00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

גם בהודו צריך להתפרנס- כתבה שלישית בסדרה (3/4)


conor house dharamsala - בית הארחה טיבטי מהמם!


לראשונה נסעתי לחו"ל, לאירופה, בהיותי בת 16, חודש ימים במסגרת משלחת בית הספר התיכון.

ברוח המסורת התקופתית של "אליאנס" רמת אביב קיבלנו הכנה ממושכת תרבותית והתנהגותית לקראת הביקור בצרפת הנאורה, חצי שנה של לימודי ערב אודות זרמי תרבות ואומנות, מזונות שונים, נוהלי התנהגות, הליכות ונימוסים. הכול היה טוב, נעים ומעניין. עד שהגענו לסיפור דמי השתייה pour boire(משהו קטן להרטיב את החיך) המכונה כיום בפינו טיפ (להלן בעברית: תשר).

 

בארץ לא היה אז הדבר מקובל לחלוטין. איש לא שמע על כך ונאמר לנו שעל כל שירות שנקבל מישהו כגוון מלצר, סדרן, נהג וכו' עלינו להוסיף עד 10% - 15% דמי שתייה.

ערב אחד, לבושים חגיגית, נכנסנו לאופרה של פריז, מוסד רב יוקרה, שורה של תלמידים והסדרנית היעילה הוליכה אותנו למקומותינו. סדרנית באופרה בצרפת איננה נערה המתפרנסת זמנית, אלא זהו מקצוע של קבע.

הבזיק אז לפתע שצריך לתת דמי שתייה, ואיך שהוא במהירות ארגנו לא זוכרת כמה פרנקים צרפתיים והושטנו לה. הסדרנית ההמומה מחימה השליכה הכסף בבוז על ריצפת היציע, כשהיא מדברת צרפתית במהירות בלתי מובנת. מהרוח של מילותיה נראה היה שאנו אוסף ברברים חסרי תרבות שאינם מכבדי אדם ואינם יודעים כיצד להתנהג. מאז אני מקפידה לתת דמי שתייה קצת יותר מהמקובל. שמעניק השירות יהיה מרוצה. לא קל לשרת אנשים, מה גם שאז המשרת הינו על תקן האנשים השקופים – חסר פנים, חסר שם, חסר אישיות, רובוט אנושי החייב לתפקד ולשרת. (אגב, לשמחתי בארץ, מהיות המלצרים בדרך כלל חבר'ה צעירים העובדים כזמניים עד הטיול הגדול או עד הלימודים תמיד כיף לקשור איתם שיחה, לפטפט ולהפוך את הקשר לאישי ונוכח)

 

כמה טיפ יש לתת בהודו לנהג היומי ולמדריך היומי? התייעצתי עם יניר סוכן הנסיעות היקר והמופלא. יניר הוא מומחה להודו, הוא המליץ על משהו כמו עד 200 רופיות לנהג (שזה 15 שקלים ליום) ואולי 300 רופיות למדריך היומי (שזה כ28 שקלים ליום), פרט להם יש את סבלי המלון העטים על תא המטען להוציא המזוודות ממנו ולאחר מכן סבל או שניים, לא בהכרח מאלו שהוציאו מהמכונית המעלים המזוודות לחדר.

אז לפורקי המטען החליט ליבי לתת 40 רופיות שיחלקו ביניהם ולמביאים לחדר עוד 40 רופיות, כלומר הבאת המזוודות לחדר היא תהליך דו שלבי שעלותו לכל כיוון 80 רופיות, כיוון ההכנסה וכיוון ההורדה.

 

מאחר ואין שום ספר הדרכה האומר כמה טיפ יש לתת לאנשי המלון המטפלים במזוודות, קיוויתי שאני עומדת בסטנדרט סביר של ראית הזולת. באשר לטיפ היומי לנהג ולמדריך הערכתו של יניר הוכחה כנמוכה מדי להרגשת הבטן שלי. יצא שהמדריך היומי קיבל 1000 רופי (כ100 שקלים) והנהג כ400 רופי (משהו כמו 40 שקלים) הקיצור, עיקר כסף המסע הוצע כולו על תשרים, טיפים, דמי שתייה, נכנה זאת איך שתכנה, ובפרט שאנחנו נמצאים ב"תפקיד" המאוד לא מתאים לי, של שועי הארץ, מיליונרים הלנים במלונות יוקרה נוצצים. כך שהמעמד המגוחך הזה חייב גם הענקת תגמול ראוי למשרתים החגים סביבנו כפרפרים סביב הלהבה.

 

בואו נגיד שורה התחתונה, אני מתעבת מלונות יוקרה בהודו. זאת משני טעמים:

 

  1. כל מלונות היוקרה הסופר מערביים, שרצפת השיש שלהם בוהקת כמראה והם כביכול יפיפיים ונוחים, ספוגי ריחות פרחים מהווים כלוב של זהב. על פי תקן בין לאומי כלשהו בלתי אפשרי במלונות אלה לפתוח חלונות. כך שיש חלון גדול ועצום של זכוכית. בתוך מסגרות אלומיניום כנדרש והכול דבוק, מלוכד ובלתי נייד, אי אפשר לפתוח חלון. המיזוג אומנם לרשותך, אך אין לך הרבה שליטה על הטמפרטורה שלו שהיא מרכזית ועושה כרצונה באופן שרירותי. בשני המלונות הכביכול פחות יוקרתיים אך המופלאים ברישיקש ובדרמסלה שהיו מעין מלון פונדק, רחוק מאוד מסגנון מערבי שטנצי, אלא מלאי אוירה ואוטנטיות, ניתן היה לפתוח חלונות, הייתה מרפסת יציאה ובקיצור, היה אפשר לנשום וליהנות.

 

  1. הזמזום הבלתי פוסק של אנשי השירות. אשר תודעת השירות כפי שהורו אותה להם מחייבת אותם לחוג סביב האורח ללא הרף, לא לאפשר לו להזיז אצבע, למהר ולנחש רצונותיו ולהקדימו בלמלאן. והכי הכי מעצבן לשאול אין ספור פעמים במהלך הארוחה האם הכול טוב, טעים, משביע רצון, וכו'. וכל פעם צריך לחייך בנימוס ולהגיד שהכול נפלא.

 

 

כל מה שאתה מבקש בקבלה אתה נענה בחיוך מלבב ובהנהון של הסכמה, ואין לכך בהכרח קשר מחייב שמבוקשך יענה, אם כי בדרך כלל ניתן המענה הרצוי.

העיקר שנותן השירות יחייך, לא יפסיק לחייך ולהיות נחמד, וימשיך לחייך ולחייך, עד שילווה אותך לחדרך בלי שביקשת זאת ממנו.

 

אם רוצים ללחוץ על כפתור המעלית, עוד לא הושטת יד, וכבר קופצת יד הודית מהיכן שהוא ולוחצת על הכפתור למענך. רק ירדת לאכול ושורת אנשי שירות במדים כנדרש מברכת אותך בנמסקאר ובוקר טוב וערב טוב באנגלית ומה שלומך.

אתה רוצה לקחת מזלג או צלחת ומיד מישהו יזדרז לקחת זאת עבורך לשולחנך.

עוד טרם סיימת לאכול מהצלחת, וכבר ניגש המישהו המיותר הנוסף, למהר לפנותה כדי שתחוש בנוח.  ד י ! ! !   ד י ! ! ! ת נ ו   ל ח י ו ת ! ! !

מלבד ללעוס עבורנו את האוכל ולעכלו הם השתדלו לעשות עבורנו הכול – אבל הכול.

כבר בגן בגיל 3 לימדו אותנו "אני גדול אני יכול, אני גדולה אני יכולה" זאת תפיסת הארץ שלנו. עצמאות ויוזמה. לא סובלת את תרבות השירות של הנתינים, השפוטים לאדוניהם. די עם ההתקרצצות הזאת. די עם הצגת המיתוג של האדונים והמשרתים. האימפריה הבריטית כבר נסוגה מהודו בשנת 1947. ממש ממש לא מתאים לי הליקוק הזה. מטריד, מציק, פולשני בעיניי ובבקשה אני רגילה להיות עצמאית ולא זאת שמישהו מקנח את אפה, שלא לדבר על לחיצת כפתור המעלית.

 

גם ככה התקשיתי להסתדר עם הנהג הפותח ללא הרף לקראתי את דלת המכונית, לקראת כל עלייה או ירידה ממנה.

כבר בגיל 5 אמרתי לרופא המשפחה "אתה לא תשים לי בפה את המקל להשטחת הלשון כדי לראות טוב יותר את עומק הגרון. אני בעצמי אפתח את הפה כל כך עמוק, שלא יהיה לך צורך במקל." ואכן עד עצם היום הזה אני אלופה ואין עליי בחשיפת הגרון ובית הבליעה אם יש צורך לבחון דלקת פוטנציאלית כל שהיא. שונאת פולשניות.

 

בקצה השני של סקלת ההתקרצצות ההודית נמצאים הרעבים ללחם המסתובבים לקבץ נדבות.

קבצן הוא מקצוע הודי לכל דבר ועניין. נכון שלא מדובר בערימות של ילדים ונשים הרצים אחרינו לכל מקום כפי שהילכו הסיפורים אימה, אך בהחלט לפחות אחת ליום ניגשה איזו ילדה קבצנית דלה ויחפה המחזיקה תינוק על ידיה או ילד קטן מסכן ויחף ובקול תחינה ובכי מדבר ומדבר ומייבב מקצועית לשם קבלת פרוטה. נאמר לנו מפורשות לא להתחיל עם זה ולא לתת, להקשיח את הלב, כי אם רק נתחיל לא נגמור ולדבר לא יהיה סוף.

אני מאוד אוהבת לחלוק שקלים עם קבצני שכונותינו היושבים בשקט ופורטים על חצי מיתר של כינור לא דורשים דבר, לעיתים הם ממש מוזיקאים אומנים המטיבים נגן.

אבל בהודו יעצו לנו החכמים לא להתעסק עם זה, אלא להתעלם.

לא לענות, לא להדוף, לא לגרש, לא לתת, פשוט לחדול להיות נוכח.

לכל קבצני הודו ניסיון עשיר בלהיות קבצנים הכולל ניסיון עמוק במלחמת התשה ומלחמת עצבים מול הזולת. הם מקצוענים בזה. אז ראיתי בכך התמודדות מנטאלית של מערכת עצבים אחת בשנייה.

אני מאובנת. פני ספינקס. לא רואה. לא שומעת. לא מרגישה. מביטה בעיקשות קדימה. ותוהה מתי יבין המקצוען שלידי שלפניו מקצוענית בהתעלמות או בחוסר אנושיות וירפה ממני.

מסתבר שאני בהחלט חזקה בהתעלמות ובחוסר אנושיות. מודה. לא ממש מחמאה לעצמי.

תמיד הם נשברו קודם והסתלקו לדרכם.

 

הקבוצה השלישית של החפצים להתפרנס והעטים על התייר מכל עבר הם בעלי החנויות, נהגי הריקשה, וסתם עוברי אורח המחפשים פרנסה.

 

תייר או תיירת בהודו, ומיד מישהו ניגש ומציע להובילו לכאן או לשם תמורת 10 רופיות (כ 80 אגורות) וכך מצעד שלם של מציעים למיניהם שאיש לא זקוק להם. מזל שרוב הזמן הלכנו צמוד צמוד למדריך האישי שתיפקד כשומר ראש הודי המרחיק הודים לא רצויים.

 

בהודו לא מכירים במושג "רוצה רק להסתכל". רק מעז התייר להציץ לעבר דוכן או חנות מיד יוצא המוכר לקראתו מחייך ומתחנף מציע ממבחר דלות חנותו, מזמין פנימה ולא מפסיק לדבר, כאמור, רק רציתי להסתכל, לא קיים בהודו. הסתכלת – סיכנת עצמך בפנייה דביקה.

אתה חפץ ללכת לטייל לאיטך בשוק (למעשה כל הרחובות בהודו הם בעצם רחובות של שוק, שהרי אין במרביתם תופעה המכונה רחוב הכוללת מדרכה משני צידיה וחנויות בעלות חזות זכוכית, מדפים ותאורה), כלומר, רחוב פירושו נישות הנראות כחושות ללא אריחי ריצפה, רק בטון חשוף, העדר תאורה פנימית ובדרך כלל העדר מדפים סבירים ובתוך הנישות האלו מגובבים פריטים שונים. רק שתקנה. ועוד לא נמלטת מרוכלי החנויות וכבר נדחקים אנשי הריקשה ומציעים לך תמורת שוב אותם 10 רופיות מסע קצר על הריקשה במקום לצעוד רגלית.

תודה. נסענו בריקשה כשרצינו בכך. אבל לא רוצים כל הזמן. גם לא רוצים לשבת להרף עין ומיד צצים מוכרי גלויות, פרחים למנחה לאלים, ומיני קשקושים. כאמור אין מניחים לך בהודו. כולם הרי צריכים להתפרנס...

 

האמת שהיה הרבה יותר קל עם מחפשי הפרנסה של הרחוב מאשר עם אנשי השירות המלוקקים של אנשי המלון. רק במלונות הפחות נוצצים כביכול הרגשנו שאנחנו בחברת אנשי שירות הנוהגים בעצמם ובנו כבני אדם. נחמדים במידה הדרושה, אנושיים, ושומרים על כבודם ואנושיותם שלנו ושלהם.

 

נמסקאר הודו החביבה, מאז חזרתי לארץ אני לא מפסיקה לאכול לחם שיפון מלא ורק מוצרי גבינה לבנה, רוצה רק יוגורט לסוגיו וגבינות לבנות, גם הצרפתיות הבשלות ובעלות הירוקת מתקבלות באושר.

וכל מה שבהודו לא שמעו אודותיו.

בתחום מוצרי החלב והגבינות הלבנות התרשמותי מהיכרותי עם ארצות תבל שישראל היא מעצמה עולמית.

אגב, מבחינה קולינארית נחשבת ישראל ברישיקש כמעצמה עולמית על רבות מהמסעדות כתוב "אוכל סיני, אוכל קונטיננטאלי, אוכל ישראלי".

כמה מצחיק. אפשר לטפטף את כל שטח מדינתנו וכל תושביה לתוך הודו ולא יוודא כלל דבר קיומה כי בא אל קירבה, ובכל זאת קיימת בצפון הודו נוכחות ישראלית והמוכרים בחנויות מזהים די מהר שאנו דוברים עברית ומישראל.

 

אז זהו חברים. הגשמתי חלום. הייתי בהודו. משהו נרגע לי עמוק בפנים בבטן.

המראות והחוויות נעות כל הזמן בראש בריחוף עדין אך בנוכחות מתמדת.

התצלומים והוידיאו כבר במחשב. מהודו קשה להתנתק, ככל הנראה הרבה זמן. היא כל הזמן פועמת בתוכי. צפה לי מול העיניים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת