77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זרה באפלה

קדיש לאהבה

07/05/2012
 
 
 
 

 

קראו לה שרה. הכרתי אותה באחד האשפוזים שלי לפני כמה שנים, חלקנו את אותו חדר קטן.

פניה היו צרובים מהשמש וחרושים קמטים, אף פעם לא ראיתי פנים מקומטים כל כך.
בחנתי אותה כאשר קמה ללכת לשירותים. אשה קטנה וכל כך רזה שחששתי שהיא הולכת להישבר לחתיכות בכל רגע. היא דמתה לדמותה של אוליב מפופאי. רק שהרבה יותר קשישה. הליכתה הייתה מהירה וגבה כפוף.

בהתחלה לא דיברנו, היא שכבה שם דוממת ובוהה באיזו נקודה דמיונית. שעות על גבי שעות סטטית, עד שהגיע האוכל או עד שקמה שוב לשירותים. פתאום שמתי לב לקפקפי הפלסטיק שלה, מטונפים, לא היה לי ברור באיזה צבע היו במקור.

אף אחד לא בא לבקר אותה, שמתי לב לכך ביום השני, וכשהיא נרדמה, ניגשתי בזהירות למרגלות מיטתה וראיתי במדבקה את שמה וגילה: שרה X, בת 63, ילידת רומניה.
נדהמתי. היא נראתה 20 שנה יותר מבוגרת. חשבתי לעצמי כמה סבל עברה כדי שתראה כך.
ככל שעברו השעות נהיה לי רע בשבילה. ההמתנה הקפואה הזו שלה. לבן? לבעל? לאף אחד שלעולם לא יופיע. הבדידות העצובה ביותר, גרועה יותר ממוות. יאוש.

באותו הלילה התעוררתי בבהלה כאשר היא רוכנת מעל מיטתי.

- כיסיתי אותך שלא תתקררי - אמרה לי וחייכה חיוך ללא שיניים.
- תודה - אמרתי לה ושקעתי שוב בשינה.

למחרת בארוחת הבוקר הודיתי לה שוב על שכיסתה אותי והתחלנו לשוחח.
עכשיו יכולתי לראות בבירור את פניה: בתוך הפנים החרושים, זוג עיני תכלת צלולות ומאירות, יפהפיות, ויחד עם זאת, מלאות עצב אינסופי והשלמה.
קמטיה הפכו לדבר משני, יכולתי לחזור במנהרת הזמן ולראות את האשה הזו איך נראתה לפני 40 שנה. נערה יפה, עדינה, עם הרבה שמחת חיים.

אחרי שאלות שגרתיות "מה יש לך?" "איפה את גרה?" וכו, לפתע שלפה מהמגירה של הארונית שקית ניילון מרופטת. היא התירה מטפחת בד שבתוכה היו מספר ניירות ותמונות.
היא הושיטה לי תמונות כשהייתה צעירה, תמונות בשחור לבן, לרוב של חיילת, שם נראתה בדיוק כמו שתיארתי לי בדמיוני.
חייכנית ומאושרת. ילדה יפה ותמימה. לאחר מכן הראתה לי את תעודת השחרור שלה, ישנה ומצהיבה, ותוך כדי מלמלה את המספר הצבאי שלה.

שאלתי אותה על משפחתה, ואז התחילה לספר לי את סיפור חייה הלא יאמן:

היא עלתה ארצה מרומניה בשנות ה-50`, עם הוריה הקשישים, שהם בעצמם נישאו בגיל מאוחר. בת יחידה.
נשלחו למעברה וכעבור מספר שנים עברו לדירה קטנה באחת הערים הצפוניות. היא התגייסה לצבא (הגאווה היחידה שלה), אך טרם סיימה את שירותה הצבאי, שני הוריה נפטרו זה אחר זה.

היא שקעה בדכדוך, בודדה ללא קרובי משפחה ומתגעגעת להוריה בטירוף.
לאחר זמן מה השתחררה מהצבא וניסתה להתחיל בחיים עצמאיים. רק התחילה להתאושש, היא הכירה בחור שהחל לחזר אחריה. ככל שדחתה אותו, כך הוא הפך ליותר ויותר להוט. לבסוף התרצתה והחלה לצאת איתו. הוא סיפר לה שהוא ערבי מוסלמי, משפחתו מתגוררת באיזה כפר בצפון, אבל הוא גר באיזה צריף על יד פסי הרכבת.

היא התאהבה בו. לא הפריע לה שהוא ערבי, אבל חבריה המעטים החלו לנתק קשר בגלל הקשר הזה. פתאום מצאה את עצמה תלויה בו רגשית ונפשית, ללא משפחה וחברים. אבל הייתה לה אהבתו. כך חשבה לפחות תחילה. הוא עבר לגור אצלה, בדירה הקטנה שירשה מהוריה. הוא לא נתן לה לעבוד וכך הפכה תלויה בו גם כלכלית.

אך הבחור עבד בעבודות מזדמנות ולא תמיד היה כסף לחשבונות ולאוכל. הוא התחיל לשתות, להיות אלים כלפיה, אלימות פיזית ומילולית הפכו לשגרה. מכות על כל דבר, אפילו הפעוט ביותר. לבסוף הוא חדל לעבוד לגמרי, את הכסף המעט שהשיג היה מבזבז על שתייה.

לשאלתי, למה לא זרקה אותו, היא השפילה את מבטה ואמרה:
"הייתי מאוהבת בו, ולא היה לי אף אחד בעולם".
לבסוף נאלצה למכור את הדירה ושניהם עברו לגור בצריף שלו. הכסף נגמר תוך שנה, בשתיה שלו וכנראה גם על נשים אחרות.
בצריף לא היו מים וחשמל. היא חיה מיום ליום שוקעת ביאוש. אבל לא היה לה כוח לקום וללכת. אפילו לא ניסתה.

כעבור מספר שנים, הוא החל לעבוד שוב בעבודות מזדמנות, הוא רצה שהיא תביא לו ילד. הם ניסו, שנים ניסו, והיא לא נכנסה להריון. כשהגיעו לגיל 40, הוא אמר לה שהוא הולך להביא אשה אחרת. הוא חייב שיהיה לו ילד. היא שתקה. פחדה שאם תתנגד הוא יחטיף לה מכות רצח. הוא נסע לנצרת ומצא את מריה. אשה נוצרייה מזדקנת. גוצה רעת לב. כשהיא באה לגור איתם בצריף, ישר השתלטה על הכל. היא הביאה גם נדוניה: 3 כבשים ו-3 עיזים.

וככה שרה גרה עם בעלה השתיין וצרתה המתנשאת. אחת מוציאה לשניה את העיניים. שרה אימצה כלב ומספר חתולים, גם השנייה נתמלאה קינאה וצירפה לנכסיה כמה כלבים וחתולים. אחר כך הביאו תרנגולות ואווזים ולאט לאט הצריף המחורבן הפך לגן חיות קטן. שלושה אנשים אומללים שמנסים להביא ילד לתוך העולם הקשה שלהם. אך גם מריה לא הביאה לו את הילד הנכסף (מזל). השנים עברו ושלושתם הזדקנו ביחד עם הכבשים, עזים, חתולים, תרנגולות ושאר חיות. כל אחד, נאחז בעולם האומלל של השני.

הם מתפרנסים מקצבת הזקנה ומהכנת פחם. כל היום הם שחורים כמו הפחם, גם בעלי החיים. השכן מהצריף, שיש לו חנות לממכר כדי חרס, נתן להם כבל חשמל ומשלמים לו כל חודש עבור הצריכה. "לפחות יש לנו טלוויזיה עכשיו" קרנה שרה, שלא ראתה שידורים במשך 35 שנה.

נשארתי מהורהרת לאחר ששמעתי את הסיפור ההזוי שלה.
כעסתי עליה, איך בזבזה את החיים שלה על מישהו שמתעלל בה על בסיס יומי, לוקח לה את כספה ומכניס לחיים שלה אשה נוספת. כעסתי על כך שהיא לא קמה ועזבה. מה החזיק אותה שם? א ה ב ה. ככה אמרה. אהבה מורעלת ורעה. עכשיו מאוחר לקום וללכת, לאן תלך בכלל?

פתאום הבנתי את הקמטים שלה. כל הדמות שלה, כעץ מיובש. ככה נראתה. לאחר הכעס בא גל של רחמים. נזכרתי שאני גם עליתי ארצה בודדה וכל הקשיים המתלווים לכך. הפסקתי לשפוט אותה.
באותו היום הרופאים אמרו לה שיש לה סרטן השד. היא לא התרגשה, נשארה באותה הבעה פסיבית וקפואה. משלימה עם גורלה, הייתי אומרת אפילו שהוקל לה. כאילו המוות ישחרר אותה סוף סוף מקיום אומלל.
ניסיתי לעודד אותה שיש טיפולים אפקטיביים, שהיא תצא מזה וכו, אך היא רק חייכה, כאומרת שזה כבר לא משנה לה כלום.
בסוף התברר ששרה לא יכולה לקבל שום טיפול, אלו יקצרו עוד יותר את ימייה. היא נותחה.

הגיע היום שהשתחררתי, היא עדיין נשארה, לפני לכתי תפסה אותי בידה הקרה והגרומה ואמרה לי: "בבקשה, בואי לבקר אותי בצריף, בבקשה. על יד חנות החרס בפסי הרכבת".
הבטחתי לבוא.

כעבור חודש הלכתי לבקר אותה. זיהיתי מייד את חנות החרס, שאלתי את בעל המקום איך להגיע לצריף של שרה. הוא הדריך אותי. פסעתי בין צמחיה עבותה, צמחי קיקיון, ושרכים למיניהם. פחדתי שבכל רגע יצוץ לי נחש. כשהגעתי לנקודה מסויימת, כלבים החלו לנבוח, אחריהם אווזים לגעגע ותרנגלות לקרקר.
יצאתי מהסבך. אשה גוצה רצה לקראתי עם ענף עץ גדול בידה ושאלה אותי לרצוני.
כן, זו הייתה מריה. אמרתי לה שבאתי לבקר את שרה.

- שרה הלכה לשוק, כנסי כנסי. את יכולה לחכות.

היא פיזרה את הפגנת החיות שעטו עלי עם הענף. המקום היה פסטורלי אך מבחיל. עץ תות ענק עמד במרכז החצר, הצריף היה גדול ונוטה ליפול. לצידו דיר עם כמה כבשים ועיזים. בצד השני, על האדמה היה מעגל ברדיוס גדול של שאריות פחם. חתולים, כלבים, תרנגולות ואווזים, כולם חיו בשלום זה עם זה. גם באלו לא ניתן להבחין בצבעם המקורי בגלל הפחם. טינופת הייתה בכל מקום. ישבתי מתחת לעץ התות על שרפרף נמוך. מריה בחנה אותי בסקרנות. היו בידי שקיות עם פירות וקצת עוגיות שהבאתי לשרה כדי להמתיק קצת את חייה. חשבתי לעצמי שהייתי צריכה להביא גם לזאתי. קצת נימוס. בסוף נתתי לה את השקיות ואמרתי לה "לך ולשרה".

היא הציעה לי שתיה וסירבתי בנימוס. נגעלתי מהלכלוך שהיה שם. פתאום החל לטפטף גשם ומריה אמרה לי להכנס לצריף. נכנסתי והיה נדמה לי שעברתי למיימד אחר. ארון בגדים גדול עמד בכניסה ועליו תרנגולות שישבו בו בנחת בוחנות בהתנשאות על מה שמתרחש למטה.

בקצה השני של החדר עמד תיש קשור וחבילת חציר מפוזרת לרגליו. גם זה בחן אותי תוך כדי לעיסת ארוחתו. כבסים דהויים היו תלויים על חבל שנמתח מקצה אחד לשני של החדר. כיריים גז עם סירים מטונפים בהתאם עמדו בפינה. כל המראה היה סוריאליסטי לגמרי. הריח היה נוראי. לא יכולתי להבין איך אנשים יכולים לחיות כך. במאה הזו. בתוך עיר מודרנית. תת עולם. תת תנאים. השירותים היו בור מחוץ לצריף. מקלחת לא הייתה.

לאחר זמן מה שרה הגיעה, מדדה על רגליה הרזות ובידיה 2 שקיות כבדות. פניה אורו כשראתה אותי. היא באמת שמחה.
לאחר שאלות על בריאותה, היא התנצלה על שהתעכבה. הלכה לשוק לקנות אוכל לכלבים וחתולים. היא שפכה את תכולת השקיות לתוך סיר ענק. גרונות וכנפיי עוף. שפתה את הסיר על האש וכשזה החל לרתוח, גל בחילה תקף אותי. כל הסירחון הזה היה מעבר ליכולתי.

אבל עדיין רציתי לדבר עם שרה. בינתיים גשם החל לטפטף גם בתוך הצריף, לכן שרה הכניסה אותי ל"חדר השינה המשותף". חדרון חסר חלונות ומחניק. הייתה מיטה זוגית, מזנון מט ליפול עמוס ניירות, כלי מטבח, בקבוקי עארק, קופסאות פח ומה לא. אה, כן, גם במרומי המזנון ישבה לה תרנגולת ונמנמה. לצד המזנון, טלוויזיה מעוטרת בראשה באנטנות. בצד השני הייתה מיטת סוכנות. התיישבתי עליה. פתאום משהו זז מתחת לישבן שלי. קפצתי בבהלה כשהדבר הזז החל להיאנח. זה היה הבעל שלהן ששכב מכוסה כולו עד הראש. התנצלתי. כשהוא קם מהמיטה הבנתי למה לא הבחנתי בו. הוא דמה לחתיכת קרש מהלך. כמו הגוף של שרה. מדהים. קשיש מרושע ורגזן ששאל מה הזרה הזו עושה שם. לאחר הסברים הנהן באדישות, לקח בקבוק עארק ויצא לחצר.

בינתיים פסק הגשם וחזרנו ל"סלון", שם התיישבה שרה עם הסיר הענק והחלה לפרק בסבלנות של קדושים את הבשר מהעצמות כי "מסוכן לתת לכלבים וחתולים עצמות". כמעט פרצתי בבכי. האשה הזו שאין לה בחיים כלום מעבר למכות פיזיות ומכות נפשיות וקללות, דואגת לבעלי החיים שלה במסירות עד אין קץ.

המעט כסף שהמניאק מקציב לה, היא משקיעה על וטרינרים ומזון לבעלי החיים. חיסונים. טיפולים וכל מה שצריך. היא התוודתה בסוד שהיא עובדת בניקיון פעמיים בשבוע באיזו וילה, ומחביאה את הכסף. אחרת הוא יקח לה. נאנחתי. מאיפה האשה השברירית הזו מוציאה כוחות?

התחלתי לדבר איתה, שיש אפשרות שאני אוציא אותה משם. נלך ללשכת הרווחה ויעזרו לה. יתנו לה דיור ועזרה.
היא הניחה לרגע את הגרנות. הסתכלה ישר לתוך עיניי ואמרה לי:
"אני עדיין אוהבת אותו. אני לא יכולה לעזוב. הוא ימות אם אני
אלך. וגם החיות שלי, לא יתנו לי לקחת אותם, יהיה בסדר"

יהיה בסדר אמרה.

הלכתי משם בהרגשת מועקה. לפני שנכנסתי בחזרה לסבך הצמחיה, סובבתי את ראשי והבטתי בשלושת הצלליות שישבו שפופות מתחת לעץ התות. יהודיה, מוסלמי ונוצריה. בנסיבות אחרות אולי היה יכול להיות פה רעיון אידיאולוגי. כמה אירוני. יצאתי מהסבך וחזרתי לעולם שלי.

היא עדיין אוהבת אותו.

במהלך השנה הזו חזרתי פעמים רבות לבקר את שרה. ניסיתי לעזור לה כפי יכולתי. סידרתי לה וטרינר שייטפל בחיות המחמד שלה בהתנדבות. אחר כך עזבתי את העיר ועברתי לגור במרכז. אך תמיד כשנסעתי לצפון, עברתי דרך הצריף שלה. שום דבר לא השתנה מעבר לקמטים שלה שהלכו והעמיקו ועיניה ששקעו עוד יותר.

בפעם האחרונה שביקרתי שם, שרה כבר לא הייתה. היא נפטרה. נגאלה מיסוריה. מיסורי האהבה כפויית הטובה שלה.
מריה הושיטה לי שקית קטנה של תרופות מקופת חולים.
"שרה ביקשה לתת לך את זה לפני שמתה".

פתחתי את השקית וזיהיתי את מטפחת הבד המרופטת. בתוכה היו התמונות המצהיבות ותעודת השחרור שלה. הגאווה היחידה בחייה. הסתכלתי שוב על התמונות, על שרה, הנערה העליזה ופניה החלקות, ולא יכולתי שלא לתהות על כך שאהבתה פיסלה בפניה את כל הקמטים האלו, כחומצה מאכלת, בהתמדה של אמן קפריזי, עד שנשארו רק זוג עינייה היפות.

הסתכלתי על חיות המחמד שלה, כלב ושלושה חתולים, שרבצו על האדמה מכורבלים. נטושים וכבויים, מחכים לשובה של שרה. כמו ששכבה שרה בבית החולים ביום שהכרתי אותה.
לקחתי אותם איתי ותוך חצי שנה מצאתי לכולם בית חם ואוהב.
זו הייתה חובתי לשרה.

שרה נפטרה ב-14 בפברואר 2006. כן, בחג האהבה. אני כמעט בטוחה שהיא בחרה למות ביום הזה. קדיש לאהבה. כמתריסה נגד הכפויית טובה ולתת לה להבין שעד יומה האחרון, למרות הכל האמינה בה.

וכן, אני יודעת, יש הרבה שרות בסביבנו, שאנו לא מבינים מה המניע שלהן, לתת הכל תמורת אומללות.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

24 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת