00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

עבדות מודרנית

                                      
קשה לא רק להיות עובד קבלן שכר מינימום.

קשה גם להיות מקצוען מכובד בחברה ממסדית גדולה.

מצוקת התחתונים במערכת חברתית כלכלית רק מגבירה את מצוקת העליונים במערכת שכן הם מסמנים את גבול הסכנה.

 

כשהייתי בת 23, עטורה בשני תארים, אין חפץ לי בהם, הראשון בכלכלה והשני בנמהל עסקים, פניתי להשכיר שירותיי המקצועיים לחברה כלכלית ידועה ומכובדת.

מה מבינה בת 23 מהחיים?

למעשה, מעט מאוד. כמעט כלום. זה הגיל בו רק מתחילים להבין מי נגד מי ונגד מה ואיך "עובד" ה"עסק הזה" המכונה "חיים".

בעצם המושג "חיים" אינו נכון. הכוונה היא למעשה להבנת המבנה החברתי והתרבותי המקיף אותנו, הערכים המוטבעים בו, הקומבינות לעקפם ולהתחכם להם, או בחוסר ברירה להיכנע להם.

הערכים והדינמיקות התרבותיים כלכליים משתנים כל העת ונמצאים בזרימה מתמדת. כך גם הראייה המוסרית והשיפוט של טוב – רע, מותר ואסור. ובקצרה פוליטיקלי קורקט.

כמו שאמר בזמנו בשנות ה-70 ספירו אגניו: (מי שהיה בזמנו סגנו של הנשיא ניקסון שהתפטר בשל ווטרגייט, והחמיץ את האפשרות להגיע לנשיאות במקומו.) "הממזרים שינו את החוקים אך שכחו לומר לי על כך."

 

כאמור ישבתי באותה חברה כלכלית וגיליתי שלימודים לחוד (ללמוד זה אחלה ומעניין ומאתגר) ועבודה לחוד (משעמם ומייבש נשמה).

בנוסף לכך הייתה מגיעה השנה קרוב ל-4 אחר הצהריים, ובידיעה שהתיצבתי ב8 בבוקר בדיוק במשרד, לקחתי התיק והלכתי לדרכי.

צריך לחיות, לא? מבטים זעופים הפנו לעברי.

הובהר לי שאני אמורה להישאר, כך מצופה מעובד נאמן, לפחות עד שש, שבע בערב.

מה השתגעתם? למה?

גם ככה בקושי אני מחזיקה פה מעמד וממש אין לי שום נאמנות לחברה.

מדוע שאהיה נאמנה לה, ושאעלה אותה על ראש שמחתי?

מה, יש לי חלק במניותיה או ברווחיה?

אני רק עובדת שכירה זוטרית במקום עבודה, זה לא בית. לא אהבה.

(בני מחזורי בלימודים החלו באותה תקופה שועטים מעלה ותוך מספר שנים לא רב הפכו לבכירי המשק, ממובילי הכלכלה בארץ. ומנכלים של חברות גדולות ועתירות הון)

מובן ששנה לאחר מכן חתכתי לפסיכולוגיה. ומאז הנפש רק הולכת ומתמלאת, ומהיותי עצמאית שעות העבודה נקבעות בלעדית על ידי.

 

מסתבר שהציפיה שאעבוד עד שש, שבע בערב שבעיניי אז נראתה מופרכת לחלוטין הינה כיום חלומם הרטוב, משאלת ליבם של עשרות או מאות אלפים, חכמים, נבונים, מוכשרים, המשכירים מקצועיותם, תושיתם, השכלתם וניסיונם המקצועי לחברות ומוסדות שונים.

ביניהם כמובן עורכי הדין, רואי החשבון, אנשי הייטק, ורופאים, איך לא? (ואחר כך עוד הפרקטיקה הפרטית לאחר תואר המומחה) וכנ"ל אנשי מדעי הטבע במעבדות האמורים להישאר עד כמה שנדרש.

ורשימת העבדים עוד ארוכה.

 

אני, המצוידת בקושיות לא רק בפסח, מעיזה לשאול "למה זה ככה? מדוע המלך הוא ערום?"

איני מצליחה להבין מדוע על בני אדם להיות עבדים נאמנים ומסורים לעבודתם עד שעות ערב מאוחרות, לעתים עד 11 בלילה, כך שלא נשארת להם טיפת פנאי לחייהם האישיים.

 

למה? מה? אנחנו במלחמה? כל החיים הם זמן חירום כרוני? המכשפה על המטאטא ששמה עבודה רודפת אחרינו ללא הרף? אי אפשר להשאיר עבודה ליום המחרת? ועוד מדובר כאן לא על אנשים שמתעבים את עבודתם, אלא אותם שבחרו בה מתוך העדפה ומוצאים בה סיפוק, אלא, שסיפוק זה מתמוסס נוכח הבולענות של כמות שעות העבודה היומית הלא סבירה.

 

נשים, לא כולן, כמובן, תופסות זאת בדרך כלל די מהר. הרי "בינה יתרה ניתנה לאישה" (חז"ל).

אם בשל היותן אימהות, או בשל נטיתן הטיבעית לשכל ישר או רצונן הטיבעי לחיים. הן עוזבות את מקומות העבודה המכובדים, סוחטי החיים והאנרגיה, משילות מעליהן את התואר המכובד של להיות עורכת דין, או חשבת חברה, או מנהלת בכירה בהיי טק ויוצאות לחופשי, בחפשן מקצועות אלטרנטיבים פחות דורשניים.

 

לעומתן, יש אחרות, הנשארות ועובדות על אוטומט, כשמתחת מתייבשים להם החיים. הן מנהלות דיאלוג עם ילדיהן באמצעות הנייד בלבד, ולאחר שמגיעות סחוטות, מותשות ונואשות הבייתה ממשיכות עם המחשב והנייד לעבוד עם הקולגים בחו"ל.

גם גברי ההיי טק כך, כמובן.

 

השאלה הגדולה הנשאלת מדי פעם על ידי העבדים המודרנים "בשביל מה אני צריך את כל הכסף הזה אם אין לי כלל פנאי להנות ממנו?" בפרט הנאות החיים הבסיסיות כמו להיות עם הילדים הקטנים, להשתעשע איתם, להנות מהם, ללכת לגן המשחקים, לשוחח בנחת עם האישה, או סתם לצאת פעם בערב לאן שהוא, להתאוורר. שאלה טובה באמת. מדוע?

 

אנשי המקצועות "הנחשבים" חיים בפחדי הישרדות מתמדת, שכן גיל 40 הוא כמעט נושק כבר לגיל הפרישה. והצעירים המוכשרים החדשים "לוחצים מלמטה". אם אפרוש, או אבחר לעבוד במשרה לא מלאה לא אמצע מקום עבודה חלופי. ואז מה אעשה בחיי? ממה אתפרנס?

 

מתמיה שבמחאה החברתית של יולי 2011 בישראל לא התאגדו גם כל אותם שיש להם אומנם דירה יפה וכלים נאים וחשבון בנק נאה, אך אין להם חיים, וגם לא פנאי לאהבה, למשפחתיות, לספורט, לחיים.

ולא יצאו בהמוניהם לרחובות תחת הכותרת "די לעבדות! די לקפיטליזם הדיקטטורי!"

יש לשמור על מסגרת שעות העבודה כמקובל בתק"שיר: 45 שעות שבועיות לא יותר!

 

איני ממציאה את הגלגל. כבר פרויד כתב על תרבות ללא נחת והרברט מרקוזה, פילוסוף שנות ה- 60 בארצות הברית, כתב בסיפרו "האדם החד ממדי", ובניספח "המסה על השיחרור" את הדברים הבאים:

"קודם לשיחרור... עליהם להיות חופשיים מן הצרכים המדכאים והתוקפניים של חברה המושתת על ניצול ושררה של אדם וזולתו."

 

עמדותיו בוטאו בחלקן על ידי תנועת ההיפים של שנות ה- 60, נגד מלחמה ותרבות הניצול הקפיטליסטי, ובסופו של דבר, צעירי אותה עת נטמעו והשתלבו בדיוק באותה חברה נגדה יצאו.

 

מי שעשה מיליונים בדיוק מאותם רעיונות, אם כי בצורה פשטנית ושיטחית הוא כמובן רובין שארמה ב"נזיר שמכר את הפרארי שלו". (שנת 2000) וקנה לומברדיני לעצמו במקומו, בהקימו אימפריה כלכלית עצומה מהוצאת ספרים "אנטי ממסדיים", ניו אייג`ים שהפכו לו למכרה זהב. בחור חכם שיבושם לו.

 

קטונתי מהציע פתרונות כלל חברתיים. שכן מדובר בערכים הבסיסיים של התרבות הקפיטליסטית ומבנה החברתי הכלל עולמי, השואף לרווחה כלכלית ועושר, לדעתי, הרבה מעבר לנדרש לשם מימוש חיים ברי טעם.

 

תאמרו בלעג. צרות של עשירים, ממש מסכנים. המעמד הבינוני גבוה או כמעט גבוה אומלל.

שיתפטרו אם כל כך רע להם. שיעזבו. אבל כאן טמון המילכוד: במקצועם תרבות העבודה זהה בכל מוסד.

אם ינטשו מקצועם הרי הם נופלים למצב מובטלים חסרי מקצוע. פרוש הדבר או תעבוד או תהיה מובטל שכר מינימום לא מקצועי. הרי אין להם מקצוע אחר.

 

עבדי הקריירה והכסף המחמיצים חייהם. לא בטוח כלל איזו אלטרנטיבה יש להם.

 

כמה קיוסקים כבר אפשר לפתוח?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת