציונליסט מאמין רק בסטטיסטיקה ודבק בהתפלגות הנורמטיבית.

עבורו האמת היא הסטטיסטיקה של האירועים הניגלים ומה שכולם מסכימים אודותיו.

 

גם הוא צודק, לא?

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת