00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חייה של משפחה אומנת

חצי הכוס הריקה וחצי הכוס המלאה

היום, בדיוק היום לפני שנתיים על פי התאריך העברי, עברתי לעולם הבא ובדרך נס חזרתי חזרה.

ואני זוכרת, זוכרת הכל. את הכאב העמום שהתחיל לקראת ערב, את המקלחת ב- 12 בלילה, את ההסתובבות בבית ואת הכאב המתגבר. את ההתלבטות אם ללכת למיון ולקחת סיכון שאפסיד שוב את ערב חג שבועות עם משפחתי ואת הכאב המתעצם. את ההגעה והיציאה משערי בית החולים לסיבוב קצר, את הכאב הבלתי נסבל שחוזר ללא התראה. את הכניסה למיון כשאני מתקשה לעמוד ישר ומחזיקה את האיזור השורף בחזה, ואת המבוכה שהגעתי "רק" בגלל בעיה בקיבה. את ההפתעה שמגיע אלי דווקא רופא מטיפול נמרץ לב ואת התחושה המוזרה שאפפה אותי פתאום.

זהו.

את רגעי החושך אני לא זוכרת. לא את הכרזת הרופא על מקרה של דום לב ולא את התכנסות הצוות. לא את הוצאת האיש וסגירת הוילון, ולא את מכות החשמל וההחייאה.

אבל אני כן זוכרת את רגע ההתעוררות כשמישהו קרא בשמי כמה פעמים ושאל אם אני בסדר. את פקיחת העיניים והמחזה המוזר של הצוות מסביב למיטתי. את ההבנה המיידית שקרה משהו ואת ההלם והזעזוע לשמוע שעברתי לא פחות ולא יותר מאשר התקף לב ודום לב.

 

באסה...

פשוט באסה שבמשך שלושה חודשים בהם התלוננתי על כאבים, הרופאים לא עלו על הבעיה האמיתית. שמקור תחושת השריפה בחזה לא היה מהקיבה כמו שהם חשבו, אלא מהלב שזעק הצילו. הלב שהיה במצוקה מכיוון שהעורק המוביל אליו דם הלך ונסתם, שלח אותות אזהרה אבל אף אחד לא הקשיב לו. איזה באסה שמפאת גילי הצעיר אף אחד לא התייחס לתלונות שלי ברצינות. איזה באסה שהקשבתי למנהל המרפאה שביטל במחי יד את כאביי, לגלג עליי והביא אותי לידי דמעות. הייתי צריכה לפעול לפי האינטואיציות שלי ולא לאפשר לו לשכנע אותי לא ללכת למיון. איזה באסה שלא הסתפקתי רק בהתקף לב והייתי חייבת לשחק אותה עד הסוף ולקבל גם ודום לב .איזה באסה לעבור את זה בגיל 42 ולשמוע בכל מקום "מה ילדה כמוך עושה כאן?" איזה באסה לשתות ארגז תרופות כל יום למשך כל החיים, להיות מנויה לשח"ל ולא להיכנס יותר לג'קוזי מפתה בצימר רומנטי.

אבל...

 

איזה מזל!

איזה מזל שזה לא קרה בבית או בדרך ואיזה מזל שהספקתי להגיע למיון. אולי זה ישמע מצחיק, אבל איזה מזל שאם כבר קיבלתי דום לב, אז זה קרה מתחת לאף של רופא מטיפול נמרץ לב שבדיוק בדק אותי.  איזה מזל שהצילו אותי ואיזה מזל שהנזק ללב היה כל-כך קטן שהוא בקושי מורגש היום בבדיקות א.ק.ג. איזה מזל שאני חיה ונושמת, אבל הכי הכי-

איזה מזל שהילדים שלי לא נשארו יתומים ואמא שלהם זוכה לחבק אותם יום יום ולראות אותם גדלים.

 

תודה אלוהים!

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

35 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמאלה 4 אוצרות אלא אם צויין אחרת