77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זרה באפלה

פרויקט הסיפור ש(כמעט) אינו נגמר - פרק ב`

24/05/2012
 זה ההמשך לפרק א` שכתב motior
 
 
 
                 התמונה באדיבות volcman מתוך הרשומה המצויינת פעילי לילה, יומן מסע
 
מה לעזאזל קורה פה? שאל את עצמו שוב. האוויר היה דחוס בחדר, אי שקט החל לחלחל בו. אך מיד ניסה להרגיע את עצמו. הרי הוא לא מאלה שמאבדים את העשתונות, הוא מייד יילך לסייר בקומות העליונות ולבטח ימצא במהרה את הקולגות שלו למעלה (ישיבה דחופה או משהו כזה). הוא הזמין את המעליות, אך בטרם אחת מהן הגיעה לקומתו, הנייד שלו זמזם התראת הודעה נכנסת. גדי מיהר לקרוא את תוכן ההודעה (מספר חסוי): "לברוח עם הקרקס".
 
ליבו ניתר. זו שורת הפתיחה שהוא כתב כאשר.. לא, לא יתכן, הרי לאף אחד אין גישה ל-"תיבת ההצלה" שלו. כך הוא קורא לה. לתיבה הזו הוא נוהג להכניס פתקים שהוא כותב בהם ברגעי משבר. היו לו לא מעט מאלה. הגיגים, מחשבות, רצונות ותשוקות. יום אחד הפתקים האלה יצילו אותו. ממה? מעצמו. כי הוא לא פחד מאף אחד, רק מעצמו. אך היה דבר נוסף בתיבה הזו, שאסור היה לאף נפש לראותו.
 
מי משחק איתו? מי חדר לפרטיות שלו בצורה גסה כל כך? מי?.. אולי צירוף מקרים, ניסה לשכנע את עצמו. אבל.. לא, זה רק אחד למיליון יכול לקרות. מישהו חיטט בתיבה הסודית שלו, או אפילו עושה את זה ברגע זה, אבל אין לאף אחד מפתח חוץ מלעוזרת שבקושי יודעת לקרוא עברית. הוא חייב לחזור לבית. מייד לאחר שיברר מה קורה בשאר הקומות.
 
באופן הגיוני בחר להגיע ראשית לקומה 4, היכן שחדר הישיבות. ידייו רעדו קלות. מי קרא את נבכי נפשו? אולי גילו את ה... לא! אולי יש פורץ כרגע בבית?.. אולי צבייה הצליחה לשים את ידה בתיבה המביכה ועכשיו משתעשעת על חשבונו?.. לא, היא לא כזו. אולי כן, כמה אפשר להספיק להכיר אדם בשלושה חודשים? ועוד חשב להתחתן איתה, גיחך לעצמו.
 
הרבע דקת נסיעה נדמתה לשעה ארוכה. המתח התחיל לתת את אותותיו. כן, בהחלט היום הזה שונה. לחלוטין.
ואז נפתחה דלת המעלית. הוא פסע באיטיות, כחושש להושיט את רגלו מחוץ לתא המתכת. שוב גיחך על פחד ילדותי שכזה, מה, עכשיו תבוא המפלצת ותמשוך את רגלו? חחח חחח, הוא הרשה לעצמו לצחוק בקול. הרי זה משחרר.
 
אך צחוקו נדם באחת.
 
קיר שקוף ובלתי חדיר הפריד בין המעלית ליציאתה. קיר חזק כמו פלדה. לא יתכן צעק גדי.. אני בטח השתגעתי.. ההשתעבדות לעבודה גרמה לי להזיות, הזיות, הזיות, חזר על המילה כמנטרה, בזמן שלפת את ראשו בשתי ידיו. הוא החל להכות בכל כוחו בקיר השקוף, אך לשווא. בתוך הפניקה שלו החל ללחוץ על כל לחצני המעלית, אך אלה לא נענו ליאוש שלו. הוא היה לכוד. לכוד בתוך תא מתכתי בעלת דופן שלא הכיר מעולם.
 
אוויר! תיכף יגמר לי האוויר, שמע את עצמו צועק בבעתה. ידיו עכשיו רעדו ללא שליטה, הנייד צנח לשטיח המעלית. גדי מיהר להרימו וניסה להתקשר לכל אנשי הקשר. דווקא היתה קליטה מצויינת, אך אף אחד לא נענה לקריאותיו. אף אחד.
 
הוא סובב את ראשו לאחור וצרח כאשר ראה את השתקפותו בראי המעלית. אדם זר המזכיר בקושי את גדי. עורו החיוור והבעת האימה דמו אותו לבובת שעווה מבועתת שקמה לתחייה.
ואז.. הוא ראה את הדבר הזה משתקף בראי. תחילה כצללית אפורה-שחורה הצפה לה מעל הרצפה. הצללית היתה מאחורי החומה השקופה והתקרבה באיטיות. הוא סובב את ראשו בחזרה לעבר הקיר. מה שלא יהיה, אין לו לאן לברוח, רק להתמודד, יצר ההישרדות רוקן את מוחו מכל מחשבה. הוא היה שטוף זיעה ליבו פעם כאלף סוסים דוהרים במירוץ. הצללית התקרבה ועכשיו ניתן לראות את קווי המתאר של דמותה. הוא נדרך יותר. חיזיון תעתועים. זהו זה.  ואז, כאילו מישהו כיבה את מתג האור הגדול, את השמש, חושך גדול נפל על פני הארץ. חושך סמיך ושחור כזפת. גדי הרגיש כיצד הוא צונח לאיטו ונמס לתוך הזפת שחיבקה אותו והיוותה עכשיו כשמיכה מנחמת.
 
לפתע הוא פקח את עיניו. צמרמורת עברה בגופו, כאילו נפתח חלון בפתאומיות ורוח פרצים ניקרה בעורו. הרגל, העווית הזו ברגל, כאילו היא כבר לא חלק ממנו וצורחת עליו שאין לה כבר שום קשר איתו.
איפה הוא? מה קרה? מה קורה?
הוא התאמץ להרים את ראשו, איפה הראש? הכאב.. הכאב.. איי איי, כאלף פיגיונות תקועים במוחו.
ואז ראה אותה, אותה צללית מעורפלת נראתה עתה בבירור. אפלולית שררה בחלל, אך קווי המתאר נראו בבירור.
זה המוות חשב ודמעות ניקוו בעינייו.
אבל.. היא נקבה! מעניין, מלאך המוות היא מלאכית המוות או כמו שתרצו לקרוא לה. כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה חשש ממנה. והנה היא נשענת על משקוף הדלת. קצת עבת בשר, תספורתה הפנקיסטית רבת הצבעים, כאילו יצאה מאיזו מספרה השוכנת בין גן עדן לגיהנום. לבושה ברישול בסדין לבן, כאילו באה לקחת את גדי באופנוע. היא נראתה משועממת, עייפה, תנועותיה איטיות, כאילו ידעה שיש לה את כל הזמן שבעולם. היא התנשמה בכבדות, יד אחת אוחזת את סימן ההיכר שלה - החרמש - ידה השניה אחזה בסוג של קלף נייר . משהו במבטה הפגין מיטרד, המשימה הנצחית, כפוית טובה אולי, שוחקת.
 
ערפל דליל אפף את דמותה, אור קלוש זרח מאחורי ראשה הפנקיסטי.
עכשיו היא היתה צעד מגדי, רוכנת ומביטה בו בסקרנות ובריכוז.
 
"לאא, עוד לאא! בבקשה!"  שמע גדי את זעקותיו שלו.
 
"סניור גדי! סניור גדי!, קה טיאנה? ארריבה, דספיארטה! קה לה פסה?" - זו היתה גרסיאלה, עוזרת הבית הקולומביאנית  - ששאלה בספרדית בקול רועד, מה יש לו, שיקום. החרמש שלה הפך במהרה למטאטא והקלף לסמרטוט. היא רצה לחדרו של גדי כאשר שמעה את האנקות שלו מתוך שינה.
 
גדי התעורר לחלוטין עכשיו. בחילה גאתה בקירבו. אלוהים! זה היה חלום! חלום ביעותים, הוא, שבקושי זוכר חלומות, זכר בצלילות את כל חלומו. צמרמורת עברה בגופו כאשר שיחזר אותו בזכרונו. הוא לא היה צריך לשתות כל כך הרבה אמש. נסחף קצת במסיבת הרווקים של עמיתו לעבודה רונן. הוא לא רגיל לשתות בכלל. בכל אופן, אבן נגולה מעל ליבו.
 
ראשו כאב להחריד. הנגאובר. מזל שהיום יום שישי ואינו צריך ללכת למשרד. למרות שלא פעם מצא את עצמו עובד ביום זה.
הוא ביקש מגרסיאלה להכין לו קפה חזק, הפעם רק באופן חד פעמי. מחר יחזור לתה שלו.
 
הוא גרר את עצמו לשירותים בכובד רב, השתין זמן רב, שטף את פניו במים צוננים, בזמן שניגב את פניו במגבת הוא שמע את הנייד שלו מודיע לו שיש לו הודעה נכנסת.
 
גדי ניגש באיטיות למכשיר, מספר חסוי, תוכן ההודעה: "לברוח עם הקרקס".
 
הוא קיבל פיק בירכיים. תיבת ההצלה. הוא ביקש מגרסיאלה ללכת ושתחזור ביום א`, למרות מחאותיה הספרדיות, היא הלכה באי רצון.
הוא ניגש למקום הסודי שבו החזיק את התיבה. הכאב ראש פילח את מוחו. הוא פתח אותה בידיים רועדות.. הדבר הנוסף ששמר בתיבה, שכל חייו תלויים בו, נעלם! ההצלה שלו. ההצלה האמיתית שלו. כל החדר הסתחרר סביבו. הפתקית עם הרישום נמצא:
 
"לברוח עם הקרקס.."
 
הוא לא יכול להמשיך לקרוא. האם זה חלום בתוך חלום? ואם לא.. למי היתה גישה לתיבה? מלאכית המוות.. גרסיאלה. לא, זה מופרך לחלוטין.
 
ואז הוא קיבל עוד הודעה.
 
המשך הסיפור, פרק ג`, בבלוג של  wranger
בהצלחה טל!
 
 
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

61 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת