00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בשלל צבעים

יד לאמא שהיתה ואיננה

גרטרוד-רות נפטרה לפנות בוקר של יום ששי שבערבו נחוג ליל הסדר, י"ד ניסן תשע"ב. על פי יודעי דבר זה יום מיוחד במינו וכל הנפטרים בו, עומדת להם זכות גדולה והם באים בשערו של גן עדן.  כך, על פי דברי החזן החרדי והסימפטי (כן. הסימפטי, הקשוב והרגיש. יש גם כאלה וזה מחמם את הלב. במיוחד במעמד שכזה) שערך את ההלוויה.

בנה היחיד של גרטרוד ונכדיה עמדו ליד הקבר הטרי. מעטים ליוו אותה בדרכה האחרונה שכן גרטרוד היתה בדרכה ליום הולדתה ה-102 ובעלה וכל חבריה וידידיה  נמצאים מזה שנים בעולם שכולו טוב. הנשים שהכינו אותה, בטהרה, לדרכה האחרונה התקשו להאמין  שזה גילה שכן מצבה הגופני העיד שהיא צעירה בהרבה.

גרטרוד-רות נולדה בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1910, באלזס (אז בגרמניה, היום - בצרפת). בדומה לרבים מבני עמנו, גם קורות חייה מעידים על ההיסטוריה הלאומית שלנו וכמו שקרה לכמה וכמה מבני דורנו, גם בנה מצטער שלא שאל, בזמן המתאים, את השאלות שמנקרות היום בראשו על משפחתה וחייה בעבר הרחוק.

           

חתונתה היתה החתונה האחרונה בבית הכנסת בהילדסהיים לפני שריפת בית הכנסת בליל הבדולח, ב-י"ב חשון (מוצ"ש). כפסע היה בינה לבין שליחתה למחנות המוות. היא ניצלה מן התופת הגרמנית על ידי בעלה, בשנת 1938, בעזרת שוחד ששולם לגרמנים ואדם טוב ששלח אותו לתחנת הרכבת באלטונה שבהמבורג - שם עמדה כבר בין היהודים שעמדו להשלח ברכבת לאחד מן היעדים הידועים לשימצה. כשהוא מספר על האירוע, מצטט הבן את דברי אביו ומדגים בתנועת יד איך שלף האב את אמו מן השורה: "ככה..." הוא אומר ושולח ידו קדימה כשהוא קופץ את אגרופו.

             
                           הכתובה של גרטרוד, האחרונה שנכתבה לפני ליל הבדולח

                  

בתוך שבוע עלתה גרטרוד ובעלה לישראל והם התיישבו בחיפה. היא ילדה את בנה
ב-כ' ניסן תש"ג, ערב שביעי של פסח, בשנת 1943 כששואת עמנו היתה בעיצומה והידיעה על הולדת הילד הגיעה למחנה טריזנשטאט. על כך תוכלו לקרוא ברשומה הזאת.

כדרכם של הייקים בארצנו, העברית לא נקלטה אצלה בקלות והיא דברה עם בנה בגרמנית כל ימי ילדותו. הוא בכלל לא ידע עברית עד גיל 5. היום הוא מודה לה על שהשפה הזאת קולחת מפיו, אבל אז, בימי ילדותו ונעוריו, התבייש באמו "הגלותית". הזכרונות רדפו אותה והאובדן של בני משפחתה ליווה אותה כל חייה. גם בעשור האחרון לחייה, בתקופת הדימדומים שלה ראתה ו"נפגשה" עם בני משפחתה ודברה על מה שקרה להם. פעם הצהירה בפני הבן , ללא קשר לדברים שנאמרו, כי את אמא שלה שלחו בטרנספורט.
נוהג היה לה, להחזיק ביד בנה בשעת הביקור השבועי שלו אצלה. עד לפני חודשים אחדים עדיין קראה בשמו ולפני כחודשיים כשהוציא אותה לטיול בגינה, ביום שמשי, שאלה אותו מדוע אינו מרכיב את משקפי השמש שלו....

           

כאמור, בערב החג החזירה את נשמתה לבורא. מחד, אפשר לברך על שנגאלה מיסוריה, מאידך, מסתבר כי גם אמא שעוברת מן העולם בגיל מופלג, מותירה אחריה חלל גדול והזכרונות עולים ושוטפים את מחוזות הרגש.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

אפילוג (16.04.2012):

אתמול, כעשרה ימים אחרי פטירתה של רות, קיבל בנה מכתב מן העובדת הסוציאלית והצוות של המרכז הסיעודי בו אושפזה. להלן שורה מתוך המכתב:

"בשבילנו הפכתָּ להיות חלק בלתי נפרד ... והנך דוגמא ומופת לטיפול מסור אוהב בבני משפחה.
שלא תדע עוד צער ויגון".

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

71 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אנימו אלא אם צויין אחרת