00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

טיקטאק יוצא לאכול

אואזיס

Oasis, טשרניחובסקי 1, תל-אביב

את לא כמו כולם

בשנים האחרונות הפכה השפית האמריקנית רימה אולברה לסודם השמור של אניני הטעם בישראל. מספר פעמים שמעתי בעבר סיפורים אודות ארוחות הערב המושחתות שערכה בביתה הפרטי והתמלאתי קנאה. חלף כבר למעלה מעשור מאז בישלה אוליברה לקהל הרחב ולכן, מיד כשהתבשרתי על פתיחת מסעדתה החדשה Oasis, החלטנו פה אחד (הפה שלי ואני) לבקר בה.

אואזיס הוקמה על חורבותיה של לה מיזון הנפלאה, שלא הצליחה לשרוד בג`ונגל הגסטרונומי התל-אביבי האכזרי. סגירתה מסמלת בעיני את התרבות הקולינארית המקומית הקלוקלת, בה מסעדות "קופי-פייסט" בינוניות זוכות לעדנה, בעוד בתי אוכל רבים, איכותיים באמת, מתקשים למשוך קהל. האם תצליח אואזיס במקום בו נכשלה קודמתה? ימים יגידו. למרבה השמחה השף אילן דובשני, שהיווה חצי מהצמד שהרכיב את לה מיזון, עדיין עובד כאן – הפעם כשותפה של אולברה במסעה החדש.

אואזיס היא מסעדה קטנטנה. מספר שולחנות בקומה התחתונה, שולחן פרטי בקומה העליונה, שני מקומות על הבר – סה טו. היא שומרת על חזות צנועה, סגפנית אפילו – זאת בניגוד למגמה התל-אביבית הנוכחית של מסעדות מעוצבות למשעי, שבראש ובראשונה מתמקדות ביצירת אווירת בילוי עדכנית.

מי שקרא לאחרונה ראיונות שהעניקה אולברה לתקשורת, הבין כנראה שלא מדובר בטיפוס שגרתי במיוחד. באופן טבעי, גם הקו הקולינארי שבחרה אינו מתכתב בשום צורה עם סצנת האוכל המקומית (קבבונים בטחינה או חציל בלאדי –  מעוררים בה בוודאי גיחוך). התפריט באואזיס מציג את פרשנותה האישית של אולברה למאכלים שונים מרחבי הגלובוס, כולל כאלה שאינם מוכרים לחך הישראלי. למרבה ההפתעה, התמחור פה מתון למדי ביחס לסטנדרט התל-אביבי המקובל - ובמובן הזה אואזיס בהחלט מהווה נווה מדבר.

בניגוד לבתי אוכל רבים, שהשף שעומד בראשם אינו בהכרח מי שבוחש בסירים, באואזיס אולברה לא מפסיקה לעבוד לרגע. מדהים לראות כמה מאמץ פיסי היא משקיעה כאן ללא הפסקה. מי שרוצה להבין עד כמה עבודת המטבח היא קשה ומפרכת, מוזמן לשבת פה על הבר מול המטבח הפתוח ולהיווכח בעצמו.

להלן המנות שהוזמנו:

סלט זוקיני נא א-לה רומא (33 ₪). למרות שקישוא הוא אחד הירקות הכי טעימים שיש, לא מקובל בארץ מסיבה כלשהי להגישו חי. באואזיס המושג "לא מקובל" הוא טאבו – והקישוא מוגש נא, חתוך לרצועות דקיקות, ומוגש עם שמן כמהין, לימון ופקורינו רומאנו. מקלוני הקישוא העדינים קלטו את שלל הטעמים סביבם והרוטב החמצמץ ריכך אותם קלות. התוצאה היתה מנת פתיחה מרעננת, קלילה, כיפית ועדכנית.

גיוניקו (55 ₪). אם במנה הקודמת ביקרנו באיטליה, אז הפעם טיילנו ביפן. על הצלחת הונחו שני בצלים ירוקים עטופי בקר, שנצלו על הגריל עם מיסו לבן והוגשו בויניגרט של כמהין לבנות. בחירתה של אוליברה בבצל ירוק כמרכיב מרכזי אינה מובנת מאליה. טבעי יותר להשתמש במנה כזו באספרגוס לדוגמא, שהוא ירק יותר "ידידותי למשתמש". כבר בטעימה הראשונה הבנתי עד כמה מדובר בהחלטה מבריקה: העוקצנות של הבצל הירוק אוזנה על ידי פרוסות הסינטה הדקות, שהיו מלאות טעם. רוטב אסייתי צהבהב, סמיך וחמצמץ הוסיף רובד נוסף של טעמים – והתוצאה היתה מנת גורמה טעימה ומפתיעה.

סטייק מקסיקני באצ`יוטה (95 ₪). המסע ברחבי הגלובוס הוביל אותנו למקסיקו. המנה הכילה פרוסות של סינטה בקר במרינדת אצ`יוטה, שהוגשו עם סלסת עגבניות צלויות, חלפיניו כבושים, שמנת חמוצה, כוסברה וטורטיות. היא הצריכה הרכבה עצמית קלה: להכניס את המרכיבים השונים לטורטיה, לגלגל אותה ולאכול בידיים. הבשר דרש אמנם מהשיניים שיעבדו קצת בשבילו, אך הוא תגמל בעומק טעמיו. החלפיניו (שנכבש במקום) הוסיף את העקצוץ המתבקש - והסלסה העניקה רטיבות נעימה. יותר מכל אהבתי את הטורטיות (מקמח תירס כמובן), שהיו כל-כך טעימות, שאני משוכנע שלא היו מתביישים להגישן גם בטיחואנה. מנה שכל כולה התפרצות של שמחה עממית לטינית.

ראפוטה (94 ₪). כעת חזרנו ליפן – וליתר דיוק לאוקינאווה. מנה זו הכילה נתחי חזיר שבושלו בישול איטי בציר של ג`ינג`ר, סאקה וסוכר דמררה – והוגשו עם פנקייק פריך של אורז שחור. היא הגיעה מכוסה בקערה שגרמה לעישון הבשר בתה שחור (הסועד מחליט על מידת העישון בהתאם לזמן שעובר עד הרמתה של הקערה). הבשר היה רך, איכותי ובעל שומניות נעימה ולא מוגזמת. הוא השתלב בהרמוניה עם הציר המתקתק, שהיה עשיר ודומיננטי. פנקייק האורז היה קראנצ`י ובעל טעם ממכר ממש. למי שלא נרתע מטעמים אסייתים חזקים, מומלץ מאוד להזמין את המנה הזאת.

לקינוח הזמנו קממבר שלמה צלויה (68 ₪). הגבינה נעטפה בעלי תאנה והוגשה עם פירות, אגוזים, פסיפלורה ודבש לוונדר. חומרי הגלם היו נפלאים והגבינה הצלויה ניגרה בשחיתות במגע המזלג. יחד עם זאת, לטעמי מוטב היה לוותר על הפסיפלורה החמצמצה ו"לשבור" את מליחות הגבינה עם מרכיב מתוק יותר כלשהו. מחיר המנה, אגב, אינו מייצג את תפריט הקינוחים, שרובו מתומחר בפחות מ- 30 ₪.

לאטה של תה ירוק יפני "מאצ`ה" עם קציפת יסמין (26 ₪). למרות שמנה זו מופיעה בתפריט הקינוחים, בפועל מדובר במשקה. הנוזל היה חמים, מתקתק ובעל טעם יוצא דופן של תה איכותי במיוחד. הוא הזכיר במשהו את הצ`אי ההודי, אך היה עשיר ומיוחד ממנו. כל לגימה מהספל ממש הסבה תחושת עונג בחלל הפה. זהו משקה שאסור בתכלית האיסור לפספס כאן, לצד הקינוחים ה"קונבנציונליים" כמובן.

וואו. היתה זו הארוחה הטובה ביותר שאכלתי בארץ מזה חודשים. בסיומה חשתי שיצאתי למסע קולינארי מרתק מסביב לעולם, אותו הובילה אולברה ביד בטוחה, ידענית וסמכותית. האוכל באואזיס יצירתי, לא שגרתי ולעיתים אף מאתגר. המסעדה אמנם לא פונה למכנה המשותף הרחב ביותר – אך גם לא מיועדת לפודיז בלבד. להערכתי רוב האנשים יהנו מארוחה פה, אך צריך להגיע עם "ראש פתוח" לטעמים חדשים. אואזיס היא מבחינתי משב הרוח המרענן ביותר בתחום המסעדות בשנה האחרונה. לא מדובר בסתם פנינה – אלא ביהלום!

ציון: 4.5 כוכבים


עדכון מתאריך 15/01/2013

חזרתי לאחרונה לאואזיס וכיף היה לחוות שוב את ה"לונה פארק" הקולינארי סביב העולם של רימה. האוכל פה ייצרי, יצירתי, מושקע, עם חומרי גלם משובחים – בדיוק כפי שזכרתי.

להלן המנות שהוזמנו:

בריסל (92 ש"ח) – פטוצ`יני קקאו עם כבדי עוף על הגריל, עשבים טריים, קוניאק, צ`אטני אפרסק, פסטו וכמהין לבנות.


נפולי (85 ש"ח) – לזניה ביאנקה. פסטה עבודת יד, בשמל פורצ`יני, פטריות יער צלויות ודוקסל של 4 סוגי פטריות.


סן פרנסיסקו (132 ש"ח). נתח קצבים ישראלי על הגיל. מוגש על פנקייק בצל ירוק, עם סלט חמים של פטריות יער מעושנות, פטריות אנוקי ואנדיב. עם רוטב מיסו לבן-כמהין לבנות.


סנדוויץ` גלידה (36 ש"ח) עם גלידה תוצרת בית ועוגיית שקדים.


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

37 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TickTack1 אלא אם צויין אחרת