00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

מכורים לתקווה – "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה"(ציונות לט` באב)

תקומת בית שלישי

 

מה עניין ציונות לפסיכולוגיה?

המזל הוא שבכל עניין ודבר הכרוך בבני אדם תמיד תמיד טמונה הפסיכולוגיה, הווה אומר, נפש האדם.

עניין הציונות שהתעורר בי השבוע, בעקבות שיחת נפש, הזכיר לי את העיקרון האנושי המרכזי של "דע מאין באת ולאן אתה הולך", דהיינו, שאלת ההזדהות והשייכות.

 מיום שעמדתי על דעתי (המיתוס המשפחתי אומר שזה קדם לעמידה על רגליי) ידעתי מספר דברים שהם "ככה" – שאין עליהם עורערין, שהם היסוד לכל חווית הקיום שלי.

ידעתי את שמי, את היותי ילדה, כלומר, בת. ידעתי "למי אני שייכת" כלומר, מי הם הוריי ומשפחתי וידעתי שאני יהודיה וישראלית.

אלו מעגליי ההזדהות והשייכות הראשוניים שלי. אני מניחה של מרבית האנשים.

 

מתמיד העסיקה אותי שאלת היהודי – ישראלי: מה קודם למה בתוכי.

"דברו עברית" הייתי קוראת אל הוריי "לא יידיש". "אנחנו ישראלים" (שני הוריי דיברו עברית רהוטה ושלטו בשפה על בוריה. אבי עלה לארץ בשנות השלושים, ואימי למדה בליטא בבית ספר עברי, כך שהעברית הייתה שגורה על פיה עוד מילדותה, אך שפת האם של שניהם הייתה יידיש).

הוריי דיברו יידיש ביניהם, סוג של אינסטינקט, (או אולי כדי שהילדים לא יבינו.) היום כשאני שומעת משפט ביידיש אני נמסה מרוב עונג. חבל שאיני יודעת יותר.

 

השבוע, משומקום נשב לעברי משב רוח ציוני פתאום יש מאין. זרמתי איתו.

בשיחת נפש עם חברה ותיקה, הבקיאה בנושא ומתעסקת בו היא שאלה אותי אם ידוע לי כיצד התקבצו כל פליטי השואה, בעיקר ממזרח אירופה, 300,000 לאחר 1945 ונהרו לדרום איטליה, שם עלו על אוניות העפלה המפליגות לישראל. חלקם, הבלתי ליגלים ידעו שיעברו על ידי הבריטים לקפריסין וחלקם הצליחו לחדור לארץ במסגרת העפלה. מילמלתי שכנראה הסוכנות היהודית התעסקה בעניין, כמו גם עם עליית יהודי אתיופיה, כארבעים שנה לאחר מכן: לאסוף אנשים משום מקום, ולהעלותם לישראל. מסתבר שבשני המקרים טעיתי ובגדול: הסוכנות כלל לא הייתה בעניין, לא כאן ולא כאן.

החלטתי להתעדכן קצת מהויקיפדיה וממקורות נוספים דרך הגוגל וכל העניין הפעים וריגש.

מבלי להכנס לשיעור מקיף בהסטוריה, נציין בקצרה, כי בתום מלחמת העולם השניה נותרו ברחבי אירופה כ300,000 פליטים יהודים ניצולי הגטאות, מחנות ההשמדה ואותם שהצליחו למצוא מקום מסתור במהלך המלחמה. בעלות הברית בשיתוף עם הג'וינט היהודי שתרם כסף נתנו עזרה במחסה, מזון, מלבוש ותרופות והקימו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה מחנות עקורים. המטרה הציונית הייתה לעלותם לארץ, חרף מדיניות הספר הלבן של המנדט הבריטי שהעניק רק מכסות עליה מצומצמות (מדובר כמובן עד להקמת המדינה ב14 במאי 1948, אז נפתחו הגבולות לרווחה מתוך כוונה לקלוט כמה שיותר יהודים). נציגי אירגונים מארץ ישראל נשלחו לשם כך לאירופה על מנת לארגן את העברת הפליטים. היו אלה נציגי המוסד לעליה ב' המסונף לאירגון ההגנה וכן לאירגון התנועה הרוויזיוניסטית. במקביל התארגנו גם היהודים בהתאם לארצות מוצאם וזאת תוך כדי שיתוף פעולה עם הנציגים מהארץ. המטרה הייתה להבריח את הפליטים לנמלים קטנים בדרום איטליה על מנת להעלותם על ספינות.

 

הסיפור הגדול של שארית הפליטה הוא סיפור השינוע שלהם לצורך הברחתם: נסיעות מוסוות באמצעי תחבורה שונים בהסתר ברחבי אירופה ולאחר מכן גניבת גבולות, עצירת כלי הרכב לפני הגבול האיטלקי והסתננות בלתי חוקית ומסוכנת עד להגעה לאיטליה. המעבר בין אוסטריה לאיטליה היה כרוך במסע רגלי בן כמה ימים בהרי האלפים כאשר מן הצד האיטלקי מחכה מי שמחכה כדי לסייע בהמשך המסע.

באחד מטיוליי באלפיים האיטלקים הראו לי היכן עברו האנשים.

 כמה נחישות, רצון, מוטיבציה וכוחות גוף ונפש אדירים צריך אדם, אחרי זוועות השואה והאובדן, לקום, לאסוף עצמו, ולצאת למסע מפרך ברחבי אירופה על מנת לעלות על ספינות לארץ ישראל, שבסבירות גבוהה תגורשנה לקפריסין. אם יתמזל מזלם יצליחו לחדור לארץ.

 

במעבר חד נעבור לעליית יהודי אתיופיה אשר אורגנה ותופעלה על ידי נציגי המוסד הישראלי ובהמשך אף צה"ל.

עלייה זו התקיימה בשני גלים: עלית משה רווית הסבל והמוות בשנים 1984/5 ועליית שלמה בשנת 1991.

בראשונה, הקשה והנוראית נערך מסע רגלי מאתיופיה לסודן ממנו הוטסו הנותרים בחיים לישראל.

בעליית שלמה השנייה הייתה עליה ישירה מאתיופיה. בני העדה נאספו מרחבי אתיופיה ורוכזו במחנות פליטים באדיס אבבה.

לאחר הסכמות בין-לאומיות מורכבות ומימון שוחד אמריקאי כבד לבכירי השילטון הנמלטים של אתיופיה, הועלו יהודי אתיופיה במבצע הצלה של הטסה אוירית בין 30 שעות בו לקחו חלק המוסד וצה"ל כמובן ובו עלו לארץ 14,000 איש.

 המסע הרגלי של עליית משה הראשונה, דרך הרים ומדבריות ,בהעדר ציוד הולם, ברעב וצמא, גבה מחיר יקר של 4000 איש שמתו במהלך המסע, שלאורכו סבלו האנשים גם מהתעללויות ורצח.

לארץ הגיעו בעליה זו רק 8000 איש. כך שבדרך נספו שליש מהיוצאים למסע.

כמעט כל אדם שהצליח להגיע לישראל איבד בדרך בן משפחה כלשהו. (להנצחת הנספים בדרך הוקמה לאחר שנים רבות מידי אנדרטה בהר הרצל)

 האומץ, הנחישות, הגבורה, ההתמודדות עם סבל, והמאמץ העל אנושי להגיע לישראל של יהודי אתיופיה בפרט בגל הראשון הם סיפור לא יאומן. סיפור שיש להצדיע לו ולעמוד לו דום.

 

מה יש לעם הזה, היהודי, בין אם באירופה, ובין אם הוא פלשמורה או אתיופיה הדוחף אותו קדימה, להגיע לארץ המובטחת חרף סיכון החיים והקושי הלא יאומן?!

 

העם היהודי הוא לדעתי עם מופלא. גאווה גדולה להשתייך אליו.

קשה עורף?

לא, מכור לתקווה!

 

                                    

                             "להיות עם חופשי בארצנו

                             ארץ ציון וירושלים"

 

ההמנון המרגש והאמיתי ביותר המתאים לנו.

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת