00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

חיבוק של אהבה

 כשהחייל שלי מגיע הביתה, דבר ראשון מניח הנשק על מיטתו ועולה לתת לי חיבוק חזק חזק.

גם אם אני עובדת באותה השעה, אני רואה אותו דרך קיר הזכוכית, מבקשת סליחה לשניה, ויוצאת לחיבוק.

על חיבוק אין מוותרים. לעולם לא.

כשהוא יוצא לצבא הוא עולה גם לתת חיבוק פרידה. משום מה קצת פחות חזק. אבל חיבוק זה חיבוק.

אם באותה עת אני ישנה, לא מעניין אותו.

יש עת לחיבוק והוא גובר על כל עניין אחר. "מה את מתלוננת?", הוא אומר לי. "אני גדלתי בבית של תות". "תות?", אני שואלת. "מזה?". "תות זה חדש. במקום דבש." אז עכשיו אני יודעת.

יש לנו חיבוקים של דבש.

גם אחותו הבוגרת ממנו, אינה מוותרת פחות או יותר על חיבוק יומי.

"אמא, חיבוק", היא פותחת ידיים לרווחה ואז אנחנו צוחקות, נמחצות האחת לשניה ונשבעות שנתחיל ממחר דיאטה.

בפרט היא שופעת אהבה כאשר אני מבשלת מטעמים, וזה לא לעתים קרובות, יאמר הדבר.

היא אנינת טעם באוכל. גם מיטבה לאבחן טעמים, גם מיטיבה לקנות, וגם להכין לקראת הבישול.

קילוף, קיצוץ, וכל הנדרש.

רק עצם הרעיון, שעומד להיות כאן אוכל טעים ומיוחד. ממלא אותה שמחה ואושר.

והיא לא מפסיקה לומר כמה שהיא שמחה. כמה טוב להתענג על אוכל שעות לפני שנאכל בפועל.

רק מהציפיה של לקראת. "אוכל זה הנאה וזה כיף", היא מצהירה.

ומהיותה שמחה גועה אז אהבתה אליי והיא חוזרת ומחבקת. איזה כיף לי.

לפחות עם שניים מילדיי אני מתחבקת על בסיס קבוע.

הגדולים כבר מתחבקים עם נפשות אחרות. כך שעליי להשלים את מכסת החיבוקים.

 

אז אנחנו יושבים במכונית והחייל עם הסמרטפון אומר: "כבר יומיים מזמזם לי שיר בראש ואני לא מצליח לאתר את שם השיר והזמר." "נו, מה השיר אני שואלת?" "משהו כמו j'aime (אני אוהב) .

"נו, באמת.", אני אומרת. "אתה מכיר שיר בצרפתית שלא עוסק באהבה?"

"לא." הוא מתעקש. "שר את זה זמר יהודי." "גם  כאלה יש בשפע", אני בשלי ומונה שמות זמרים צרפתים יהודים וכלום לא קולע.

התיכון המשפחתי שלנו "אליאנס" עשה עלינו עבודה טובה.

השאיר בכולנו חותם של צרפתיות, ועל כך יבורך, באמת. רווח נקי.

"טוב", הבריק בראשו. "הוא זמר ישראלי." "נו..." הברקה חוברת להברקה, ומתוך מסתרי הלא ידוע עולה בי השם: מייק ברנט. (פלאי השליפה של הזיכרון הם מהפלאים היותר גדולים של המחשב האנושי. מסתובבים ימים עם קצה של שם על הלשון, יודעים שיודעים וכלום לא עולה. איזה עיצבון. זה מציק ומעיק וככה ימים שלמים. ופתאום... שלוף! השם קופץ מתוך האין ואז כזאת הקלה...).

 עם מציאת שם הזמר מיד כמובן עולה גם שם השיר.

Laisse moi t'aimer  (הרשי לי לאהבך).

מיד גילינו השיר במאגר הסמרטפון. שמענו ונרגענו. אך ברצוני להתריע כי שמיעת שיר במכשיר זה ללא אוזניות הרי היא עוולה עמוקה הן למהות המוזיקה והן לאוזניים.

 כך התחילה הסיכרוניות של ענייני אהבה וחיבוקים, ולפתע מצאתי עצמי החודש מוצפת גלי חיבה עד אהבה שפשוט פרצו ממני בצורך לחבק חזק חזק מכל הלב, עם המון שמחה או הודיה בפרט תחושה עמוקה של קירבה.

 

נתחיל דווקא במקרה האחרון.

יום שישי, במעדניה השכונתית המעולה שלנו, צפוף צפוף.

כי מי השתגע בלהשקיע בלבשל כשיש מעדניה כה משובחת שרק הולכת, מתעשרת ומתגוונת עם השנים וניתן למצוא בה גם גבינות צרפתיות משובחות, בשרים מעושנים, לחמים עשירי טעם ובעצם כל מה שעולה בדמיון.

 

כולי צפופה, דחוקה בתור, האוירה במקום היא כשל מועדון חברים.

הרי כולם דיירינו שכונתינו החביבה, וכולם מכירים את כולם שנים ארוכות.

והנה לפתע אני רואה לידי את, נקרא לה, מירי.

נראית נהדר, חטובה, יפה, כאילו לא עברו 28 שנים. התישבנו זו מול זו, אני על תקן המטפלת, היא על תקן המטופלת, ומה שמיוחד בסיפור ישבנו זו ממול זו בטן מול בטן.

היא ילדה שלושה שבועות לפניי.

די משעשע: שתי ברוכות בטן, קודם כל וראשון לכל נשים. נשים בהיריון.

אמהות בדרך. ילד שני לכל אחת מאיתנו. ורק אחר כך שאר הייחוסים ורבדי הקשר.

עם השנים, חדל באיזה שהוא זמן הקשר הטיפולי, אך, כמובן עד לפני 9 שנים, עד סיום התיכון של ילדינו הוספנו להתראות בכל אסיפת הורים בבתי הספר השונים (שני הבנים באותו המחזור) ומטבע הדברים הפכו למעין ידידות, מעדכנות מדי שנה האחת את השניה את האירועים שחלפו.

והנה מירי במעדניה. 9 שנים תמימות לא ראייתיה. מאז מסיבת סיום התיכון של הילדים.

גל חום ואהבה שוטף אותי למראה, ובלי שאני מספיקה לחשוב אני קוראת "מירי הרשי לי לתת לך חיבוק גדול גדול של אהבה". היא מופתעת בעליל, צוחקת עד דמעות ואומרת מידית "בטן מול בטן" כמו קוד שנשאר בינינו. אנחנו מתחבקות ומתחבקות חזק חזק ומתחילות בשטף העידכונים עד שמוכרי המעדניה קוראים לכל אחת מאיתנו להזמנתה. נשבענו שניפגש לכוס קפה ונשב באופן נורמלי ונהנה כמו כל שתי נשים עם הרבה משותף. אבל אני מוכרחה לומר שהיא נראית כל כך חטובה ויפה שעל עוגת המוס שאני מחסלת ברגע זה ממש אני נשבעת להתחיל דיאטה.

 

 במרחב החיבוק נשארות שתי מטופלות שלי, נשים באמצע החיים, לא נערות, בוגרות, בשלות, שעברו הרבה וחוו הרבה והן מלאות עשייה בחייהן, ואין לי מושג עם מי מהן זה התחיל ומתי.

אלו שני קשרים ארוכי שנים שהיו בהם גם הפסקות של שנה שנתיים, מי זוכר, ולא יודעת אם זה בא ממני, שממש התבקש לתת חיבוק לאחר פגישה מאוד מרגשת, או שאחת מהן אמרה "אני ממש זקוקה עכשיו לחיבוק", אבל עם כל אחת מהן, ורק עם שתיהן בלבד, הפך החיבוק החזק, האוהב, המקבל ללא תנאי, לחלק מהקשר. לא שכל פגישה מתחבקות. זה ממש לא לעניין. אבל לקראת אירוע מרגש, או פגישה שנגעה בנימי הנפש, ואפילו לפני יום הולדת של אחת מאיתנו, אנו קמות וכל אחת בשיא הטיבעיות בלי שום סימן מקדים, בסיכרוניות מופלאה יוצא לו החיבוק המתבקש החזק חזק.

וזה מחמם את הלב עמוק בפנים משני הצדדים. אין כמו חיבוק.

 

אחרון חביב לחודש הנוכחי יניר (שם אמיתי) שמטעמי אתיקה של העדר פרסומת, אני מנועה מלקוראו בשמו המלא. ינירוש, סוכן הנסיעות שלי, צעיר, שנון ורב תושיה, נשמה טובה שבזכותו ורק בזכותו התאפשר המסע להודו, ולפיכך לו אכן מוקדשת סדרת הכתבות בנושא, ושהוא בנפלאותיו, אירגן לנו שתי טיסות מהירות חלופיות, לאחר שאחת מחברות התעופה ההודיות שבקה חיים, והשביתה אף אותנו להגיע לארץ במועד, כך שנותרו בהודו עוד שלושה ימים. אין מה לבכות.

בזכות התקלות אדם מגלה את נפלאות הזולת הפועל למענו. כל הSMS שטרח לשלוח בשלושת הימים בהם "נתקענו" כביכול, ועוד רבות ונצורות.

כך הגעתי למשרדו לאחר השיבה מהודו, התחלנו בכפה ידידותית, יד אל יד, והיה ברור שזה לא ממש מספיק, ולבסוף "נשברנו" ונפרדנו בחיבוקי ענק ונשיקות.

החיבוקים היו תקועים שם באויר כמו הבועות אחרי שתית הקוקה קולה ופשוט היו מוכרחים לצאת. אני חושבת שנוצרה בינינו סוג של אהבת אנוש. הוא מעט מבוגר מילדיי. כמה כיף שאני יכולה בגילי להרשות לעצמי לאהוב ולהתחבק עם גברים שונים וצעירים בלי שבמישהו יעלה על הדעת שיש כאן כוונת פיתוי או ארוטיות.

שיחרור אמיתי. אהבה נטו השתחררה לה. איזה כיף.

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת