00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מחוויות D

תמונת קישור לבלוגר

זיכוך

בסופה של הרשומה הטעונה הקודמת כתבתי שהאירועים זימנו לי שיעור חיים שאין לי כוונה לפספס. רק לא הייתי מודע להיקפו ועומקו של השיעור הזה שאותה סיטואציה בלוגרית זימנה לי. ומן הסתם, השיעור היה שונה במהותו ממה שבתחילה ניחשתי (וטוב שכך).

שיתוף

לפני פרסום אותה רשומה התהלכתי כאן בבלוגיה בלב כבד. לא ידעתי אם לשתף ואיך לשתף. הקטע ההוא היה לא נעים, והיה לי חשש שאצא לא טוב גם בלספר אותו כאן. הפרסום הביא עלי סערת רגשות לא קטנה, אבל בסיומה אני במצב הרבה יותר טוב. המועקה נעלמה. פתאום, למרות החשש המובן מחשיפה, הפרסום נראה מאוד הגיוני. אז ברור לי שהיה נכון לשתף. מקווה שלא יהיו לי יותר חוויות לא נעימות, אבל השיתוף היה כדאי. מאוד!

חברים

האירוע כולו כנראה קשור גם לעובדה שהקשרים פה ברובם וירטואליים. אבל שוב הסתבר לי איזו קהילת חברים חמה ומקסימה יש לי כאן. שלל המסרים ושיחות הטלפון שקיבלתי, עטף אותי בכ"כ הרבה חום חברי נפלא, שמעבר לעידוד ולתמיכה העניינית, ריגש אותי עד דמעות. בורכתי בכם, חברים יקרים, וזה שיעור חשוב לחיים – שאנשים טובים יש בכל מקום, גם מעבר למסך, בניק עלום או שם בלבד. תודה גדולה לכולכם!

דיון פומבי

טוב עשיתי שסגרתי את הרשומה לתגובות. קודם כל, לא רציתי לעודד גלי ניחושים בדבר דמותה של אותה אחת, או מצד שני לחשוף את שמה בטעות. וכמובן, לא לגרום בשוגג להעלאת שם אחר בטעות שיפגע בבלוגרית אחרת.

ובנוסף, יכולתי לנחש שאקבל מחברים פה תמיכה. חששתי שדיון פומבי עלול ליצור רושם שאני מתענג על תשומת הלב הציבורית הזו באופן ילדותי. מהמילים המרגשות שקיבלתי הבנתי שטוב עשיתי שזה לא היה פומבי. בטוח שהייתי נבוך עד מאוד מחום פומבי שכזה.

פגיעות

שנים לא מועטות לקח לי לבנות אמון כזה בעולם, שאיפשר לי לפרק את חומות ההגנה הרגשיות. לב פתוח נהנה מחום, אבל חשוף לפגיעות. התגובה האוטומטית לפגיעה היא בניה מהירה מחדש של אותן חומות הגנה. אבל את זה אין לי כוונה לעשות (ונפלא היה שלא נבנו לי מעצמן). כי כל פגיעה כזו מחזקת את הביטחון שניתן לצאת ממנה חזקים יותר, ועם יותר יכולות התמודדות גם בלי החומות. אז עדיף לא להתגונן, ולחיות פתוח מתוך הבנה שיש מספיק עצמה פנימית להתמודד עם פגיעה.

תקיעה רגשית

ברשומה ההיא כתבתי יפה על מעבר השלבים, מהלם לכעס, לרצון לנקמה, לצינון ואח"כ למסקנות שכלתניות. הלוואי והרגש היה כזה מסודר ומאורגן. כי בפועל כל שלב רק הוסיף מורכבות, כי השלבים הקודמים לא באמת השתחררו. כשפרסמתי את הרשומה, ההלם היה נוכח עדיין, כי לא הבנתי מאיפה זה נחת עלי; הכעס היה נוכח ומבעבע, והמשיך לתחזק רצון לנקמה, גורם לי לדגדוג באצבעות ברצון לרמוז לכם במי מדובר וכך לפגוע בה; הצינון לא היה אמיתי, כי זה עדיין ביעבע; המסקנות, כמה צפוי, היו מבוססות על הרגשות המפעמים הנ"ל ולא על אלה שרציתי, ולכן כמובן לא מתאימות. כי להגיד שעוברים שלב רגשי אחד אחרי השני, לא אומר שזה קורה באמת.

כעס

פעם אמרה לי פסיכולוגית מוערכת (ז"ל), שכעס הוא השכבה הרגשית עליונה שמסתירה תחתיה סיבות ורגשות אחרים. זה יכול להיות תסכול, אכזבה וכד` (מקווה שזכרתי במדוייק). כדי לשחרר אותו באמת צריך להמירו במשהו אחר – בהבנה, בחמלה או משהו אחר. אבל זה לא פשוט, כי זה מבעבע.

בעקבות כמה מסרים ושיחות שעזרו לי להבין על מה ולמה (שוב תודה, חברים), פתאום התברר לי על מה ולמה העניין כולו. וברגע אחד יכולתי להמיר את אותו הכעס בחמלה. פתאום הבנתי שהיא המסכנה בכל העניין, שהיא המופסדת. פתאום המחשבה המטרידה של לראות את תגובותיה ברשומותכם התהפכה, והבנתי שהיא זו שתסבול מלראות את שמי. וברגע אחד של הארה, כל הכעס התמוסס.

ואז החמלה הציפה אותי. כמעט והתפתיתי (פתאטי שכמותי) לכתוב לה מסר רחום, מבין, סלחן. פתאום היה לי עצוב עליה, בשבילה. טוב שלא הפכתי דביק שכזה, כי אני חושב שהמעשה בכ"ז היה מכוער ולא נכון, וגם רצוי להשאיר את העניין מאחורי.

להשאיר מאחור

ואם משאירים מאחור, אז לגמרי. לכן הורדתי את הרשומה ההיא מפרסום. עכשיו זה באמת מאחורי ואין טעם לחזור אליה. עכשיו אני באמת במקום אחר, משוחרר מהכעס, חזק ושלם יותר.

סולם

ופה מגיע החלק הכי חשוב של השיעור כולו, התובנה והתמורה המשמעותית ביותר. לפעמים צריך סולם רגשי לטפל בבעיה גדולה ע"י טיפול בבעיות קטנות יותר. ובכן, יש בחיי כעס אחר, גדול ומשמעותי הרבה יותר. הכעס הזה מעיק ומכביד כבר זמן רב. אני יודע שהיה עלי להמיר אותו בחמלה, אבל לא הצלחתי. הייתי תקוע בכעס ההוא, לא מסוגל לשחרר אותו.

וברגע ההארה שתיארתי בהקשר של הרשומה הקודמת, אחרי שהצלחתי לשחרר שם את הכעס ולהמירו בחמלה, בתנופה רגשית מפתיעה עברתי לנושא הישן הגדול השני, וברגע אחת התמוטט אותו כעס ישן, והומר גם הוא בחמלה. איזו הקלה, ואיזה הישג מפתיע. כמעט מפתה לומר שרק בשביל הטרנספורמציה הרגשית הזו, טוב שהכל קרה.

בלוגיה

המחשבה הראשונית היתה לקחת פסק זמן מהפעילות פה ולבחון את יחסי על הבלוגיה, עם הכתיבה, עם החשיפה במילים ובעיקר החשיפה הרגשית. פסק הזמן היה כנראה נכון לעשות, אולם המסקנה שאליה הגעתי בעקבות העידוד והחום שהוענקו לי כאן, ומיתר השיעורים שאותם פירטתי, הבהירו לי שהפעילות כאן חשובה לי עד מאוד. היא חשובה כתהליך עיבוד של חוויות, והיא חשובה לי גם חברתית. הערך שאני מפיק מהחברות פה הוא כזה שלא מתקבל על הדעת מבחינתי לוותר עליו, ואפילו לא על חלק קטן ממנו. אז אני כאן, ונשאר כאן, וממשיך להנות ולשתף כאן, ולטפח את החברויות שיש לי אתכם בהנאה וחיבה רבה.

ובנוסף

שוב קיבלתי תזכורת, שכל חוויה בחיים יכולה ללמד אותנו דברים על עצמנו ועל ההתנהלות שלנו בעולם. אני מבין שהשיעור הזה היה רחב היקף ועמוק מאוד. הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין. ואולי יש עוד שיעורים שיעלו לתודעה בהמשך.

מן הסתם, הייתי מעדיף שכל החוויה המאוד לא נעימה הזו, לא תתרחש כלל. אולם משהתרחשה, הפקתי ממנה המון, והרבה מזה בזכותכם. אז שוב, תודה ענקית לכולכם פה. כיף שיש לי אתכם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

143 תגובות

גיבוי

עניין חשוב!

נכון שיש עכשיו אווירה חיובית בתפוז, וכולנו מקווים לטוב

אבל עדיין חשוב לא להזניח ולגבות את החומרים שלנו פה

השקענו בהם המון שעות, ומאוד לא נרצה שמשהו רע יקרה להם

אז הנה קישור לרשומה בנושא, עם הנחיה כיצד לגבות

מוזמנים לגבות גם בהליך המקוצר, המתואר בסוף

הרשומות שאליהן הגבתם
מפת נוכחות עולמית
סופר מיקומים
free counters
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל עופר D אלא אם צויין אחרת