44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

הצעה שאי אפשר לסרב לה

 

[1]

אחרי חתימת חוזה הגירושין ואישורו בבית המשפט, יצאתי סוף סוף מהבית. אחרי שיצאתי מהבית, סוף סוף היה לי קצת שקט. יכולתי להתחיל לשקם את חיי מן ההריסות. הדבר היציב היחיד שהיה לי בחיים היה מקום העבודה: אותה יחידת מחשב בצריפין שבה שירתתי כחייל, וששבתי אליה כעובד קבלן, לאותו מדור עצמו. העבודה הייתה משעממת. היו ימים שלמים שלא הייתה לי בכלל עבודה. פשוט שלמו לי משכורת בשביל להיות נוכח שם, למקרה שיצטרכו מישהו. לא משכורת טובה. לפני הפיצוץ הגדול עם קארין, כבר התחלתי לחפש מקום עבודה אחר, אבל כשבא הפיצוץ, הקפאתי את התכניות לשדרוג הקריירה. פשוט כפפתי את הראש, ונתתי לדברים לעבור מעלי. היו יתרונות להיותי אאוטסיידר, מבוגר בעשר שנים או יותר מכולם, אחד שלא בדיוק מבינים מה הוא עושה שם, ולאן הוא נעלם לפעמים באמצע היום. לא סיפרתי לאף אחד שהלכתי שנתיים לייעוץ זוגי. אחר כך לגישור, ולבסוף לטיפול אישי, אצל אשר נופש.

היו לי כמה ידידים במדור, רובם חיילים צעירים שאני בעצמי חנכתי. אלה היו שנות המעבר ממחשבים מרכזיים גדולים לרשתות מחשבים אישיים, תחום שהחיילים הצעירים הכירו טוב ממני. אבל, היה להם כבוד לידע שהיה לי בנושאים הישנים, וגם לניסיון החיים שלי באופן כללי. התידדתי גם עם קובי, אף הוא עובד קבלן, גבר עב כרס, חברהמן ישראלי טיפוסי, בהמי וחביב במזיגה נכונה. שיערתי, שגם הוא בא לחור הזה כדי לצבור ניסיון עם הטכנולוגיה החדשה והנכונה. והייתה עדנה, חיילת שמנמונת וממושקפת, שחיבתה לג'ז קירבה בינינו.

עדנה הייתה נשמה טובה. תמיד מוכנה לבצע בחיוך את ההתקנות הכי משעממות. אף פעם לא מתלוננת על תורנויות המטבח. מוצאת צדדים חיוביים ומשעשעים גם בקצינים ובנגדים הכי שנואים ביחידה. תמיד זוכרת את ימי ההולדת של כולם, ומכינה לכולם הפתעות קטנות גם ביתר ימי השנה. עדנה הייתה אחת המשענות הרגשיות העיקריות שהיו לי בדרך שלי אל החופש. אחד הדברים שאפשרו את זה הייתה העובדה שלא נמשכתי אליה. לה, מצידה, היה איזה סיפור התאהבות חסרת סיכוי כלפי בחור שהיה יחד איתה בקורס בממר"ם. גם זה עשה אותה למקום בטוח בשבילי. אני רוצה לקוות שגם אותי בשבילה. שיחות כמו שהיו לי איתה, מעולם לא היו לי עם קארין.

לשיחות עם אשר נופש היה אופי אחר. הוא לא רק הקשיב ותמך, ולא רק התעקש שנדבר על הילדות שלי. הוא ממש יעץ לי כיצד להתנהל עם החיים שלי, מה שמטפלים רבים מסרבים לעשות. בתחילת הטיפול הוא יעץ לי כיצד להתנהל מול קארין, ואחרי שיצאתי סוף סוף מהבית, הוא יעץ לי כיצד להתנהל בנסיבות חברתיות שונות. במיוחד, כיצד להתנהל מול נשים שאני פוגש ומנסה ליצור איתן קשר. כמובן, דיברנו גם על הרגשות שעלו לי במפגשים האלה, אבל היו גם עצות פרקטיות. עצות שגבר צעיר אמור לקבל מגבר בשל ומנוסה ממנו, ואני מעולם לא קיבלתי.

באחת משיחותינו הראשונות, פתחתי עם אשר את נושא המיניות שלי. גיליתי לו סוד שלא גיליתי לאף אחד, אפילו לא לקארין: שקארין הייתה האשה הראשונה והיחידה שהלכה אתי עד הסוף, בכל שלושים וארבע שנותיי. אשר הסביר לי כמה זה חשוב לא להיראות נואש ולחוץ במפגשים עם בני אדם בכלל ועם נשים בפרט, ומאידך, שיש מקום לתחושות האלו במקומות אחרים, מקומות שיש בהם ביטחון, כמו הקשר שלי איתו. הוא עודד אותי להתקשר אליו ולשפוך את הלב כשתחושות הלחץ והנואשות מציפות אותי. זה היה המקום הראשון אי פעם שבו יכולתי לדבר על החסך המיני שלי בלי שאספוג ביקורת ואצטרך להתגונן.

[2]

מחנה צריפין לא השתנה הרבה מאז הייתי חייל בסדיר. הוא עדיין היה אסופה של בסיסי הדרכה ותחזוקה אפרוריים ומאובקים. גם איכות המזון בחדר האוכל בבסיס לא השתפרה. לעומת זאת, הכניסו מזנון לשק"ם בבסיס שלנו, ואפשר היה לאכול שם ארוחת צהריים בסיסית. גם הארוחה בשק"ם הייתה מלוחה וספוגת שמן כמו הארוחות בחדר האוכל, אבל לפחות היה אפשר לאכול אותה באווירה קצת יותר נעימה. רבות מן השיחות שלי עם עדנה התקיימו ליד שולחנות העץ שמחוץ לשק"ם בבסיס.

עוד דבר שלא השתנה היה הנוהג לצאת לארוחות צהריים מחוץ לצריפין, בשיירות של כלי רכב פרטיים. מה שכן השתנה הוא, שעכשיו הייתי בעצמי בעל רכב פרטי, ואחרים היו פונים אלי לשכנעני לצאת לאכול בחוץ. אני עצמי כבר מאסתי ברוטינה הזו, מאסתי בחומוס של רמלה ובשיפודים של אור יהודה, אבל למען הקטע החברתי, נעניתי מפעם לפעם להפצרותיהם של ידידיי הצעירים. במיוחד היה קל לשכנע אותי לנסוע ל"נאפיס", מסעדה עממית שנפתחה באיזור התעשייה הישן של ראשון לציון, ממש מחוץ לגדר של צריפין. היה שם תפריט מגוון, חניה בשפע, שירות ידידותי, מחירים נוחים. כל מה שצריך.

בצהרי יום סתווי נעים אחד, שבוע או שבועיים אחרי שיצאתי מהבית, נסענו כולנו לאכול צהריים ב"נאפיס". אני, עדנה, דני, איציק, עופר, וכמובן קובי, שתיאבונו הכביר ונהנתנותו המופגנת הפכו אותו ואת רכבו לסידור קבוע עבור כל מי שרצה לאכול צהריים בחוץ, ושפעם אחר פעם הביע באזניי את פליאתו, שלא לומר זוועתו, על כך שבגילי ובמעמדי אני עדיין מוכן להסתפק באוכל הצבאי המגעיל. החנינו את הרכבים מחוץ ל"נאפיס", נכנסנו פנימה, והתפרסנו סביב אחד משולחנות העץ הגדולים, שעליו כבר היו פרוסים התפריטים ההיתוליים, עוד אחד מיתרונות שהיו למקום הזה בעיניי. מלצרית חמודה לקחה מאיתנו את ההזמנות והלכה.

עוד אנחנו יושבים, מפטפטים ומתענגים על בדיחות הקרש המודפסות על התפריטים, והנה מסתמנת מהומה קטנה בשולחן רחוק, במרפסת שמחוץ למסעדה. ארבעה או חמישה חבר'ה צעירים וצוהלים יושבים שם, מנפנפים לעברנו, קוראים קריאות שאיני שומע או מחייכים מאוזן לאוזן. "הם מצביעים עליך", אמר קובי. הסתכלתי על עצמי לראות אם משהו לא בסדר בחולצה שלי, אבל הכל היה בסדר. החלטתי שכנראה מישהו פה מסתלבט עלי, או הם או קובי, וחייכתי חיוך שאמור היה לסמן שבסדר, הבנתי, אפשר להמשיך הלאה. בינתיים הגיעו המנות שהזמנו. עוד אנחנו אוכלים, והמלצרית החמודה חזרה, מלמלה התנצלות נבוכה, ואמרה שמישהי בשולחן אחר מבקשת את מספר הטלפון שלי. לכסנתי מבט לשולחן ההוא, ושוב היו שם נפנופי ידיים וחיוכים. קלטתי בקדמת השולחן ההוא בחורונת בתספורת חיפושית, מרכיבה משקפי קרן. היה נדמה לי שהיא מהנהנת בהתלהבות. רשמתי על מפית את הטלפון שלי בבית, ונתתי למלצרית.

לרגע השתררה דממה בשולחן שלנו. "תגיד", נהם קובי לבסוף, "אחרי שמתגרשים מקבלים כזה מין שלט, 'פנוי להובלות'?". "בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה", מלמלה עדנה בתדהמה. עופר פשוט התפוצץ מצחוק. בפגישה הבאה אצל אשר נופש, סיפרתי לו את כל הסיפור. זה היה אחרי שבמשך כמה פגישות דיברנו על איך מתחילים עם אשה שפוגשים באקראי, על איך מנהלים עם מישהי משא ומתן בטלפון לקראת קביעת דייט, על איך מתנהלים בזמן הדייט, ועל איך מגיעים למיטה, אם הכל מסתדר כמצופה. אשר התענג על הסיפור, ואמר בסיפוק, שכנראה אני לא צריך בכלל את כל התמרונים המורכבים הללו. די לי שאשב במסעדה עם חברים, והכל כבר יקרה מעצמו.

[3]

עוד כמה שבועות עברו. החורף כבר עמד בפתח. התחלתי לצאת לטיולי פנויים פנויות, התחלתי ללכת למפגשי פנויים פנויות שפורסמו בעיתונים. האינטרנט עוד היה בחיתוליו, וסצנת אתרי ההכרויות לא היו נפוצים עדיין. אבל היו מודעות אישיות בעיתונים, והיו תאים קוליים. מכל אלה קוששתי מספרי טלפון של נשים. ניהלתי שיחות, הלכתי לדייטים, ואת כל מה שקרה לי תיעדתי במחברת, כדי להביא חומרים לפגישות אצל אשר. אף אחת מהפגישות לא הובילה לקשר, וודאי לא למין. באחת הפגישות שאלתי אותו, כאילו בצחוק, אם הוא חושב שאני אובססיבי למין. הוא חייך ולא אמר דבר.

החורף כבר עמד בפתח, וערב אחד תפס אותי צינון רציני. ישבתי על המזרון בסלון דירתי החדשה וקראתי ספר. פתאום צלצל הטלפון. "שלום חמוד שלי", התרונן הקול מצידו השני של הקו, "אתה זוכר אותי?". זאת הייתה הבחורה מ"נאפיס", וזה נשמע שהיא מדברת דרך הדיבורית ברכב. מובן שזכרתי אותה, רק שלא האמנתי שהיא באמת תתקשר. היות שהתקשרה, התחלתי לנהל מולה את השיחה הסטנדרטית, שמטרתה להכיר את הבחורה קצת יותר טוב. שאלתי אותה לשמה, היכן היא גרה, במה היא עוסקת, מה עוד היא אוהבת לעשות. לשלוש השאלות הראשונות היא ענתה, בחוסר רצון הולך וגובר, ועל הרביעית היא ענתה כהאי לישנא: "אני אוהבת הרבה דברים, אני אוהבת לאכול, אני אוהבת לבלות, ואני אוהבת להזדיין. אתה רוצה להזדיין אתי, חמודי?".

לתשובה הזו לא הייתי מוכן. מצד אחד, ההצעה הזו הייתה התגשמות הפנטזיות הכי עמוקות שלי. מצד שני, בפנטזיות שלי, השאלה הזו הייתה נשאלת פנים אל פנים, ומיד אחריה בא הסקס מהחלומות. כאן הייתי צריך לדבר את דרכי לזרועותיה של הגברת, סילבי קראו לה, ולא ידעתי איך עושים את זה. חוץ מזה, חשבתי שאולי בכלל עובדים עלי פה. בנוסף, גם הייתי מצונן, ולא הרגשתי טוב. התחלתי לדבר, ולדבר, ולדבר, לא זוכר את כל מה שאמרתי, אבל אני זוכר שהשמחה בקולה של הבחורה הלכה ודעכה. "לא קלטתי אותך נכון", היא אמרה לי בסוף, "אתה עדין". אבל, היא הסכימה שאתקשר אליה שוב. כמה ימים אחר כך הצינון עבר, ואני התעשתתי והתקשרתי אליה. הפעם לא הייתה שום התלהבות בקולה. הזכרתי לה את הצעתה הנדיבה. "עזוב", אמרה סילבי, "ירדתי מזה".

כמובן, רשמתי הכל במחברת, ובפגישה הבאה אצל אשר נופש, סיפרתי לו את כל הסיפור, ושאלתי אותו שוב אם הוא חושב שאני אובססיבי למין. אשר לכסן מבט מעל משקפיו הקטנים והמעוצבים, ואמר לי שיצא לו כבר לטפל באנשים עם אובססיה למין, ולא, אני לא אחד מהם. "אם היית אובססיבי למין", אמר, "לא היית שואל שאלות, היית פשוט מתייצב אצל סילבי מיד, לפני שהיא מתחרטת". "אפילו אם הייתי חולה?", שאלתי. "אפילו אם היית מת", פסק אשר. "אבל אתה בנוי אחרת", הוסיף, "אתה צריך שהדברים יקרו בקצב אטי יותר, אתה צריך את האמון ואת האינטימיות, אתה פוחד להיפגע". אשר אמר שזה לא בהכרח דבר רע, אבל אני זוכר, שהרגשתי כמו תלמיד ששיבצו אותו להקבצה ב'. או בכלל לחינוך המיוחד.

[4]

נזכרתי בסיפור הזה אחרי פסח, כשהופיע בתקשורת הסיפור על ההיא, שבאה לחוף בוגרשוב והציעה לנערים שפגשה לקיים איתם יחסי מין. קראתי בעניין את הבעות הזעזוע שהתפרסמו בתקשורת, כולן פרי עטן של נשים מלומדות, והקשבתי ללא אומר להבעות הזעזוע של הנשים הקרובות אלי. לא העזתי לומר, ובקושי אני מעז לכתוב, שנו, באמת, למה כבר אפשר לצפות מנער בן שש עשרה, שבאה אליו אישה מבוגרת שהוא לא מכיר ומציעה לו זיון, על המקום, נו סטרינגז אטצ'ד. ואני גם יודע שאני, לו הייתי נער בן שש עשרה, הייתי נבהל. הייתי פוחד על מה יגידו, הייתי פוחד שאולי זו מלכודת דבש, הייתי פוחד מהמשטרה.

כי הייתי עדין. ועודני.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת