00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

נמסקאר, אינדיה, נמסקאר- כתבה שניה בסדרה (2/4)

 

חושבת שרציתי לנסוע להודו בשביל הנמסקאר, למרות שלא ידעתי להגדיר זאת.

בארץ אנו מבטאים זאת בטעות כנמסטה. אך בהודית תיקנית אומרים נמסקאר. כך גם כתוב מפורשות בפתח שדה התעופה בדלהי. שבה שדה תעופה חדש ומודרני להפליא, יש הטוענים הגדול מסוגו בעולם.

אז בנמסקאר שתי כפות הידיים מוצמדות זו לזו, קרוב מאוד לפנים, מרפקים לצדדים והראש מורכן לעבר כפות הידיים.

זו ברכה להרבה דברים: ברוך הבא, ברוך ההולך, תודה רבה לך, סליחה שהטרחתי אותך, ובקיצור, מודה לך על שפגשתי בך, הכל טוב. משהו מאוד צנוע בתנועה, בחיוך הנילווה אליה ובכניעות. אני לשירותך, כל מה שתבקש.

התנועה, המבט המושפל בהודיה וצניעות, והחיוך מחוללים כאן סוג של קירוב לבבות.

אם היינו בארץ עושים נמסקאר אחד לשני מיד הייתה יורדת עלינו שלווה ורכות תוך ירידות מפלס המתח הבין אישי. זה פשוט עובד.

 

כפי שאמרתי לא נסעתי להודו לחפש את עצמי, אלא לגלות את הודו. לברר מהו סוד קיסמה. האם הוא קיים בכלל. ומדוע רואים בה ארץ של חופש ורוחניות.

לא נסעתי לצערי לעשות סמים ומסיבות טראנס לאור הירח ולהרגיש שאני בפסגת העולם, הגיל הזה של הטראנס כבר מאחוריי, כך שעל מנת לחוש חופשייה לחלוטין עליי פשוט לשמוט כל התחיבות ולדעת להיפטר מעצמי.

בשביל זה לא צריך הודו. מספיק חדר פרטי קטן בבית ושקט מסביב.

סתם להסתלבט בחוף הים או בפארק מבוקר עד ערב או לשבת בערסל ולהתנדנד בו מעולם לא ידעתי.

גם לא אוהבת. תמיד הייתי דינמית מדי. בנעוריי ספגתי מקסימום שעה של שמש על חוף הים ואז זה נמאס. מה שאהבתי זה לעשות בריכות. לא לשכב על כיסא נוח. כלומר, אני אדם שלא סובל להנות מהבהיה חסרת המעש כדי לחוש חופשי. מדיטציות ארוכות זה בהחלט כלול בתוכנית האישית. שלא לדבר על קריאה רוחנית מענגת המלווה מדיטציות לאורכה להפנמה והתעמקות. עבורי זהו השיחרור. החופש האמיתי.

 

אז נחזור להודו. אני מסתכלת בתצלומים ובוידאו ואומרת וואו איזה יופי, במצלמה אפילו העוני והניוון מצטלמים יפה, במציאות הרבה פחות נוח איתם. הם מעציבים. אז נתחיל בשבירת כמה מיתוסים:

 

עניין הפרות המשוטטות. יש אומנם פה ושם פרה או שתיים, ממש מעט, נדיר למדי. הן אנורקסיות, אפטיות, חסרות כל עניין בסובב ואינן מפריעות לאיש. אולי הן פרות קדושות, מה שבהחלט לא נראה עליהן, אך הן חסרות כל נוכחות או השפעה. לדעתי סתם צער בעלי חיים. הייתי ממליצה להודים לוותר על קדושתן ולגאול אותן מיסוריי קיומן אלמלא היו רואים בהן ההודים יצוג לאמא אדמה של הודו.

לעומת זאת מה שיש בהמוניהם בצידי הדרכים אלו הם כלבים, עלובים, הזויים, ואפטים אף הם, השרויים בשולי העפר, לא זזים, בין חיים למוות.

 

קופים קטנים, פיקחיים ומקסימים (אך, אילו היה ניתן לגדל בבית קוף כזה) יש ברישיקש.

כל דבר מאכל שיש ביד הם חוטפים וממהרים לטפס למעלה ולאוכלו. בקבוק הקוקה קולה הקטן שימש לחטיפה, פתיחת פקק מהירה ולגימת הקולה. כמה משעשע.

 

הודו ציבעונית להפליא וזאת בזכות בגד הפלאים המכונה סארי. למעט מספר בנות עשרה בודדות ברחבי הודו שלבשו ביגוד מערבי. הרי כל נשותיה בכל הגילאים לובשות שני סוגי לבוש:

 

האחד, מכנסיים רחבים למדי, עליהן טוניקה ארוכה עד הברך וצעיף דק תואם סביב הצוואר המשתפל על הגב.

הצבעים הם מרהיבים וההדפסים יפייפים. היותר נפוץ הוא הסארי. מדובר ביריעת בד שאורכה נדמה לי הוא בין 5 עד 6 מטר ובעיניי הלא מבין גיזרת הבגד תמיד זהה.

מאחר והגזרות דומות, הרי שלא  נותר אלא להשקיע בגווני הבד, סוגיו, קישוטו ושזירתו.

אין דבר יפה כמו סארי יפה ואין נשיי ממנו. התאווייתי לכך בכל ליבי. ללבוש סארי נשיי מקסים כזה. או המכנסיים, הטוניקה והצעיף. אך נראה לי שראשית זה לא בדיוק יתאים למקומותינו והשני איך לעזעזאל לובשים את הסארי הזה?!

 

המדריך הסביר שלסארי צריך פשוט להיולד. אין מצב שאישה מערבית תדע להסתדר איתו.

אין קשרים בסארי, אין סיכות הצמדה, ולו גם אחת, אין כפתורון או משהו לחיבור ובאורך פלא של מספר כיווציי בד סביב הבטן מתחילה כריכת הבד, וכך נוצר בגד מלא, סארי שמו, איתו רצים, הולכים, עובדים בבית ובשדה, בקיצור, עושים בתוך הבד הזה הכל מכל, ואין הוא נופל או מתפרק.

יש 48 סוגים של קשירת סארי (כך לדברי המדריך) ולפי ההדפס, סוג הבד, וסוג המתווה הנוצר בלבוש יודעים ההודים לזהות מאיזו מדינה מגיעה האישה, שכן הודו היא תת יבשת ענקית, המחולקת למדינות משנה מינהלתיות, שהן גם תרבותיות ובעלות שפה מקומית משלהן. כך שהנשים ההודיות היפיפיות בבגדיהן המרהיבים צועדות יחפות או בסנדלים בתוך הג'יפה, עובדות בשדות, לשות "קציצות" של הפרשות פרה לערמות ענק המשמשות להסקה או לבידוד. חוצות כבישים סואנים ומטורפים, עורכות קניות, מטיילות בפארק, תמיד בסארי היפיפה העדין, הרקום מלכותית ואין כל ניגוד בין מה שעל הגוף ומה שלמרגלות הרגליים.

 

ארץ של ניגודים היא הודו. של השלמה ושל קבלת היש. משהו מתון, מאפשר, פתוח, מקבל, אולי יודע לחיות מדי עם היש, ולא להתקוממם ולהקים למשל ראשות מקומית לניקיון סביבתי. פשוט כנראה לא רואים את הליכלוך. גם הוא ציבעוני. הוא טיבעי להם. נולדו לתוכו.

שלא לדבר שיש להודים מערכת חיסון חזקה ומפותחת ביותר העובדת כנגד כל המיקרובים ויכולה להם.

 

לא נסעתי להודו לוח חלק. ממש לא. כבר שנים רבות שאני מתעניינת במיתולוגיה ובפנתאון האלים ההודים, (מאז לימודי לפני 20 שנה במכון ללימודי מזרח אסיה לפני שנפתח החוג באוניברסיטה) בכתבי הקודש ובחוכמת הבגהווד גיטה (תמצית הרוחניות ההינדית מתוך האפוס של המבהרטה) וכמובן קוראת  שפע של ספרים על תמצית הרוחניות של היוגה וכן שפע של ספרים בודהיסטים ובעיקר אלו של הזרם הטיבטי.

כידוע לקוראי אני מתעניינת בקריאת ההיבטים הרוחניים של 3 הדתות היקרות לליבי יהדות, בודהיזם והינדואיזם וכמובן החוכמה העילאית של היוגה. סיפריה גדולה שלמה ועוד חצי מוקדשת לתכנים אלו (אמזון תמיד לרשותינו).

 

כל המדריכים שקיבלנו היו מקסימים. על מנת להיות מדריך יש להיות בעל השכלה אקדמית ולאחר מכן להשתלם שנתיים בכל הקשור בידע של הדרכה (אני מניחה ידע תרבותי וקשרי אנוש) ולעמוד בבחינות הסמכה ולקבל רישיון ממשלתי לכך.

עצם נוכחות המדריך, הצחוקים איתו, ההכרות עם אדם חדש המלווה אותך יום שלם ומקדיש את כולו למען נוחותך והנאתך, הידע ההדדי העובר והכימיה הבין אישית עשו חלק ניכר מהטיול.

עם 3 מהם נוצרה אהבת אנוש אמיתית.

 

הראשון היה בניו דלהי. הוא בא לקראתו בלובי של המלון עם המילים בעיברית "שלום, מה נשמע?" (שהה בארץ חודש ימים כאורח של חברת התיירות שלו, טייל בישראל לאורכה ולרוחבה ומתמחה בעיקר בתיירים ישראלים) אז מיד הייתה זו פתיחה מחממת לב כשאלתי לשמו ענה בשם המכסה בערך 4 שורות כתובות בצפיפות, כך שצחקנו כולנו ולפיכך בחר שיקראו לו בשם "לי", הכי קצר וקל שרק אפשר לעומת שמו ההודי המקורי המהווה לדעתי ציטוט קודש שלם.

 

דיברנו הרבה על דתות (המסגד המוסלמי הגדול בעולם נמצא בניו דלהי) המקדשים הסיקים הלבנים והמקדשים ההינדים השוכנים כולם זה לצד זה באותו הרחוב. סובלנות הודית. לי אינו דתי. פולחן נתפס בעיניו, אגב כמו בעיניי שאר4 המדריכים שפגשנו כמנהג, טקס, אוירה. רוחניות אמיתית בעיניו היא אהבת אנוש. ניצוץ אלוה ממעל המצוי בלב. כמה נחמד שהחשיבה של "אהבתך לרעך כמוך" אינה רק פטנט יהודי והיא משותפת לתפיסת כל בני אנוש.

 

כל ריבוי האלים האין סופי ההודי הוצג על ידי המדריכים כאיכויות קדושה או ויברציות שונות של קדושה של האלוהות האחת האולטימטיבית. במשב רוח רענן הפך כל הפנתאון ההודי העשיר למונותאיזם רוחני של הכוח הקדוש העליון שיש לו אין ספור מבעים בירידתו ליקום הגשמי (מזכיר מאוד את עניין הספרות הקבליות וסוד 22 האותיות העיבריות) יתכן שהדבר נעשה כדי לסבר אוזניים של תיירים מונותאיסטים או שאכן כך מוטב להבין ולחוות את הדברים. ניו דלהי ללא לי המדריך לעולם לא הייתה מקבלת ערכה הקסום. לאחר הצפייה במצבת נר התמיד של גנדי (דמותו מופיעה על כל שטרות הכסף ההודי) במקום בה נשרפה גופתו ולאחר מכן מול שער הודו עליו חקוקים שמות כל 90,000 הנופלים ההודים בשורות הצבא ההודי. החל לי שר בעיברית צחה נעמי שמר "על כל אלה... שמור נא לי אלי הטוב... על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק" אז מה נותר אם לא לחבקו חזק חזק, לאהוב אותו, להתרגש ולדעת שניצוץ הרוחניות הוא בלב האנשים.

 

המדריך ברישיקש, תחילת המוצא של נהר הגנגס הרחיב אודות המיתולוגיה כיצד הנהר יצא משערות ראשו של האל שיווה והירבה לקחת אותנו ממקדש אחד למישנהו. גם הוא איחד את כל כוחות האלים להסתעפויות של כוח עליון אחד. וכנ"ל גם המדריך ההודי בורנסי, עיר שריפת הגופות, אלף קילומטרים דרומה מרישיקש שבסוף יום מסעיר ומרגש דיבר עד כמה קשה מיקצועו:

כל יום לאבד חבר חדש. לב חדש שניקשר אליו ולמחרת קדימה הופ... לקשר הבא.

 

נשמות יפות פגשנו במסענו להודו. לבבות של טוב, חמלה ואהבת אדם. זוהי כנראה הרוחניות האמיתית.

אל תתרגשי אמר לי המדריך הסיקי בארמיצר, עיר מקדש הזהב. הסיקים מאמינים באל אחד אבסטקטי, דתם נוסדה לפני 500 שנה ופולחנם הוא החסד, החמלה והנתינה. מסגד הזהב מבשל ומחלק חינם מדי יום 60,000 מנות אוכל לבאים בשעריו. בית התמחוי הגדול בתבל שכל עובדיו פועלים בו בהתנדבות.

 

אני אתאיסט אמר בלו המדריך הסיקי שלנו (הסיקים, גברים ונשים אינם קוצצים בשיערם מיום לידתם ולפיכך הטורבן שעוטים הגברים לאיסוף השיער) "אל תחפשי רוחניות במקדשים ופולחנים, זה יפה ,זה צבעוני, זה תירותי. אך עוד לא נוצר אף גורו חכם או חוכמת על מפולחנים וטקסים דתיים. החוכמה הגיעה רק מאותם שהתבודדו עם עצמם ועשו את העבודה בתוך ליבם. אתם לא פוגשים את הודו האמיתית בתוך מלונות הפאר שלכם." הוא אמר. "אין איש הודי המסוגל להרשות לעצמו אפילו להיכנס ללובי. תעריף לילה אחד שלכם הוא שווה ערך למספר משכורות חודשיות כאן. בואו גורו אצלי חודש, חודשיים ותראו מזה הודו האמיתית."

 

הוא דיבר על הכבוד כלפיי ההורים, כיום בהיותו בן 40, נשוי + 2, הוא רואה חובה לעצמו לבקש רשות מאימו אם ברצונו לעשות דבר מה, כולל עישון סיגריה. הוא דיבר על הצורך העז בהשכלה, מעמד הביניים בהודו, אינו מגדל יותר מילד אחד או שניים בשל עלויות החינוך הגבוהות והמאמץ האישי והלאומי המודגש בכל פינה להשקיע במיטב ההשכלה האפשרית. הוא דיבר על הצורך לצאת מבורות של חוסר השכלה, דלות ואפטיות. בדרכו החמה, האנושית, הישירה, הפשוטה, המדברת מן הלב ואל הלב, ובצחוק המתגלגל שלו אודות הבלי האדם, בלו המדריך הסיקי שלנו, בהחלט היה איש קדוש לטעמי.

ראינו מקדשים יפיפיים, לבודהה, לסיקים ולהינדים. ראינו טקסי פולחן ברכה לנהר הגנגס הקדוש  עליו משיטים עלים רחבים בתוכם פרחים, ובמרכזם פתיל נר לבעירה על פני הנהר תוך כדי מיזמורים ושירה.

ראינו את ורנסי על הגנגס, העיר הקדושה בה שורפים הגופות, לפזר אפרם על פני הנהר כדי שלידתם הבאה תהיה טובה יותר. וזאת תוך כדי פולחן הערב לנהר הגנגס.

לא היה שום ריח של בשר חרוך, כפי שנשמעו איומים, טרום הנסיעה, ולא שום דבר קשה, מזעזע ודוחה. נהפוך הוא.זרם של ענגה וקסם.

 

אני אוהבת אותך הודו. מראות שלא עוזבים לרגע את המוח ואת הלב. ארץ קשה. רבת ניגודים. ציבעונית וענייה עד אימה.אנשים חכמים ונאורים, טובי לב ומקבלים, אנשים הנלחמים על חופן אורז לאכילה יומית, התנהלות הייטקית סופר מודרנית וסופר עשירה, בצד פחוני הדלות והמזבלה הכרונית. ארץ הצמיחה הכלכלית הגבוהה ביותר בעולם כיום. פגשנו שכיות חמדה ויהלומים בתוך מארג של זוהמה ודלות. שאלה מה לוקחים מזה ללב פנימה.

 

חזרנו הבייתה לנוחות הכה מתוקה, מיים מינרלים בגלונים, שפע נייר טואלט, לחם מלא אמיתי, ולא פיתה בטבון, מאכלי חלב וגבינות, יוגורטים, קפה, עוגות שוקולד, ושוקולד אם רק רוצים, אוכל שאנו רגילים אליו, הנוחות הישראלית והפתיחות הישראלית.

 

כל דיילות חברות התעופה הזרות היו דיילות שקפצו הישר מתוך הפרסומת: דקיקות, מתוקתקות, מחויטות, מאופרות, צעירות, ועם החיוך הניצחי התמידי "כן, גבירתי", "כן, אדוני".

במטוס "אל על" הן להודו והן בחזור, הדיילות נשקו את סוף שנות ה- 30 ועד 50 + , לא דקיקות כלל, ורובן גם לא מאופרות. השירות היה נעים וטוב ומדי פעם הייתה הדיילת עוברת ומשוחחת להנאתה עם הנוסעים על הא ודא. קשר ישראלי, ישיר, פשוט, ולא פורמלי. כולנו הרי בני אדם.

 

כמה שאני אוהבת תמיד לחזור הבייתה. לבית שלי. לעיר שלי. לעם שלי. לארץ שלי.

נמסקאר, אינדיה ,יקירתי, נמסקאר.

רוחניות? אלוהים? היא נמצאת בכל מקום בו מחפשים את האדם ולא את עטיפותיו.

רק שעד היום, חודשיים בדיוק לאחר השיבה מהודו, הודו בראשי ובליבי כל הזמן. מראות והתייחסות בלתי פוסקת, מין חיבור שכזה שלא עוזב.

אולי זה סוד הקסם של הודו.

נמסקאר, אינדיה ,יקירתי, נמסקאר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת