00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

הנאות קטנות

 

כאשר בגיל 16 עמדתי נפעמת, המומה ומוצפת יופי שלא מהעולם הזה, כך חשבתי אז, מול מרחבי כיכר הניצחון בפריז והאובליסק במרכזה, ממש באותו הרגע הייתה בי תפילה לאלוהים: אלוהים עשה שעם השנים לא תפחת יכולתי להתפעל ולהפעם ולהיקסם. אל תיקח את זה ממני.

לא יודעת מדוע דווקא בקשה זו עלתה. מן ידיעה כנראה שהמבוגרים הם יבשים יותר, צינים, רצינים, כבר אי אפשר לחדש להם הרבה, בקיצור, בלויים ומשופשפים.

 

עד אז לא הייתי בחו"ל וגם לא הרביתי לטייל בארץ.

להוריי לא הייתה מכונית וחיי נעו בעיקר באזור השכונה.

אז היא הייתה מקום שכוח אל ונידח, אי שם בקצה צפון מזרח תל אביב. היום היא היהלום שבכתר.

שכונת צמרת. לא פחות ולא יותר. המכולת של עזרא הייתה סמוך מאוד למה שהיום מכונה מגדלי אקירוב, וכיכר המדינה הייתה ביצת צפרדעים אחת גדולה בימות החורף בה שקעתי עד מותניים יום אחד בחוזרי מהסרט השבועי בבית לסין.

 

גרנו בבית קרקע קטן, על חלקת אדמה של שליש דונם. ובעיניי זה היה הבית המדהים בעולם (שני חדרים שנחשבו גדולים + חדר כניסה גדול שהיה מרכז הבית + מטבח שנחשב בזמנו כענקי).

בחצר היו עצי פרי מדהימים ועצי ברוש עתיקים וגדולים.

הכל היה בעיניי מושלם. אור הבוקר, האוכל של אמא, ריח הסדינים שלאחר הכביסה, שתיית מי הברז לאחר הריצה. תסכית המתח ברדיו בשעה 18:30 שהיה מלווה באכילת מעדן של לחמניה מרוחה בשוקולד השחר. אין, אין כמו לחמניה בשוקולד השחר. מעדן נוסף שהמצאתי היה ערוב של אבקת קקאו וסוכר.

אני מעדיפה את הטעם המריר, עד היום. וזלילת כמויות של קקאו מעורבת סוכר נדמה לי שקצת תרמה לכאבי הבטן, אבל למי היה אכפת. הלאה... תותים עם סוכר בשמנת, דג מלוח קצוץ, האמבטיה החד שבועית של שישי אחר הצהריים, קריאת הספרים כמובן ואפילו לא תאמינו: הכנת שיעורים!?

כן, אני יודעת נולדתי שרוטה. יש לי פתולוגית ילדות. מאז ועד היום אהבתי מאוד מאוד להכין שיעורים (מעניין כמה יצורים כמוני יש בפלנטה) כל תשובה נחשבה בעיניי כיצירת מופת, השקעתי בה הרבה התכוונות ואהבה. ובבוקר אם התעוררות מיד עבר לי בראש אלו תשובות אני רוצה להקריא היום בכיתה.

הרווח שנשאר מאז ועד היום הוא פשוט זכירת מרבית חומר הלימוד מיסודי וצפונה.

כבר הזכרתי שאיש לא דרש ממני ללמוד. לימודים זה לא עניין לבת, חשבו הוריי. כך שהמטען הנשמתי שלי, המטען הליטאי של הלמדנים הוא שדחק בי. ומאז ועד עצם היום הזה ממש, אני פשוט פשוט אוהבת ללמוד ללא הרף ולהחשף לעוד ועוד ידע. לדעתי מידה זו עברה גנטית גם לדור הבא שלי, טיפוסים אוהבי לימוד.

 

הקיצור, החיים נחשבו אז בעיניי דבש. כל דבר ריגש והפעים: היו לי שמלות מדהימות, פרי משלוח החבילות מהדודות מאמריקה, שמלות פיפטיז שאיש בארץ לא לבש כמותן.

תמונת הנוף בסלון הבית נחשבה בעיניי יפיפיה (אלוהים, איזה קיטש זה היה אני חושבת היום) הרהיטים בסלון היו מדהימים בעיניי (עץ פשוט מכוסה במזרוני גומאויר) בקיצור, חייתי בעולם של אור פנימי וסיפוק של הנאה מרובה וכל הצרות שהיו במשפחה סביבי, והיו כאלה בשפע, כאילו לא הצליחו לגעת במעטה האור הפנימי שהגן עליי עד שנות ה- 20. "אלוהים אוהב את ילדי הגן" כתב יהודה עמיחי "אולי גם את ילדי בית הספר".

 

הדבר היחיד שהעיב אז על אושרי, כמה מצחיק היה שערי הגלי הנוטה לתילתול. את הפאן עוד לא המציאו, וכמובן כמו כל הבנות בגילי הלכתי לישון צנופת שיער באבו – עגילה ובבוקר ניפוח השיער הפכו שוב משיער חלק לשיער די מסובך ודי מתקרזל. אלו היו צרות של שנות ה- 60.

 

אז מה נשאר מכל האור הזה היום? זאת שאלת השאלות. (בעצם מתחת לפני השטח, זו שאלה מאוד רצינית אודות הטעם והמשמעות בחיים)

דבר אחד נשאר, שזו הנטייה להגזמה, לעתים, בכל הקשור כמובן בילדים.

לגבי אני עצמי אני צנועה, כמעט נזירית, ממש לא צריכה דבר, פרט לספרים כמובן ולשמחות הקטנות.

 

שבת בבוקר, סליחה, טעות, הבוקר הוא בעצם כבר צהריים, עולה ה"תינוק" מברך בשבת שלום מתנגנת מושיט את הצלחת הענקית שבידו למולי ואומר בנחת "תראי, את אמא משוגעת", אני מתה על המחמאה הזאת, היא ממש מתוקה. על הצלחת 6 סוגי עוגות, כל אחת יותר טעימה מהשניה, "|מי צריך כל כך הרבה עוגות?" הוא אומר מתפקע מצחוק וזולל בכל פה. ואיך זה להיות הבן של אמא משוגעת זה כיף הוא אומר.

זה ממש כיף, אבל זה מיותר. בשביל מה כל הפינוק הזה? "תיקח... תיקח... תיקח..." (היו צריכים לקחת אותו לפרסומת של כרטיס האשראי מי צריך את כל הפינוק הזה? עם השחקנית קרן מור נותנים, נותנים, רק נותנים).

 

טוב, אז נחזור אליי. הוא הרי חי עדיין בעולם של אור ודבש. רק תבקש ותקבל.

 

מכל האור הגדול איתו באנו לעולם, נשארה בשנות הבגרות וצפונה בעיקר השיגרה. זאת דעתי כמובן.

ברוכה תהיה השיגרה. היא נותנת מבנה, ביטחון, יציבות, ותחושה של דברים הזורמים בצורה מאורגנת.

אבל השיגרה נוחה ונעימה ככל שתהיה צריך שיהיו בה הבהובים של חסד. תענוגות קטנים. מהו הטעם בחיים אם לא ההנאות הקטנות הממלאות שמחה ומשובה?

יש לי בעיה עם תענוגות גדולים. לא שאני לא נהנית חלילה. נהנית, ועוד איך. אבל אלוהים ברא בי מיתרים שאינם חדלים מלרטוט. הודו למשל כבר כמעט חודשיים מרצדת לי יום ולילה תמונות תמונות לפני העיניים. זה לא מפריע. זה יפה, מענג, מרחוק עוד יותר אהוב, אבל זה ממלא את הראש והנפש, מעניין מתי יפוג קמעא.

 

אז כל בוקר אני מתעוררת בשחר (איזו בדיחה, מטופליי יודעים זאת ואני מקבלת פניות SMSכבר החל מ6 בבוקר) וכמו אז כשהייתי ילדה אני מנסה להעלות בדימיוני את כל הכיפים המיוחדים הצפויים לי באותו יום. ניתן לציין כי במושג כיף יכול להיות לעתים מאוד רחוקות כלול גם הצורך להיפטר משק הכביסה לקיפול השוכב כבר שבועות בסלון, או כל משימה אחרת שעל פניה אינה בכלל כיף, אלא שעצם העשיה, וביטול העול הוא הוא הכיף שבדבר. מה רע לעסוק בעידוד ודירבון עצמי על בסיס קבוע?

 

אז עכשיו אני רוצה לגלות סוד, לא ממש כמוס, כי כבר חלקתיו עם כמה אנשים, אבל אין ספק שהוא משונה ומשוגע. אלא מה? מימושו של סוד זה מביא לי שמחה רבה ויום שלם אני שרויה בחדווה ועליצות, לא ברור מדוע במידה שכזאת. אך אם משהו מביא שמחה לעולם, ואינו גורע שמחה משום אדם ומשום דבר, הרי זה רק לטובה ויבורך.

 

אז נתחיל בזה שביתי אומרת לי בהבעת איכס ברורה: "אמא לכי לגזור לגזור את ציפורניי הרגלים, זה ממש מגעיל". והיא כמובן צודקת. לא ברור איך עבר בין שתינו הגן הפסיכופיזיולוגי הנוגע לציפורניי רגלים. שכן מעולם לא שוחחנו על כך, כי זה ממש ממש לא חשוב, אך שתינו מתעבות, אבל ממש מתעבות ציפורנים ארוכות ברגלים.

 

טוב, לגזור ציפורניי רגליים זה ייותר מסובך מציפורני ידיים, שכן הן גם שם למטה, ובעיקר קשות יותר.

אז צריך תחילה להשרות כמה דקות בקערה עם מים וסבון. לא ביג דיל. אבל התעסקות הגוזלת כ10 דקות תמימות. והמספריים שלי גם לא מי יודע מה. ומשום מה איני מוצאת את המחשבה לקנות חדשות.

למהדרין בענייני ציפורנים, ואני ביניהם, מומלץ לאחר הגזירה, לצקת טיפות של שמן עץ התה לבריאות הציפורנים ואנטי פטרתיות.

 

אז אני לא סתם גוזרת ציפורני רגלים, מתכננת מהבוקר את העיתוי, עושה הכל כדת וכדין כפי שתואר לעיל ואחר כך אני שמחה להפליא. אין לי ציפורניים! אין לי ציפורניים! הכל צח ונקי להפליא ויום שלם אני במשובה ועליזות. עוד שריטה חיובית למאגר שריטותיי.

 

אלוהים הטוב קיים מאז גיל 16 ועד היום את בקשתי לו, שם בפלס דה לה קונקורד, לשמור על התלהבותי מהחיים שלא תדעך ולא תכבה. זה הרי בלתי אפשרי בלי רכיבים של תמימות נצחית, טיפשות מידתית, ילדותיות ושטותניקיות. זאת היכולת לשים בצד את התבונה, הניסיון, הפיכחון, השטיקים של המבוגרים, המניפולציות והידיעה שמה שהיה הוא שיהיה. בקיצור להתעלם מקוהלת.

 

וכך מדי יום אני מוצאת דברים להתענג עליהם במהלך היום.

אחד מהם הוא כמובן כתיבת בלוג קטן מעורב מקצועי – אישי. שאינו מזיק לאיש, כך אני מקווה ונותן הצצה לנפש האדם (אגב, לצורך עניין זה גם אני עצמי כלולה בהגדרת נפש האדם).

 

העניין הוא שמידי תקופה יש להתחכם ולהמציא עינוגים חדשים.

השיבה מהודו העניקה לי עד עצם היום הזה ממש עינוג חדש: העינוג שיש לי מתעצם נוכח המחשבה שמה שלי יש לא יתכן שיהיה אפילו למלכת בריטניה בביקורה בהודו. בטוח לא יהיה לה לחם שיפון לא אגוזים וצימוקים ובטוח שלא יהיו לה מעדני חלב שהרי הודו לא הולך לא עם לחם אנושי ולא עם מוצרי חלב.

 

לאור חווית החסר בהודו במוצרים קיומים אלו החלטתי לענג עצמי במשך חודש ימים, לא רק בלחם הגון (3 פעמים ביום פרוסה + ממרח גבינה), אלא כדי להרבות את העונג פרצתי כל גדר וסייג והרביתי פיצוי על חסר תוך שאני מתמקדת בגבינות רוקפור וקממברט צרפתי אורגינל שכבר כמה שנים טובות איני מעיזה להתקרב אליהם מפחדי שומן וכולסטרול. אם כבר עונג ופיצוי אז שיהיה כבר עד הסוף.

וכך 3 פעמים ביום אני יושבת כמו מלכה במיטה, מסבה על כריות, אוכלת אכילה מדיטטיבית, בשקט, בריכוז, במלוא כל מיקוד החושים בלחם וגבינה. עונג צרוף.

 

הנאותיי הקטנות, הטיפשיות החביבות עליי כל כך, הן ממלאות אותי בהתלהבות על טיפשותי המכוונת, טוב לנקז טיפשות מדי פעם ובעיקר מאפשרות לי לצחוק על עצמי.

וזה הרי ממש תענוג אמיתי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת