00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

Rize of the Fenix - טניישס די

09/07/2012

משתתפים: ג'ק בלאק - גיטרה ושירה/קייל גאס - גיטרה ושירה/ דייב גרוהל - תופים/עוד כמה נגנים שלאף אחד לא אכפת מהם 
מפיק: ג'ון קימברו
חברת תקליטים: Columbia
ז'אנר: רוק אקוסטי, רוק פארודי, מטאל
שנה: 2012

על העטיפה של "Rize of the Fenix", האלבום השלישי של טניישס די, מופיע עוף חול עצום ומופלא על רקע שמיים בוערים, עטיפה אפית ומגניבה שמתאימה כמו כפפה לכל אלבום רוק שמכבד את עצמו. אבל אם תסתכלו טוב טוב, תוכלו לראות שהצוואר, הראש והרגליים של עוף החול מצויירים כך שהם ייראו כמו איבר מין זכרי ואשכים. ולפני שתגידו שיש לי בעיות עם זה שאני רואה שטרונגולים בכל מקום, אז אומר לכם שמדובר בציור מכוון לגמרי, ש-2 חברי הלהקה עזרו לעצב. בזאת, חסכתי לכם את ההיכרות עם "טניישס די" - הם להקת רוקנ'רול בכל רמ"ח איבריה, אבל הם גם מופרעים ודפוקים על כל הראש.

אם אתם בכל זאת רוצים לדעת יותר על הלהקה הזאת, הנה תקצירון - הלהקה הוקמה בשנות ה-90 ע"י ג'ק בלאק (אותו אתם בטח מכירים כקומיקאי וכוכב הסרטים "רעם טרופי", "רוק בבית הספר" ו"קיגנ קונג") ועוד איזה שמן אחד שאף אחד לא מכיר בשם קייל גאס. הקטע שלהם היה פשוט: הם ניגנו מוזיקה פשוטה, אך מגניבה וכיפית לשמיעה (ויחסית למוזיקה שמנוגנת רק על גיטרות אקוסטיות, די ווירטואוזית), כתבו מילים הומוריסטיות המלאות ברפנסים, בדיחות נונסנס, וצחוק על קלישאות מוזיקליות ויצרו ללהקה שלהם אישיות כמו שאף אחד לא עשה לפני כן, אישיות חצופה, ילדותית ופשוט מגניבה. מאז היא הוציאה שני אלבומים, שעל אף שלא קיבלו יותר מדי התייחסות מכלי התקשורת, הפכו ללהיט גדול וצברו לעצמם קהילת מעריצים

הייתי ממשיך לספר על ההיסטוריה שלהם, אבל למה לעשות את זה כשהשיר הראשון באלבום הנוכחי עושה זאת? "Rize of the Fenix" מסביר שב-2006 הלהקה הוציאה סרט בשם "מפרט הגורל" שהיה אכזבה בקופות ובביקורות (אם כי הוא הפך לסרט פולחן שלי ושל עוד כמה), וגרם לרוב המבקרים להספיד את הקריירה של הלהקה. אבל מה שהם לא ידעו, אומרים ג'ק בלאק וקייל גאס, זה שהלהקה תעלה שוב, בדיוק כמו עוף החול. השיר מתחיל במעין פריטה שמזכירה מאוד מוזיקת מערבונים ומתאים למילים של השיר, אבל לאט לאט מוחלף בפריטות רבות עוצמה והופך לבסוף לשיר מטאל מקפיץ ומהיר לאללה, שבסופו הלהקה מחליטה שהיא תחזור לגמרי לעולם המוזיקה, ותייצר להיטים בזה אחר זה. לכל השיר הזה יש תחושה אפית ורחבת יריעה, שהלקה נושאת על גבה כבר שנים והוא צפוי להפוך לאחד ההמנונים הגדולים של הלהקה.

אחר כך, מגיעים שירים פחות אפיים, אך כאלה שפשוט תואמים את הרוח של הלהקה בצורה שגורמת לחייך מאושר. "Low Hanging Fruit" הוא שיר אשר מספר על חיבתם של חברי הלהקה לפירות שתלויים נמוך ויותר קל להשיג אותם, אבל די ברור שמדובר שוב ברפרנס לאשכים או לציצים, ובהתאם לסטלנות שלו, הוא שיר מאוד מהיר ותזיזיתי שלא עוצר לרגע. "Senorita" הוא פארודיה על שירים מקסיקניים ובו מאהב לטיני מנסה להגן על אהובתו, עד השעניין יוצא מכלל שליטה, והשימוש בגיטרה ספרדית וכלים כגון מרקס וחצוצרה נעשה כאן בצורה מבריקה. "Deth Starr" הכבד והמחשמל חוצה את גבולות המוזרות של הלהקה, כשהוא מספר על שני חברים שמחליטים פשוט להשמיד את העולם באמצעות כוכב מוות כמו ב'מלחמת הכוכבים', ומתמודדים עם יצורי החלל השונים שם.

בניגוד לאלבומים אחרים של די, יש באלבום הנוכחי דגש על קטעים יותר בלדיים ומלודיים. "Roadie" הוא שיר בו עובד במה פשוט המביע את צערו וקנאתו על כך שהוא עוזר לכוכבי הרוק הגדולים בעולם להיות מה שהם בהופעות, אבל עדיין לא יכול להגיע לרמת התהילה שלהם, והוא אף פעם לא ישיג את הכסף או את הבחורות. השיר משלב ביעלות קטעים שקטים וכבדים, וכמו שיר הנושא, יש לו תחושה אפית ו"מערבונית" כזאת, של אדם אחד נגד העולם. הקונספט הזה נמשך ב-"The Ballad of Hollywood Jack and Rage Kage", ככל הנראה השיר האהוב עליי באלבום. השיר מספר את סיפורם של חברי הלהקה, ג'ק בלאק וקייל גאס במהלך הפגרה שהייתה להם אחרי יציאת סרטם הכושל - ג'ק הפך לכוכב בהוליווד, בעוד שקייל נדד ברחובות אל.איי ללא עבודה או בית ואת הבעיות שהתפתחו בעקבות כך (כמובן, זה רק מומצא, כך לא באמת היה). קודם כל, התחושה המערבונית הזאת מוצאת את דרכה גם לשיר הזה, אבל הוא עושה רושם של ממש עתיק שנכתב לפני שנים רבות, כשהוא מורכב ברובו רק משירה עוצמתית ומלאת רגש של ג'ק בלאק ובנגינה ווירטואוזית ומסתורית של קייל גאס על הגיטרה. החלק היותר שקט ומסורתי מתוגבר לקראת הסוף בתופים של דייב גרוהל (סולן ה'פו פייטרס' והמתופף של 'נירוונה', שהוא חבר קרוב של בלאק) ובעבודת קלידים לא רעה, והשיר הופך לבסוף לאחד הדברים היותר אפיים ומרגשים שהלהקה הקליטה אי פעם. ועדיין, הוא מצחיק.  

שיר יוצא דופן, לא רק באלבום, אלא בעבור הלהקה בכלל, הוא "Throw Down" אשר אינו עוסק בנושא מוזר כלשהו, אלא דווקא על... דת? כן, מתברר שהשיר דווקא צוחק על שלושת הדתות הגדולות, אפילו שהוא עושה את זה בלי יותר מדי הומור (חוץ מהעובדה שבמקום לומר "מוחמד" הוא אומר 'And then came a man I can't name, Because if I do, I'll be maimed') ומספר על הסיטואציות המוזרות בקוראן, בתנ"ך ובברית החדשה שבהן אנשים לא האמינו לנביאים שלהם, ומסיים בקריאות "להתחיל להשתמש בראש" במקום לסמוך על הדת ולהפסיק את המלחמה בין הדתות. כיאה לשיר הכי חריף שהלהקה כנראה כתבה אי פעם, מדובר בקטע הכבד והבועט ביותר באלבום, ומכיל יופי של ריפים אקוסטיים ועבודת תופים משובחת.

אהבתי במיוחד גם את העובדה שיש המשכיות כלשהי בין השירים באלבום. למשל, ישנה סדרה של 3 שירים בני דקה וקצת אשר ממשיכים אחד השני מבחינת הקונספט של המילים ושל המוזיקה: "Rock is Dead" הוא שיר כבד ומהיר אשר מונה את כל כוכבי הרוק שכבר "איבדו את זה" לדעת חברי הלהקה ומבקר את השתלטות כל-המוזיקה-שאינה-רוק על העולם. ואז, הרעש של השיר קטן וקטן ומפנה את מקומו ל-"They Fucked Our Asses" שיר שקט ואיטי עם לא יותר מדי מוזיקה, בו ג'ק בלאק וקייל גאס מסבירים עד כמה העולם דפק אותם, בכל הקשור למכירות, להצלחת הסרט שלהם או לענא עארף. השקט נזרק הצידה שוב אחר כך, עם "To Be the Best" שהוא פארודיה קורעת על שירי אייטיז כאלה ששימשו בדרך כלל במונטאז'ים בסרטי ספורט, ובו חברי הלהקה מנסים לחזור לגדולה. השילוב בין ריפים פשוטים עד כאב (טהטה-טהטה-טהטה-טהטה) ושימוש מוגזם בסינתיסייזר מעצבן הוא פשוט עקיצה מבריקה לז'אנר, ושיר נפלא בפני עצמו.

האלבום נסגר עם "39", עוד בלדה רגועה שאשכרה נשמעת לרגעים כאילו היא באמת יצירת רוק ישנה משנות ה-60. המילים של השיר אומנם מדברות על יחסיו המוזרים של בלאק עם נשים בנות 39, בין אם זאת החברה
 שלו, זונה רנדומלית שהוא פגש, או סתם אישה עם ציצים נפולים שהוא התאהב בה. אז כן, זה מצחיק, אבל מה שבאמת מדהים בשיר הזה זה שהתחושה שלו הרבה יותר בוגרת ממה שהוא באמת. ג'ק בלאק שר כמו זמר בלוז בקול צרוד ועמוק ורק מוכיח שהוא זמר טוב בדיוק כמו שהוא קומיקאי, והאווירה שהוא משדר ווהדרך שבה המילים מועברות ממש נותנות הרגשה שזה דווקא שיר סטייל בוב דילן או לאונרד כהן, המספר על חייו של אדם ועל כל מה שפגש בדרכו. המלודיה הזורמת והפריטות הרכות של קייל גראס רק מוסיפות לתחושות הללו.

אז לסיכום, אני חייב לומר ש-"Rize of the Fenix" הוא בדיוק מה שציפיתי מטניישס די, וגם לגמרי ההפך ממה שציפיתי מהם. מצד אחד, יש בו את המוזיקה הפשוטה אך בועטת ומגניבה לאללה ואת השנינות והקומדיה האינסופיים, ומצד שני, יש פה גם הרבה שירים יותר מורכבים ומלודיים מבקודמיו
 והטון שלו הרבה יותר רציני ובוגר למרות הכל. ונו, ככה עושים אלבום חדש - שילוב מאוזן בין מה שאהבנו באומן לפני כן לבין משהו חדש ולא צפוי מצידו. "Rize of the Fenix" הוא בהחלט לא אלבום שייכנס לדפי ההיסטוריה, אבל הוא פאקינג שווה שמיעה, במיוחד אם אתה מעריץ של הלהקה, אבל גם אם לא.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת