00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

בית

 

אדם כמו צב הולך, ונושא את ביתו עליו ובתוכו.

מהו ביתו של אדם?
קודם כל תודעתו – רגשותיו ומחשבותיו, מה שהופכו להיות "אני" ולא "הוא".
לאחר מכן גר אדם בתוך גופו.
לא תמיד זהו בית אהוב ורצוי במיוחד, לפעמים דווקא כן. לעיתים היינו רוצים לשפץ צורתו, לעיתים הוא עושה צרות של כאב, מגבלה או מחלה. לעיתים הוא מפגין ביצועים מדהימים של כוח, מהירות , גמישות, סיבולת וכושר.
כך או כך, אנחנו מצויים או תקועים בתוכו, בהתאם לאיכותו.

גוף/בית זה שלנו מביא לנו באופן טבעי גם הרבה הנאות: הנאות החושים עוברות דרכו, ההנאה ממין, מתנועה, מפעילות פיזית ובעיקר הנאה של אנרגיית הקיום: אנרגיית החיים הזורמת בו ודרכו.
פשוט ההנאה הפיזית של להיות קיים.

בית נוסף תמיד תמיד יש לנו.

זה של לבבות הקרובים אלינו בתוכם אנו גם גרים, אנו שם חשובים יקרים ואהובים. לא רק שלבבות אהובינו הם בית שלנו אלא אפילו גם לבבות אותם שאינם אוהבינו גם שם אנו דרים, לא בהכרח אנו רוצים בכך, לא בהכרח אנו מרוצים מכך, אך זה מה יש.

דוגמא בסיסית: תגידו, יש ישראלי אחד שפלסטין  אינה שוכנת בליבו? לשבט או לחסד, בעד או נגד, בשנאה או באהדה. הקיצור בתודעתנו או בליבנו שוכנים בעצם כל האנשים והתכנים המעסיקים אותנו. זה הרבה יותר מבית. לא רק בבית אחד אנו גרים, בהרבה בתים אנו גרים. למעשה, זה הופך להיות שכונות של ממש.

הבית הפיזי, הקירות, הרצפה, זה שמעבר לגופנו, בו אנו מתגוררים, אינו בהכרח בית הקבע הפסיכולוגי שלנו.

בית הקבע שלנו היה ותמיד יהיה בית ילדותנו, בית משפחת מוצאנו, גם אם עברנו באותה תקופה מספר דירות.
זה לא עניין של דירות או מבנה זהו בית מנטאלי.
זהו הבית שיצרו הורינו עבורנו כהכלה אנרגטית של יחסי זוגיותם, יחסם כלפינו והאנרגיה המשפחתית שנוצרה.
זהו הבית האנרגטי של המשפחה בה גדלנו והוא מוטבע הכי עמוק בתוך הדיסק הקשיח של נפשנו ובתוך תאי גופינו.
אם היה זה בית טוב ומתוק לבטח נחוש געגועים.
עבור חלק ניכר מבני האדם בית הילדות  היה מעורב: חמוץ – מר מתוק, ולו בשל העובדה הבסיסית שבילדותנו היינו קטנים וחלשים (יחסית כמובן) נתונים למרות ולהכוונה, סופגים בקלות השפעות של אחרים. לוקים ביכולת לחסום ולהיזהר מסערות רגשיות שליליות ולפיכך גם נפגעים רגשית בקלות ובעיקר חסרי פרופורציות בין עיקר ותפל.

לא עבור כולם הילדות הייתה גן עדן. עבור אותם שילדותם הייתה מרה וחמוצה , לעיתים אפילו קשה וספוגת התעללות פיזית ונפשית, קיים בית אחר בעולם האידיאות והדמיון.
זהו הבית בו היו רוצים לגדול.
משאלות והתכוונויות עשויות להיות חזקות ומשפיעות לא פחות ואולי אף יותר מאשר עובדות ומציאות.

בכלל השאלה מהי עובדה ומהי מציאות היא שאלה פסיכו-פילוסופית כי לעולם ועד נחיה בתוך העולם כפי שאנו  תפסנו , חווינו או פרשנו אותו. אין עובדות נטו. עובדה.

אותם שחיו בבתים טובים סובייקטיבית עבורם, יהיו בדר"כ אנשים בעלי תדר של רוגע שכן יש להם מרכז פנימי.
בית הילדות מהווה עבורנו לא רק מקור להזדהות ושייכות אלא מהווה עבורנו מרכז פנימי: מקום ממנו מתחילה התנועה החוצה (כמו באומנות הריקוד, הבלט או באומנויות הלחימה השונות: צריך תחילה לאתר ולחוש את המרכז הפנימי הפיזי לפני שמתחילים בתנועה).
אותם שבית ילדותם היווה מקור לקושי יחוו מינון של חולשה פנימית. החזקים מביניהם יהפכו את הכאב למנוע מוטיבציה ענק כדי לנוע קדימה. זוכרים את סטיב ג'ובס והאפל שלו והאייפון -  ילד מאומץ ג'ובס הגאון הזה.

מהגרים לארצות זרות שומרים לעיתים מספר דורות על הזיקה לארץ מוצאם, בשפה, במנהגים, בחוויית ההשתייכות הקהילתית ובזהות הפנימית.
קשה לאדם לעקור עצמו רגשית מביתו גם אם עזב אותו פיזית למקור אחר.

יש המהגרים לארצות אחרות אך הרוב, נדמה לי נשאר במקומו מוצאו. כמו בשיר של חווה אלברשטיין: אנשי הכפר הגרים בסמוך לפתח הר הגעש וחרף שיודעים שיתפרץ מדי תקופה ויגבה מהם את מחירו, בחיים וברכוש ובהרס, הם חוזרים לאחר ההתפרצות להתיישב פעם נוספת בכפר שלפתח לוע הר הגעש.
אלו הם אנשי הבית.

"זה ביתי" משמעותו  זה מקומו ומיקומי בעולם.
הנודדים בעולם , אולי מחפשים את עצמם, כלומר את ביתם הפנימי שלא היה לרצונם. אולי שם במרחקים תתממש האידיאה וימצאו את ביתם. לעיתים זה אכן קורה.

בגיל הגן התמימות היא בשיאה, וגם האהבה. הכי בעולם אוהבים את אמא ואת אבא ואת המשפחה ואת הבית ואת שירי הגננת. בגיל הזה אמר לי פעם אחד מבניי: "אני הכי אוהב והכי מאמין באמא באלוהים ובמדע". השבוע הלעיז שאני מייחסת לו דברים שלא היו ולא נבראו (שטויות, הכול כתוב ביומן האישי שלו שניהלתי לכל ילד מיום היוולדו ועד ליום ההתבגרות) וצחק צחוק גדול. מובן שנשאר שהיום הוא מאמין רק במדע. שני הקודמים שקעו לעמקי הלא מודע, אבל אני כלל לא מפחדת. הוא לא המציא את הגלגל, כבר הייתי בסרט הזה של גלגל שינויי הערכים והאמונות לאורך השנים. הוא צעיר. הגלגל עוד יחזור ויסתובב, אני מאמינה גדולה בדנ"א ביולוגי, לא כל שכן בדנ"א נפשי ונשמתי.

-כל ימי חיי למעט תקופות מעבר קצרות ושוליות התגוררתי בשני בתים בלבד: בית הוריי וביתי הנוכחי, שמבית בן שני חדרים פצפונים בהיותי בת 22 הפך עם השנים לבית עם הרבה חדרים ושתי קומות.

כל ארבעת ילדיי נולדו וגדלו בבית הזה.
לפני השיפוץ האחרון הטראומטי לכולנו אמר לי ה"תינוק" : "עד השיפוץ הייתי משוכנע שכל ימי חיי אגור בבית הזה, שלעולם לא אעזוב אותו. עכשיו שהשתנה מיקום חדרי וזה לא בדיוק הבית, עברתי התפכחות כואבת. כנראה באיזהו שלב אצטרך לעבור לבית אחר, עד אז נחיה ונראה, קודם לכן שתגיע האזרחות."
בן אחר שלי שהוא עז ביטוי, מתוחכם להפליא ושנון הבעה שאל בהיותו עתודאי בפייסבוק: "מה זאת האזרחות הזו שכולם מדברים עלייה, מישהו יכול לומר לי עלייה משהו?" העניין הוא שאלוהים אוהב אותו, תמיד אהב ומיד כשסיים 3 שנות חובה במדעי ההתנהגות (פסיכולוגיה אלא מה) קפצה רוח החסד או החיסכון על שלטונות הצבא ופטרו את מחזורו מלשרת עוד 3 שנים בקבע כעתודאי.
מסתבר שמהר מאוד הוא למד אזרחות מהי.
וכך שנה אחת לאחר לימודי תואר שני בהתמחות סין הוא נסע כידוע תחת מלגת ממשלת טייוואן לשנת כיף בטייפה. זו הייתה התקופה החווייתית והמסעירה ביותר בחייו.
הוא ודנה בת זוגתו היו שיכורי אושר.
מוקפים חברים בני כל הלאומים ופוגשים ומטיילים וחווים וטועמים מכל מה שרק אפשר.

חששתי מאכזבתו לחזור ארצה. לאן הוא חוזר?
לסיום התואר, להיות מרצה סגל זוטר, לשכונת חייו ולאוניברסיטה 200 מטר מהבית. הכול ידוע מוכר ושגרתי.
נורא התרגשתי לפני שהילדים חזרו. התרגשתי ופחדתי שיעברו משבר התרסקות.
לאחר ליל קבלתם (אולי מישהו יכול לגלות לי מדוע כל הטיסות היוצאות והנכנסות שעברתי בחיי מתרחשות תמיד באשמורת השחר, מה שמחייב לילה שלם ללא שינה?) ובבוקר האיחוד מחדש והריגוש שבמפגש נמנמתי קלות והייתי לא רגועה. מה עושים כשרוצים לדעת מה עובר על הזולת? נכנסים כמובן לפייסבוק שלו ומסתכלים, ושם היה כתוב HOME .

 זהו, אמר הכל.

זוכרים את החייזר האהוב אי-טי של סטיבן שפילברג שהפכו לשפילברג הגדול כשהוא אומר בקול קורע לב עם אצבעו הענקית : E.T. Phone Home. שלווה גדולה ואושר ירדו עליי. הDNAעובד. הוא בבית. הוא חזר הביתה.

בית זה אומר הכל. לא צריך יותר דבר. בית לוקח כל דבר אחר, הוא הגדול מכולם.

מאז כל פעם שהשנון רק מתחיל לעצבן אותי אני מיד רואה מולי את המילה Home ואהבה רכה עוטפת אותו.

בית זו מילה של חסד.

אני חושבת שכל האנשים רוצים להגיע הביתה בשלום.
כמו הצל"שניק בשיר גבעת התחמושת, איזה דבר מיוחד הוא כבר עשה?
סה"כ לחם במתחם הבונקרים המבוצר , רץ, ירה, השליך רימונים לתוך הבונקרים, חיפה על חבריו מלמעלה, גרר פצוע הצידה ולמזלו נשאר בחיים. מן המעטים שנותרו בחיים.
סה"כ רק רצה להגיע הביתה בשלום.

אם החיים הם סוג של נדודים בדרך שלעיתים מקבלת צורה של עימותים או מלחמה, אני חושבת שכל בני האדם רוצים להגיע הביתה ולמצוא בתוכם את השלום ואת השלווה.

בית יותר מכל דבר אחר זוהי השלווה הפנימית שבהיותי קיים, כפי שהנני, על יתרונותיי וחסרונותיי, הישגיי וכישלונותיי, הרי האדם בתוך עצמו הוא גר.


וביתי בתוכי ואני בתוכו שוכנת תחת הגפן ותחת התאנה.

לעיתים צריך לנדוד ארוכות על מנת למצוא אותו: לנדוד פיזית בין מקומות גיאוגרפיים שונים, או לנדוד חווייתית בין אירועים שונים(מה שמתרחש עם כולנו) במסע החוויתי של החיים.

כולם כולם רוצים להגיע הביתה בשלום ולחיות בו בשלום. אין מדובר כלל בקירות, רצפה, תקרה או מקום פיזי כלשהו. אני רוצה הביתה, רוצה אל הכי עצמי שאפשר. העצמי האותנטי שלי.

האופנישאדות בהודו מכנות מקום זה בשם אטמן שההגעה אליו  משמעותה היא איחוד עם הברהמן (הקדושה, כל היש, האמת המוחלטת).

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת