00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

איך נקמתי בהודים – או נוכחותו של האין (4/4)

על פניה כותרת הכתבה מטופשת ו/או משעשעת, תלוי איך מתבוננים.

מה רע עשו לי ההודים?

ממש כלום.

אנשים טובים ונחמדים שפתחו ליבם לקראתי.

אלא מאי? כאמור אין להודים שום חיבור, ולו מינימלי, למאכלים החיוניים עבורי.

בהודו אין מכירים בקיומה של תוצרת חלב (כל הגבינות הלבנות, היוגורטים, הצרפתיות העבשות, הבשלות, ומוצרי הצהובה למיניה השונים).

מאליו מובן שגם גלידה במידה הזעומה שיש בה טעמה עלוב ואינו עונה על הגדרת המוצר.

גם על לחם אפוי שמרים טחון מלא לא שמעו בהודו.

הם אוכלים מיני פיתה כמו בטבון וכל מיני מטוגני מחבת המכונים לחם הודי או מן בצק נא המכונה גם לחם.

על העדר הקפה משקה האלים כבר קבלתי וביכיתי באחת הכתבות הראשונות על הודו ומכל המובא לעיל ברור לחלוטין שעוגות מערביות בפרט ועוגות שוקולד הגונות במיוחד ממש ממש אין בהודו, אפשר לטעון מפורשות ששוקולד והודו לא הולכים ביחד. יש להם אומנם מטבח ממתקים ועוגות משלהם אך בעיניי הדבר נראה כמשהו שכדאי מאוד להתרחק ממנו.

 

אני, שלוקה עמוקות בהבנתי מדוע הומצאה הפסטה (אין לי חיבור לבצק הזה, מה לעשות?) וכנ"ל אורז, עדשים, תפוחי אדמה וקיטניות, מוצאת עצמי משחר ילדותי מחוברת לפחמימה הבסיסית: לחם שחור אמיתי ומלא. ראיתם פעם שביתת עובדים בארצנו שבה הניפו כרזות "פסטה עבודה!?" או כרזת "אורז פרנסה?!" תמיד כרזות השביתה הם "לחם עבודה, לחם עבודה" אז אני מזהה את הפחמימות למיניהן בעיקר ורק עם לחם. כמובן שאני מקבלת בברכה גם עוגות טובות.

 

כך משחזרתי מהודו, חסרת מצרכי היסוד שלי, החלטתי לפצוח במסע פיצוי ומילוי חסרים "ולנקום בהודים".

אני משוכנעת שאין אפילו הודי אחד היודע מכך או שאכפת לו שאני אוכלת לחם שיפון מלא עם אגוזים והרבה הרבה גבינת סימפוניה שום שמיר או זיתים.

גם שום הודי לא נמצא נפגע מהנאתי משתיית משקה יוגורט על הבוקר או שתית קפה עם עוגת שוקולד אגוזים טובה.

זה מסע הפיצוי והשמחה שלי ביני לביני על שאני בבית: כמו שאני אוהבת, רגילה, וכמו שכל כך אי אפשר לקיימו בהודו שתבורך.

 כך ששלוש פעמים ביום, בוקר צהריים וערב, ישבתי על כורסא אוכלת לחם אגוזים משובח מלווה בגבינה צרפתית בשלה. אוכלת לבד, לאט, בשקט מוחלט, ריכוז מושלם בכל נגיסה. אכילה מדיטטיבית.

מזכיר לי את בני שחזר מטיוואן "ונקם בסינים" על ידי אכילת חומוס בוקר, צהריים וערב עד שרוותה תשוקתו לחומוס החסר.

 

כל עוד אמורים הדברים בהצמדות למילוי חסרים פיזיים קטנים כמו מוצרי המזון שנימנו לאל, נשאר הדבר בגדר האנקדוטה, בדיחה או סתם הכיף שבלחזור למוכר, האהוב והידוע.

 

אבל מעבר לכך פועל כאן גורם נפשי חזק ביותר, השולט בנפשנו ומהווה מקור עז לכאב לב והוא "חסרונו של האין". הפעם זו לא בדיחה. זה אחד העניינים הרציניים ביותר במבנה הנפש. נכון יותר לומר הנוכחות החזקה של האובייקט שאיננו.

עכשיו אנחנו עוברים מענייני הודו לפסיכולוגיה נטו. עניינים שבנפש.

הדבר שאיננו, החלל, האין, מכאיב ומכביד, ומעיק, ומטיל את צילו הפוצע הרבה פעמים יותר מאשר היה ממלא ומזין בהיותו יש.

למה דומה הדבר? למשפט הידוע שאין מעריכים דבר, קשר, בנאדם, חפץ, עד שאין מאבדים אותו.

בהיותו קיים ונוכח הרי הוא מתקבל כמובן מאליו, כשיגרה וערכו מעומעם, או שאין שמים לב למידת חשיבותו עבורנו.

 

כאשר נעלם אותו היש (קשר שנותק, חפץ שאבד) עולה כאב האין, כאב הגעגעוע, והחלל שנותר לאחר הסתלקות האוביקט עשוי ליצור שנים של כאב.

 

לעתים קרובות רב ערכו וטווח השפעתו של האוביקט האבוד על פני האוביקט בהיותו קיים ומצוי.

 

מטופלת שלי, גדלה בבית הורים ששניהם היו לוקים במסוגלותם ההורית.

האם לא טיפלה כהלכה בצורכי הבית הבסיסים, החל ממזון חיוני ובריא לילדים (שיאכלו במבה, ביסלי לצהריים), דאגה לבריאותם, והתיחסות ללימודיהם.

את בגדיהם כיבסו בעצמם כבר מגיל צעיר כשהיו זקוקים לכך.

האב היה אדם דיכאוני, שקוע בעצמו או בתוך חור שחור. מנותק מאישתו וילדיו.

 

לאחר גירושיהם עברה המטופלת להתגורר אצל האם עם אחיה, ותחושתה הבסיסית שמשפחה מפורקת לחלוטין, אמא שאינה מתייחסת כלל ותמיד אינה נמצאת וואקום אחד גדול.

 

בתוך המצב המפורק החלו עולים במטופלת געגועים לגור עם אבא. אותו אבא שלא קיים כל קשר עם ילדיו בעת שהתגורר איתם, הפך מתוך מצוקת הווה לדמות אידיאלית, מיתולוגית, ותלי תלים של משאלות פיצוי וערגה ניקשרו בדמותו.

או, לו רק יכלתי לעבור לגור עם אבא, הכל, אבל הכל, היה טוב יותר ומסודר.

כמובן הייתה זאת משאלת דימיון, נטולת כל בסיס במציאות.

 

לאסונה של המטופלת התאבד האב הדיכאוני כשנה לאחר הגירושים.

עכשיו הכאב הוכפל, ושולש ורובע.

ראשית, המטופלת גילתה שלא הייתה מספיק ראויה עבור אביה על מנת שירצה לחיות למענה, ובנוסף אותו מפלט אידיאלי לארץ החלומות והמשאלה נעלם ואיננו ולא רק זאת אלא שהעלים את עצמו בזדון ובכוונה.

כאן התנפץ עולמה של המטופלת. את בית האם היא שונאת והולכת בו לאיבוד ואין לה כעת כתובת חלופית דימיונית בדמות אב אליו תוכל לפנות.

יתרה מזאת, היה זה אב "שעשה לה זאת בכוונה והמית את עצמו", כמובן, במציאות, מלכתחילה לא הייתה דמות האב ראויה משום בחינה שיתלו בה תקוות ומשאלות להזנה ריגשית ופיזית, אך מאחר והמרחק בין האב לילדיו השאיר חלל פתוח ניתמלא חלל זה במשאלות הנפש השרויה במצוקה.

משאלות אלו כובו בבת אחת אם העלמותו הפיזית המוחלטת של האב. "עכשיו מצאה המטופלת עצמה בודדה בעולם, נטושה וחסרת כל, למרות שגם קודם אפילו לגירושי הוריה מצבה היה זהה. לא המציאות הפיזית השתנתה אלא עולם דימיונות הנחמה.

אקט מסוים מהווה לעתים סמל, יצוג, ומטאפורה לעולם שלם של משאלה וכאב.

היחס הבסיסי לאם ולאב שהיה יחס של הסתיגות עד שנאה הפך ליחס המוזר הקרוי "שנאה אוהבת".

המשאלה לרגש החיובי שלא מגיע, משמרת בתוך המשתוקק את אהבתו האבודה בצורת שנאה כלפיי עצמו וכלפיי הדמויות המאכזבות.

 

פרויד הגדול, בדברו על אבל ואובדן אמר זאת בפשטות ובקצרה "וכך נפל צילו של האוביקט על האני... וכך נהפך אובדן האוביקט לאובדן העצמי והקונפליקט בין העצמי לבין הזולת שהיה ביסודו הרצון להיות אהוב נהפך לקרע פנימי אישיותי בתוך האדם שעבר שינוי על ידי הזדהותו עם האוביקט האהוב".

 

כל מי שלא קשה לו מדי, כי החומר מאוד מקצועי ומורכב, מומלץ לו שיקרא את סיפרו של כריסטופר בולס "צילו של האוביקט" בהוצאת הסדרה הפסיכולוגית הוצאת דביר שנת 2000.

אין זה ספר למתחילים בפסיכולוגיה שכן הוא מבוסס על הרבה הנחות יסוד וידע בתפיסה הפסיכואנליטית.

אך משהו מן המוזיקה והאוירה ישאר בנפש הקורא ויעשיר אותה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת