00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

דלתות מסתובבות

 

                                                                    

סיפור חיים של אדם יכול להיות שונה לחלוטין, רק כתוצאה מאיחור לרכבת או טיסה. רק משינויים קטנים שהוא עושה. באותה מידה חייו יכלו להיות שונים בעקבות ארועים כאלו או אחרים שקרו לו. אני תוהה מה קורה לגבי חוויה כלשהי, שהיתה משמעותית או עיצבה את חייו. אם לא היה חווה אותה, איזה בן אדם הוא היה הופך להיות ואיך ומה יכל להיות אחרת? איך חוויה אחת עוצמתית יכולה להניע את גלגלי הקיום, ללא אפשרות ויכולת להבין ולעצור את השפעתה על החיים. חוויה אחת שלילית בילדות יוצרת גילגול ומחזור אינסופי של כעס או סלידה, שאי אפשר לברוח מהם עד לקבלת ההארה. שבמקרה הטוב מגיעה מאוחר מדי, ובמקרה הגרוע בכלל לא...

אומרים שהזכרון הראשון של האדם הוא ארוע טראומתי שחווה. מי שאמר את זה, כנראה שידע בדיוק מה הוא אומר...הזכרון הראשון והכי מוקדם שלי הוא באמת רחוק. מגיל ארבע. והוא כנראה היה באמת טראומתי עבורי. מגיל כזה הזכרונות מגיעים בעיקר בתמונות. סוג של פלאשבקים חוזרים ונישנים. קטעי תמונות שאני מחברת חלק ועוד חלק ביחד עם קטעי סיפורים שנאספו בבית עם השנים ועד להרכבת פאזל אחד גדול ושלם. רק ככה מתקבלת תמונה בהירה, אבל גם אז לא תמיד במלואה. לפלאשבקים יש את העוצמות שלהם. אני זוכרת כשהייתי בת ארבע אושפזתי בבית חולים כדי לעבור ניתוח. לא זכור לי במדוייק לכמה זמן זה היה, אבל משיברי הזכרונות זה מרגיש לי כמו תקופה של לפחות שבועיים ואפילו חודש. התמונות שאני זוכרת מאותה תקופת אישפוז הם בעיקר של רגעים קשים. בהם אני זוכרת את עצמי מחוברת לצינורות בכל הגוף, ומעלי רוכנים רופאים בחלוקים לבנים. אני זוכרת את האור החזק שבקע מנורות הניאון מעל ראשיהם שסינוור אותי מאוד. אבל מה שאני בעיקר זוכרת זה את הנסיונות שלי להשתחרר מכל החוטים שהייתי קשורה בהם. מנסה לתלוש אותם בכח ביד אחת ובשנייה מנסה לנער את סורגי המיטה. מתחננת שיוציאו אותי משם. סצינה מבהילה ופראית שחוזרת על עצמה, אך במיוחד זכורה לי התחושה החזקה של הצורך והרצון העז לראות את אבא שלי. שיחבק אותי וישמור עלי. את הצער הרב כשלא ראיתי אותו לידי. אני יכולה לזכור בבירור את הבכי והאכזבה כשלא הגיע. אני מנסה בכח להתאמץ ולזכור, אולי אני טועה, אבל לא מצליחה לזכור אפילו פעם אחת שראיתי אותו לידי. הוא לא בא!  אני זוכרת את אמא שלי שהיתה כל הזמן הזה לצידי, מרגיעה ומחבקת. כשהייתי שואלת "איפה אבא"? היתה אומרת "אבא היה צריך ללכת לעבודה. הוא לא יגיע". משפט שחזר על עצמו מדי יום כשביקשתי לראות אותו. ברגעים האלו אני יודעת שנחרט רגש עמוק בנפשי. רגש שלילי. מעין צלקת שנחרטה בלב ולא רק של הניתוח עצמו. כשגדלתי הבנתי שבאותם רגעים נבטו זרעי הכעס, שהצמיחו עם השנים שורשים של עוינות, ריחוק וסלידה.

 

                                                          

אומרים שהארועים של אז מתערבבים עם החיים של היום והכל ביחד הופך למיקשה אחת. לא פעם אני מוצאת את עצמי חושבת מה היה אילו לא היה מה שהיה. מה יכל להיות אחרת. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רואים היום ולא הצלחנו לראות אז. מבינים אותם רק בגיל מאוחר יותר, מבוגר. הזמן שעובר מעניק לנו פרספקטיבה לשחזר ארועים שקרו, להבין טוב יותר ולנתח את החוויות שעברנו.

 כשצעירים אנחנו לא תמיד מייחסים לחוויה זו או אחרת משמעות עמוקה. ברוב הזמן אנחנו זורמים עם החיים. ההתבוננות מתוך אותה חוויה עוצמתית שונה, והרבה חוויות משמעותיות בחיים שלנו התחילו בגלל ארוע או חוויה כזו או אחרת. במהלך השנים הספקתי להתפייס עם אבא שלי הרבה לפני שהוא נפטר. ואני שמחה שכך היה. בשעות הקשות שלו כשהוא שכב בבית החולים, הייתי לצידו והושטתי לו את היד. גם אז חזרו הפלאשבקים לפקוד אותי. אבל נלחמתי בזה. השתדלתי לא לתת להם למנוע ממני את המחוייבות שלי כלפיו. אני מוצאת את עצמי חושבת לפעמים מאז שהוא איננו, איך יכל להיות הקשר ביננו, אילולא כעסתי ושמרתי לו טינה כל כך הרבה שנים. ברור לי שהתווספו במשך השנים עוד לא מעט סיבות מוצדקות לכעס, אבל לחוויה הראשונית היה משקל מאוד גדול.

שאר הזכרונות שלי מאז כנראה מאוחסנים במגירה עמוקה ונעולה. לאט לאט בזהירות רבה אני פותחת אותה ומוציאה משם פיסות חיים...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

65 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת