11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא לאחת וחצי

פוסטים to remember

אלה פוסטים שכתבתי בפורום אובדן, ויצאו לי ניסוחים מוצלחים במיוחד והעלתי דברים שאני רוצה לזכור. אז קצת עריכה להוציא פרטים של הנמענות, והנה זה פה...

לידיעת הקוראים, הוספתי עוד בהמשך.

לקח לי המון זמן להבין שבעוד שאני התמודדתי באותם ימים קשים "רק" עם הלידה והפרידה מהבן האהוב, לבן זוגי היתה באותו זמן גם התמודדות אחרת - הוא היה צריך להתמודד עם הפחד שגם לי יקרה משהו, והוא יישאר בתוך הזוועה הזאת לגמרי לבד. הבנתי את זה רק בדיעבד, ולאחר הלידה לא היה לי ברור מה הוא כל כך לחוץ אם הפסקתי לדמם, ואם אין לי גודש בחזה, ואם המחזור הגיע כמו שצריך, ועוד אלף ואחת שאלות בריאותיות שהוא לא טרח לשאול אותי אחרי הלידה הראשונה. אני אמנם עברתי את החלק הפיזי של הדברים, אבל לרגע אחד לא הייתי צריכה לחשוש שאני אשאר בודדה וכואבת. זה לא פחות קשה, ואולי אפילו יותר מפחיד.

אצלי הזכרון של יום וחצי בבית החולים מעלה חיוך עצוב.
הצרחה האילמת היא גם משותפת לנו. מה שעזר לי זה שוויתרתי על חופשת הלידה, ואחר 6 שבועות חזרתי לעבוד, וזה מילא לי את האוזניים ברעשים של חיים. כי להסתובב לבד בבית בריקנות הוציא אותי מדעתי. אמנם יש לי ילדה קטנה, אבל השעות בהן היא בגן היו שעות מתות וארוכות.
כל כך עצוב לראות את הבטן שעוד יותר נפולה אחרי שני הריונות, החזה שצנח לו עד לברכיים, המשקל שחזר לאותו מקום, אבל הבגדים הישנים לא יושבים (ולא יחזרו לשבת כנראה אף פעם). וכל זה באמת באמת היה לחינם. והוא היה שווה את כל זה ויותר.
אני מנסה למצוא שמחה בדברים הקטנים שהתגעגעתי אליהם בהריון - אופטלגין לכאבים, על סושי ובשר נא לא וויתרתי, אבל סיגריות, אלכוהול, מתוקים (היתה לי סכרת הריונית) , פעילויות פיזיות שלא יכולתי לעשות בהריון... ולפעמים זה משמח אותי, ולפעמים מעורר אצלי כעס עצום, כי שום טובות הנאה הן לא תחליף לאושר העצום שאיבדתי.
לא קשה לי להיות עם אנשים, אלא פשוט אני לפעמים מרגישה צורך להיות לבד, כדי לזחול מתחת לשמיכה ולמות.
והזמן עובר כל כך מהר...

חודש וחצי של חלב. רק עכשיו אני מרגישה בטחון מלא לגעת לעצמי בחזה ולדעת שלא ייצא כלום. מאוד חששתי מזה רגשית, וידעתי שיהיה לי, כי הריתי מיד אחרי סיום הנקה, וזה לא באמת נגמר בכל מקרה. אז פחות מיום אחרי הלידה לקחתי מנה מקסימלית של דוסטינקס, וחזיות לוחצות, ונענע, וכרוב... ובכל זאת שבועיים הסתובבתי עם תחושה של עוד שניה גודש, וחלב שמטפטף איך שנוגעים, ועוד שבועיים אחרי זה עם חלב בכמות קטנה יותר. ואז שתיתי בירה, וחטפתי עוד כמה ימים של עוד רגע גודש. בקיצור רק עכשיו זה נגמר, וההקלה היא גדולה. זה נושא מאוד רגשי, החלב הזה. אני עדיין מסתובבת עם חזיות ההנקה היפות והחדשות שקניתי בהריון הזה, כי אני לא נכנסת לחזיות הישנות, והחלפה טוטלית תגמור לי את המשכורת. זה קצת מטריד.

אני זו שלא היתה ערנית, שלא שמה לב. הייתי כל כך שאננה, כל כך לקחתי אותו כמובן מאליו שדקות ספורות לפני האולטרסאונד שהראה את הלב הדומם שלו אמרתי לאחות "בטח אני מרגישה תנועות" וזה מסומן אצלי בכרטיס מעקב, שחור על גבי לבן. הבן שלי מת ולא שמתי לב. והנקודה היא, שבין אם היינו ערניות ובין אם לא, הם מתים ואנחנו כאן. וכמה שלא ביקשתי בלידה מההוא שאני לא מאמינה בו שייקח אותי במקום - מה עוד מעבר לזה יכולנו לתת לו? ויחד עם זאת האשמה הלא הגיונית, זו שלא קשורה למציאות, מלווה אותי וכואבת יותר מכל געגוע.

באיזשהו מקום אני מפסיקה לצפות מאנשים שיתחשבו ברגשות שלי. לא יעזור בית דין, אנשים לא תופסים עד כמה את נשארת באבל הטרי כמו של שבעה (מבחינת הרגישות למראות, מלים, צלילים, ריחות, תוסיפי כאוות נפשך) למשך זמן, חודשים שהרגישות לא יורדת, ייתכן שאפילו שנים, בינתיים אני יכולה לדבר רק על חודשים (מתוקף הוותק). ולפעמים אני עונה, ולפעמים מבליגה, לפי מצב הפיוז ובלוטת הדמעות הבלתי מספקות. כן ממשיכה לצפות לזה מבעלי, אבל השאר פשוט לא מרגישים את זה שורף בנפשם ללא הפסקה. ולפעמים אני אומרת לעצמי - אני לא מוכנה להיות "זו שאי אפשר לדבר לידה" וקצת מכריחה את עצמי להחשף להריון, ולידות, ותינוקות, ובריתות. כי אין לי ברירה, אני לא רוצה לבלות את חיי בין ארבעת קירות ביתי. ואם אני לא אלמד להתעלם מההריונית שיושבת לידי באוטובוס, מהמשפחה המתוקה עם שני ילדים שצווחים בתור בסופר, ומכל המטופלים והמשפחות ששואלים כמה ילדים יש לי ומספרים בגאווה על שלהם - אני לא אוכל לצאת מהבית יותר, EVER. הם הרוב, והרוב שולט...
ואפילו חברתי הטובה הופתעה אתמול לשמוע שעדיין קשה לי לראות נשים בהריון, וכל פעם שאני רואה מישהי עם בטן, או עם תינוק, ובמיוחד משפחה עם שני ילדים (לרגש הזה גם בעלי שותף, עם הריון אין לו בעיה) הנשימה נעתקת לדקה, והדמעות מאיימות לפרוץ. ואיתה אני מדברת עליו כל יום, והיא נכנסת לפעמים גם לפה ולבלוג. ועדיין אפילו היא לא יכולה להרגיש את כמה החוסר שלו השתלט על כל הווייתי.

הגיע המחזור השני...מתברר שהוא עוד לא סדיר , הוא איחר... נו, טוב. גם ככה אנחנו עוד לא מתכננים. והמחזור הראשון היה כל כך קל ונטול כאב, שאפילו צחקתי בהומור שחור שלפחות את זה הרווחתי מכל הסיפור...
ובמחזור הזה חזרו כל הכאבים והמיחושים כרגיל. ואולי בגלל שאני מרגישה רע אני לא מצליחה להתנתק, ונדמה לי שזה לא המחזור, שזו הרחם שלי שבוכה בדמעות של דם, מדממת מצער וריקנות וגעגוע...

 

 

 


 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מאמארוני אלא אם צויין אחרת