11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא לאחת וחצי

משני צדי המתרס

אני אחות. אני אחות טיפול נמרץ מבוגרים, למרות שעכשיו מסיבות בריאותיות אני במחלקה אחרת. אני אחות שמרגישה שהעבודה היא שליחות, ומוצאת סיפוק מקצועי ואישי רוב הזמן שאני נמצאת בבית החולים. ורק בלידות הפכתי ממטפל למטופל, וזו היתה חוויה מאירת עיניים, לטוב ולרע.

מזמן התבשל לי הפוסט הזה, הרבה לפני שהפכתי לאמא, הרבה לפני שהמוות הביא אותי לכאן. מאז שהתחלתי לעבוד, כנראה. וקריאתו של אדם - מצבניק, ורבות אחרות שאת הודעותיהן קראתי בפורום אולי יעזרו לי למצוא את המלים לתאר בפניכם את הצד השני של המתרס.

העבודה הזאת שוחקת. בעלי אומר שבבית חולים עובדים אנשים מוזרים (רצה להגיד דפוקים בשכל אבל התאפק) כי הם בוחרים מרצונם לחשוף את עצמם באופן יומיומי לדכאון, כאב וצער מהם שאר העולם מנסה להמנע. אחד הדברים הראשונים שחייבים ללמוד בעבודה, זה להשאיר אותה בארונית כשמחליפים בגדים בדרך הביתה. את כל המטופלים והמשפחות שנגעו בלב, שפרקו עלייך את הכעס שלהם על המציאות, שברחו והחליקו לך בין הידיים למרות שעשית כל מה שיכולת. שלא היתה לך שניה של זמן להגיע אליהם, שביקשו ממך משהו והיית כל כך עסוקה ששכחת את הבקשה ברגע שסובבת את הגב. כי חוץ מהזיהומים, גם צער וכאב אפשר להביא הביתה, ואז כל המשפחה חולה.

אחת הדרכים להתמודד עם הצפת הרוע ואי הצדק הקוסמי היומיומית הזאת, היא להאמין שהעבודה, הנתינה למטופלים היא סוג של תיקון. שגם אם לא הצלחנו להציל, לפחות הקלנו על הרגעים האחרונים. אך לפעמים למרות כל האמפתיה, והמאמץ, והרצון המטופל מראה לך שמבחינתו נכשלת, ותחושת הכשלון היא צורבת. ולפעמים כשאני מלאה עד אפס מקום בצרות משלי, תחושת השליחות מתעמעמת, ואין לי עודף לתת מעצמי לאחרים. ויש את אלו שהזמן קרצף מהם את תחושת הנתינה, ואיבדו את המשמעות שראו בתחילת דרכם בתפקיד שלהם. והם מגיבים לסבל של אחרים לא באמפתיה אלא בכעס, כי הם לא יכולים יותר להתמודד אבל אין להם לאן ללכת. הם נקראים שחוקים, ומי שעוד לא שחוק לפעמים מרחם עליהם, ולפעמים כועס. כי גם מהצד שלי של המתרס רואים שמנפנפים אנשים, שמזלזלים בהם, לא מתאמצים מספיק לעזור, או עונים בגסות, או בחוסר טקט משווע, וגם לי אין כל כך מה לעשות, חוץ מאשר להשתדל להתייחס למטופלים שלי אחרת. ויש גם את אלה שאיש לא יודע מה הביא אותם למקצוע, שלפי רמת האינטליגנציה הרגשית שלהם היו צריכים לעבוד במוסך, או מחסן. הם עלולים להיות הרופאים ההכי מומחים בעולם, וללא טיפת אנושיות. קשה לעבוד עם אנשים כאלה, כי גם בעמיתיהם הם לא יכולים להתחשב.

וזה כלל לא פשוט להתמודד עם אדם שכואב לו, שרע לו, שאתה פוגש אותו בשפל המדרגה, כשהוא פוחד למות וכועס על העולם ולא יודע למה. ועם בני משפחתו שמצבם רע באותה מידה. ולנסות להכיל את הכאב שלהם, ולתת חיבוק, ולתת תמיכה, וללוות  אותם בהתאם לאמונות השונות שלהם, וכל זה תחת לחץ אטומי של זמן, ציוד, מטלות, וכוח אדם. לפעמים, כשיש אפשרות לבחור מי יטפל במקרה קשה נפשית (למשל כשמשמרת מתחלפת), בדרך כלל מי שמטפל "מתנדב" לעשות זאת, כי היום הוא מרגיש שיש לו מה לתת.  

וזה לא קל להתמודד עם אדם שדעותיו ואמונותיו מנוגדות לשלך, שלאחר שסיפקת לו את המידע הדרוש מגיע להחלטה הפוכה לחלוטין מזו שאתה היית מקבל. זה בוודאי בגלל שלא הסברתי כמו שצריך, צריך להסביר שוב, להביא עוד מומחה שיסביר. מן הסתם זה  מייצר אנטי ותחושה של לחץ להחליט. אבל עם כל האתיקה והבחירה החופשית, אנחנו מביאים לתפקיד גם משהו מעצמנו, ולפעמים ככה זה מתבטא. וזה כל כך מתסכל לראות אנשים שפשוט לא מסוגלים להבין ולהפנים מה קורה להם למרות כל ההסברים ולראות אותם ממשיכים בהתנהגויות שיביאו למותם. וזה כל כך קשה בגלל שאמנם הם אלו שמקבלים את ההחלטות, אבל אתה זה שצריך לבצע אותם.  וזה קשה כל כך פיזית להכאיב לאנשים בזמן הטיפול. לתקוע מחט. לחטא פצע. לתלוש פלסטר. לעשות סקשן. אני יכולה להמשיך עד אינסוף. כמעט כולם מפתחים איזשהם מנגנוני הגנה, שלא תמיד תורמים למטופל.  ועוד יותר קשה לבצע את כל זה כשמבינים שאין לזה תכלית, שזה לא יביא להבראה אלא רק ימשיך את הקיום לעוד קצת זמן. 

וזה כל כך קשה להביא לאנשים בשורות רעות. התפקיד הזה נופל רשמית על הרופאים, ורובם מתגוננים על ידי המונחים הטכניים, בונים סביב ליבם ביצורים של מלים קשות, כך ששום רגש לא יחלחל, לא פנימה ולא החוצה. ואז יוצא האדם, הלום צער, ולא מבין מילה ממה שהרופאים הרגע אמרו לו, וזה תפקיד האחות לאסוף את השברים. להסביר מה הרופא אמר, מה הולך לקרות, ולראות את האסימון נופל, ואת ההלם שהופך לכעס, ייאוש, או בכי, ולנסות לספוג ולהכיל את הכל.

וזה חרא של מקצוע - רופא, לסיים ללמוד בגיל שלושים פלוס, וזה רק את השלב הראשון בלימודים. לעבוד מעל 300 שעות בחודש, בשכר נמוך, לבלות לילות לא בשינה זוגית מתוקה, או בלקום לילדיך אלא בהתמודדות עם זרים במצוקה. לבלות חגים ושבתות בבית חולים ולא עם המשפחה שכבר רגילה להעדרות שלך. והכבוד שמאחורי התואר שלא בא לידי ביטוי בשטח, והעייפות, פשוט עייפות נפשית ופיזית אחרי שעבדת בבית חולים 26 שעות רצוף, ובבוקר במקום ללכת הביתה יש עוד 6 שעות לקבל חולים במרפאה, ומחר זה מתחיל שוב. וזה חרא של מקצוע - אחות, מקצוע בו אף אחד לא מרוצה ממך. כי הרופא יודע שאת פונה אליו רק כדי להעמיס עליו עוד עבודה, והמטופלים משחררים עליך את כל מה שהצטבר להם, גם על הרופא, גם על העומס הפיזי, וגם על המצב. והאחיות סביבך עמוסות באותה מידה, ורק מקוות שיש לך זמן לעזור להן, ולא תבקשי עזרה בעצמך. ואפילו את הכבוד אין במקצוע הזה, כי כל כך הרבה אנשים חושבים שאחיות לא יודעות כלום ותפקידן להציע מיטות ולעשות מה שהרופא יגיד , וזאת למרות שיש לי BA של הטכניון, ועוד כמה שנים של הכשרה מקצועית מורחבת.

וזה כל כך קשה לראות אנשים שנפגעו מהיחס של הצוות שטיפל בהם. לעמוד מול אכזבה, מול חוסר אמון. ולרצות להתנצל על משהו שבכלל לא קשור אלייך, ולא להיות מסוגלת לתקן דבר. כי גם בתחום הרפואה יש יותר בני אדם ופחות בני אדם, כמו בכל מקום אחר, וגם אנחנו לפעמים טועים, ולפעמים חסרי סבלנות, ולפעמים פשוט על הזין שלי הכל, כי אין לי כבר כח. אם היינו עובדים במלצרות, או כחשבי שכר, או כמפעילי מכונה במפעל, זה בטח היה פחות מורגש ופחות משמעותי. 

נ.ב. אני לא מבינה הרבה בפוריות, הריון ולידה, ומחלות ילדים. בעיות בשלבים האלה הם דברים שקשה לי להתמודד איתם מבחינה נפשית ורגשית, ולכן בכל דרכי המקצועית אני נמנעת מהתחומים האלה. נכון שזה מצחיק לשמוע את זה ממישהי שבילתה שבע שנים בטיפול נמרץ, והרגישה בבית?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מאמארוני אלא אם צויין אחרת