00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אם תרצו - אין זו אגדה!

אזהרה!
לאור הטקסט הנגלגל באינסופיות, האחריות לגלישה בבלוג בין 14:00 ל16:00 ולאחר השעה 23:00 בלילה הינה על הגולש בלבד. כותב הבלוג מסיר בזאת את אחריותו לאיבוד שפיותו של הגולש, חירפונו, או התרגזותו עד כדי זריקת המסך מהחלון.

התגובה שעולה במוחכם אוטומטית היא בוודאי: חבר, אתה חופר! מה אתה, חבר מע"צ?

הסכסוך הישראלי-פלסטיני כ"סם להמונים".

אחת האימרות המפורסמות הינה ש"כדורגל הוא אופיום להמונים". כדורגל הוא סם הניתן להמונים הרודפים אחרי הריגוש שבמשחק כדרך להסיח את הדעת מצרות היום יום, ולהציל עצמם מטביעה בבעיותיהם הקטנות והפרטיות, המעיקות על מוחם הדל.

ובכן, בישראל האופיום להמונים אינו הכדורגל, אלא הסכסוך הישראלי-פלסטיני (למעשה לא רק בישראל, אלא בכל המזה"ת, אבל אני ישראלי, ומעדיף להתמקד בצד הישראלי).
מסקנה נחרצת זאת דורשת הסבר מפורט יותר, וכמובן שלא אשאיר אתכם ללא מענה. אסביר את דעתי, שהתגבשה אט אט בשנים האחרונות, התחזקה בטיול הגדול שלי בחו"ל, ורק התעצמה בעקבות אירועי הקיץ האחרון.

המחאה החברתית הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה מזה זמן רב עבור ההמונים, שלא חוו חוויות כגון טיול מלא חוויות, המכריח אותך לראות מעט יותר מאשר לפינה הקרובה שלך. המחאה לפתע הציגה עבור כולם את הבעיות, המשותפות לכולם, ובכך שהממשלות לדורותיהן, מהימין ומהשמאל, כולל המפלגות הגדולות כגון הליכוד, קדימה, והעבודה. לפתע נגלתה העובדה שהדברים שכל אחד חשב עליהם, במקום נסתר כלשהו עמוק בתוך מוחם, הודחקו ע"י שטיפת מוח קפדנית, מהצד הימני והשמאלי של המפה, המנסה בכך להתנער מאחריות המדינה לאזרחיה.

בישראל, הבעיות רבות מאוד יחסית לגודלה הקטן, ואוכלוסיה המעטה. יחסים של חילונים-דתים, ימנים-שמאלנים, עשירים-עניים, עדות, דתות, ועוד. למעשה, מפתה מאוד לתהות איך החבילה עדיין מחזיקה מעמד, ולא נקרעה לגזרים.
אז אכן, החבילה מחזיקה מעמד. אך עם עבור השנים, התחושה הינה שחוט ועוד חוט מתחילים להנתק, עד שהקשר יפרם לחלוטין, והחבילה שתיפתח תתגלה כתיבת פנדורה, ממנה כל הצרות הטמונות בה יתפרצו בחמת זעם החוצה, מכלות את כל העומד בדרכן.

הפתרון היעיל ביותר הינו השימוש בכלי דיקטטורי כדי לייצב את צרות ההמונים אל עבר נתיב יחיד, ולתעל את זעמם כך שיהיה נתון לאפיק ניתן לשליטה. הנתיב הזה הינו הסכסוך הישראלי פלסטיני.
מספיק להקשיב לטענות משני הצדדים הקיצוניים יותר בקשב רב ובגישה בוחנת כדי להבין שניתן בנקל להפריך זאת. נעבור על שתיים מהן לשם הטעימה, כדי להוכיח טענה זאת:

"הכיבוש הוא האשם בכל. פיתרון הכיבוש יפתור את בעיות המחאה".
טענה חלולה זו נשמעת השכם וערב מצד שמאלנים, המעדיפים למנוע את ההתעסקות בבעיות האמיתיות מתוך חשש שהתעסקות בבעיות האמיתיות של כל אזרח תסיט את תשומת הלב הכה גדולה ממפעל חייהם, הלא הוא "ההתנגדות לכיבוש". כל בר דעת יכול להבין שמחירי הדירות, העושק הציבורי, השחיתות שהולכת ופושה במוסדות השלטון, וצרות נוספות אינן מבית היוצר של הכיבוש. הקשר הרופף היחיד שניתן לקשר הינו שהאלימות המופגנת של חיילי צה"ל (לפי טענתם) תחלחל בהמשך אל החברה, ותנוון אותה.  קל לסתור זאת ע"י ההבנה שקיימת כאן התעלמות מכך שהסדר החברתי הוא הקובע את רמת האלימות, וסלחנות מצד בתי המשפט והמשטרה, בשילוב עידוד ציבורי (לדוגמה ע"י הפיכת ראשי משפחות הפשע לסלבריטאים) היא זאת שקובעת את הגברת האלימות בקרב האנשים בחברה.

"המחאה הינה עיניין של סמאלנים המנסים להפיל את השלטון".
התמודדות עם טענה המעליבה את האינטליגנציה הבסיסית שלנו כבני אדם דורשת סבלנות והבנה כי הדובר אינו מסוגל להתייחס לעצמו כאל אדם פרטי בעל זכויות. הדובר רואה עצמו כבורג במכונה ענקית, שאין לו זכות לחשוב כרצונו. למעשה, מחשבה זו מזכירה מעט את הפשיזם בכך שהיא מבטת את הפסיכולוגיה של ההמון (פרויד), כך שיתכן שהדובר מולכם אינו מודע להטיות פשיסטיות מסויימות במחשבתו. אין הוא מסוגל להפנים את ההבנה שאדם יכול להצביע למפלגה מסויימת, וגם להבהיר לה במידת הצורך - ע"י הפגנה - את אי שביעות רצונו מתפקודה.

אלו היו רק שתי דוגמאות, אם כי מרכזיות בטיעוני המתנגדים לנטרול האופיום, אך התבנית די ברורה, וניתנת לטיפול בעזרת מעט מחשבה.

הסכסוך הישראלי פלסטיני החל כבר ב 1882, עם העלייה הראשונה (ויתכן שאפשר להגדיר אותו כבר לפני, אך באופן "רשמי" ומוסכם). התנועה הציונית, למרות הסכסוך, הטרור שהפעילו הפלסטינים, והמלחמות שייצרו צבאות ערב, התרכזה בלבנות את המדינה. פרויקטים ענקיים כגון הבאת היהודים, בניית הארץ, הקמת צבא מאוחד, היו העיניין המרכזי ולא הסכסוך. המוביל הארצי, כבישי הארץ, בניית הערים, התפתחות הרפואה, הטכנולוגיה וההייטק, כל אלו היו פרויקטים שלא היו תלויים במלחמות. ישראל התפתחה במהירות למרות המלחמות בשל ההבנה כי ישראל הינה הבית עבור היהודים, ויש לבנות אותה מאפס. שמאל וימין התבדלו לא רק בגישת ניהול משא ומתן עם הפלסטינים, אלא בנושאים נרחבים הרבה יותר, כגון דת, כלכלה, אידיאולוגיה (ניאו-ליברלית, סוציאליסטית, קומוניסטית וכו'), גישה מדינית למעצמות, מדע, ואף ספורט (עם הקמת מרכזי בית"ר, מכבי והפועל).

אך הזמן חלף, ואט אט השיח הציבורי בנוגע לדיעות בנושאים רבים הלך והצטמצם עם התגברות השימוש בסיסמאות. הפוליטיקאים גילו שניתן לצמצם יותר ויותר את השיח הציבורי לנושא יחיד - יחס המדינה לפלסטינים. בהתבסס על כך, ושימוש בסיסמאות "מאיימות" (אם לא יהיה שלום - תהיה השמדה, ומהצד השני - הערבים כולם ישמידו אותנו אם לא נילחם בהם כל הזמן) ניתן לשלוט על המחשבה של המוני יהודים מפוחדים, הנושאים את עול טראומת השואה בקרבם, ותוך הבטחת "לא עוד" שיעבדו את כל רצונותיהם ואת דיעותיהם לממשל, יהיה איזה שיהיה. "ביקורת" הפכה להיות מילה גסה, ומאידך "אחריות לאומית" הפכה להיות דוגמה לפשיזם. ההקצנה לשני הצדדים עבדה במלוא עוצמתה, משרתת ציבורים קטנים על חשבונו של הציבור המרכזי.
אובדן זכות הביקורת הינו אחד המאפיינים הגדולים ביותר של ישראל כיום. כל ביקורת על הממשלה פירושה ניסיון למהפכה, הראויה לדיכוי בכוח הנשק עד שהדם יזרום ברחובות. מאידך כל ביקורת על ארגוני השמאל הפכה להיות "סממן לפשיזם" מצד המבקרים, מבלי לנסות לענות נכונה על השאלות הלגיטימיות. צחוק הגורל הוא שדווקא הצדדים המגלים את סימני הפאשיזם, משני צידי המפה, מנפנפים בטיעוני הפשיזם נגד המבקרים.

ארגוני השמאל האנטי-ציונים ממומנים במסות גדולות של כספים, שמוזרמים כל עוד הסכסוך לא נפתר. כתוצאה מכך, באופן אבסורדי משתלם להם ליצור ניצוצות אש, וליצור סכסוכים מקומיים רבים, שיגרמו לבעירות נוספות, סכסוכים נוספים, ובכך לפטם יותר את כיסיהם. כל ניסיון הסטת הדיון מהסכסוך אל עבר נושאים אחרים עלול לגרום להפחתת התשלומים אליהם, ולכן הם מרגישים מחובתם לנזוף במי שמבצע צעד זה. כדוגמה ניתן להביא את דנה מודן. איני יודע אם היא מקבלת כספים ומאילו אירגונים, או שמדובר בעיוורון ותו לא, אך אמירתה נגד המחאה כי "המחאה צריכה להיות נגד הכיבוש". כאילו הכיבוש אחראי לנסיקת המחירים במשק. הכיבוש אחראי להתנפחות בועד הנדל"ן כך שזוגות רבים מתקשים לרכוש דירה. הכיבוש אחראי לקריסת מערכת החינוך (עבור ילדים הרבה לפני הצבא), וכו'. שקריהם כה ותיקים, שביכולתם לדקלם אותם בעל פה מבלי לחשוב על המהות המסתתרת מאחוריהם. הם מוכנים למנוע מאנשי העם את הזכות לדרוש את זכויותיהם בשם הסכסוך, ועם זאת לבטל במחי יד כל טיעון המוחה נגד ביצוע זה כי (שוב) "הכל קשור לסכסוך".

ארגוני הימין לעומתם, יתכן כי רק אידיאלוגיה באמתחתם, ולא ממון. אך סכנה זו לא פחותה - אידיאלוגיסטים חסרי רציונל וחוש פרופורציות - קשה מאוד לעוצרם. הם יכרסמו בדמוקרטיה עד הריסותיה, מבלי להבין שהתוצאות עלולות להיות הפוכות, ולהוות אסון מבחינת יכולתם להשמיע את דעתם. ניסיונם להשקיט את המחאה בשם דרישת השארת הליכוד בשלטון בכל מחיר, הינה בעלת שם יחיד - דיקטטורה. חלקם אף אינו מנסה להכחיש שברצונו לכונן דיקטטורה במקום הדמוקרטיה השברירית הקיימת כיום.

לעניות דעתי, זו הסכנה האמיתית של ישראל. שטחיות המחשבה. אמנם אופיה המובהק מופיע בדמות הדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וההתרכזות אך ורק בו, אך ניתן לראות שטחיות זו אצל אנשים אחרים בתחומים אחרים. לשם ההדגמה, היזכרו בדיונים האחרונים שהאזנתם להם בנוגע לחרדים. האם אלו היו דיונים אינטלקטואלים המציגים את הדיעות בעד ונגד, בפירוט הבעיות וההסתייגויות, או שהדברים שאוזניכם שמעו היו בעיקר סיסמאות נבובות?
שטחיות מחשבה זו הינה כלי שרת בידי שלטון הרוצה לשמור את ההגמוניה שלו, ולמנוע מהעם להתקומם נגדו במידה ולא יבצע את תפקידו. כפי שהוצג בספר 1984, שטחיות המחשבה מאפיינת את המוני העם - הם אמנם אוכלים, שותים, ישנים, משחקים, מזדיינים ועוד, אבל מאבקם כדי לשרוד מידי יום תחת עולו של השלטון מרדד את מחשבתם לכדי יכולת לעבור בשלום את היום. המוני עמך הינם עניים מרודים, שאין ביכולתם להבין כיצד השלטון רודה בהם, מדכא אותם, ומתנכל להם. שבוע השינאה הוא הכלי בעזרתו הופך השלטון את האנשים הרבים לפלקטים אנושיים, שאינם מסוגלים להבין מה התמונה העומדת מאחורי המוצג להם. למעשה, הם אינם יודעים באמת למה הם אמורים לשנוא את מושא השינאה. הם פשוט שונטים כיוון שהשלטון ציווה עליהם לשנוא.

אם כן, צידה של המחאה בתמונה הינה ההתמרדות נגד הנחלת רדידות המחשבה באנשים. ההבנה כי הצרות הן רבות, ולא ניתן לפותרן במחי אמירה נבובה. זה התחיל במחיר פעוט של קוטג', ואט אט התמונה הלכה והתרחבה, וקלקולי השלטון הלכו ונחשפו לתדהמת המפגינים, שמרגישים כי סימאו את עינייהם במשך זמן רב. לעיתים חודרת תחושה זהה לתחושה של אותו אסיר שהשתחרר מהכבלים במשל המערה של אפלטון, שהמפגינים נדרשים להסביר את עצמם בפני חלקי העם האחרים המסרבים להכיר בכך שהעולם אינו עולם הצללים שעיניהם התרגלו אליו. הסיפור אינו מסתכם רק בשאלה אם להרוג מבוקש זה או אחר, ומה יגידו בעולם על כך. להסתכל על הבעיות האחרות אין פירושו לטמון את הראש בחול. נהפוך הוא - זוהי ההבנה שעולמנו מורכב, ואינו חד מימדי בדמות הסכסוך, וישנם עוד צדדים בחיינו שמחובתנו לטפל בהם.

לכן - צאו להפגין. הכינו שלט על נושא חשוב לדעתכם שאינו קשור לסכסוך - פלישת מהגרי העבודה האפריקאים לארץ, קריסת שירותי הכבאות, מצוקת המשטרה, הבושה שקיים המושג "עובדי קבלן", בעיות התחבורה הציבורית, שליטת הטייקונים במשק, בעיות הסביבה המתגברות, או כל דבר אחר, וצאו להשמיע את קולכם. פיתחו את עיניכם ואוזניכם, קראו שלטים מעוצבים אחרים, והקשיבו לדעותיהם של אנשים אחרים. צאו וגלו עולם חדש!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TheWhiteTigris אלא אם צויין אחרת