00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

גלגלית החיים

לא ניצולה ולא נעליים

 

את הציור צייר בני הבכור לפני כשנתיים כשהיה רק בן 11. מי יתן ואף ילד לא יצייר עוד ציורים שכאלה.

***

אני לא דור שני לשואה.

אני מתקשה לחשוב שאני קשורה ולו במעט לכל  מה שאירע שם.

לא אני, אני אדם חופשי, לא "דור המדבר", לא דור ביניים בדרך לריפוי נפשי.

לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא.

אך גדלתי חמישים אחוז מילדותי אצל סבי וסבתי והם ניצולים.

ניצולים? סבתי אב טיפוס של שורדת, היא נאחזת בציפורניים.

היא משתדלת, אך לעולם לא ממש יכולה להיות נחמדה ולא אגוצנטרית, היא אכולת חרדות ועדיין מתקשרת לאמי כעשרים פעמים ביום, רק על מנת לשאול האם כולם בחיים עדיין.

בכלל כל מטרתה בחיים, היא שלא נלך כצאן לטבח. שנישאר למרות הסכנות הרבות מלאי רוח חיים במובן הבסיסי של העניין – נ ו ש מ י ם.

הטלפון מצלצל בבית אמי, אמי עונה, אני יודעת כבר מה נשאל בצד השני:

"איפה אורן? איפה גלית? איפה כולם? הילדים באו עם הילדים? אוי קר בחוץ למה היו צריכים לצאת מן הבית ביום כזה, הם יתקררו".

זו היתה רק הדגמה אחת מתוך עוד 19 כאלו ביום, אל תשכחו.

גדלתי אצלה.

הנה אני בת 10, "נה, נה, נה", אומר לי סבא, כשפולקה מיוזעת ומכובסת יושבת לי על הצלחת ואני בוהה בה בשאת נפש ולא מעוניינת להביט עליה, אך אוכל ל א   ז ו ר ק י ם!!!!!

מתחילים לשדרג אותו עד עפר. זהו הדין גם בנושא הפולקה הזו, בתחילה שמים קצת חרדל למעלה, אחר כך באם הנכדים עדיין לא מסוגלים להכיל אותה, מעבירים לסבא, הוא בין כה וכה לא יזרוק, הוא יסתום את האף ויאכל גם אם תתמלא בעובש ירקרק. נכון הגזמתי, אך כדי להבהיר לכם איך נראים חיים עם ניצולים יתומים מאב ומאם חשוב להעצים את הכאב.

מהילדות אני זוכרת המון המון חרדה, לא, מה פתאום חרדה בי? מה פתאום לא, הלא אמרתי לכם שאני לא דור שני, בי זה לא נספג, אני טהורה....

אך כאשר רון שלי, מאחר בחמש דקות, סרטים הזויים מתחילים להתרחש במוחי.

כאשר אני עושה דבר מה מיותר או חלילה כאשר אינני עושה דבר שצריך לעשותו, אני מתמלאת ברגשות אשם.

אני מונעת לא פעם מפחדים ורגשות שליליים.

למדתי להסבות, למדתי לפתח עור של פיל לכל דבר העשוי להתרחש ולשבש את שיגרת חיי.

בכלל שינוי מבחינתי הוא תמצית, כל הפחדים בעולם ואישתו ולכן כלוחמת מדופלמת, אני נוטה לשנות בכוונה דברים, לקפוץ לבריכות אפלות לא בכדי לטבוע, אינני מתאבדת, להיפך אני רוצה ללמוד לשחות בחיים הללו ואני עושה זאת כל יום מחדש.

אני אוהבת חיים מושבעת ונדרתי נדר, להפסיק לפחד לחיות אותם.

תמיד כילדה, יום השואה היה יום בו תמונות שראיתי כל העת בעיניי רוחי עלו באופן מרוכז וקשה: אנה פראנק, הררי עצמות, עשן מערובות המוות, סרטים בשחור לבן, נאצים, יהודים, צלבי קרס, אמא שילדה נתלשת מזרועותיה.

נחשפתי בגיל צעיר, התמכרתי למשדרים מוקדם מדי, אני יודעת שלעיתים אין מנוס, אך אנשים רגישים, שגדלים בצל השואה, עשויים להפנימה מעט עמוק מדי.

"...עכשיו אני

לומדת לעוף

חושבת על מים,

עכשיו אני

לומדת לעוף

עוצמת עיניים...

בינתיים."

       (מילים ולחן דנה ברגר)

בשנים האחרונות אני מתחילה לחשוב על עצמי פחות כקורבן, אני משתחררת, צולחת את המדבר ונכנסת לארץ המובטחת, לארצי מולדתי, פנימיותי העזובה.

הפחדים מתחילים להתפוגג, הם שם כל העת אך ברקע ואני צעד אחר צעד, בתחילה מהוסס, אך הולך והופך חזק ודומיננטי  יותר, מתחילה להתגלות, לגלות את עצמי.

ל א       ל פ ח ד      כ  ל  ל!!!!!

 

ולקבל, לקבל באהבה ש:

אני גלית, דור שלישי לשואה ולגבורה! אני מתגברת, אני לוחמת בגבורה, בפסיביות החרדתית.

אני מנצחת את עצמי ואת הנאצים יימח שמם וזכרם, אמן!!!

"לה ויטה אה בלה" אחחחח "החיים יפים".

 

(מוקדש באהבה לסבתא שושנה רייך ז"ל שהלכה בשנה החולפת לעולמה)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גאמי אלא אם צויין אחרת