00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

הסבא שלא הכרתי

                                                                                       

כבת דור שני ושלישי לניצולי שואה לא מפתיע שיש לי סבא שלא הכרתי. שנפטר הרבה שנים לפני שנולדתי, בתקופת מלחמת העולם השנייה. סבא יצחק, אבא של אבא שלי. הוא נפטר כשאבא שלי היה ילד. רק בן שבע. אבא שלי לא הירבה לדבר עליו במשך כל השנים וחוץ מתמונה שהיתה תלויה על הקיר בבית, לא באמת הכרתי אותו. אבא שלי לא הזכיר אותו לעיתים קרובות. אולי בגלל שלא הספיק לצבור איתו חוויות משותפות, אבל אולי כי הזיכרונות המעטים שנשארו לו, לא היו נעימים לו במיוחד...

הסיפור היחידי שחזר על סבא יצחק, זה הדרך בה מצא את מותו. כשפרצה מלחמת העולם השנייה סבא שלי ברח ועזב את המשפחה שלו באישון לילה. הוא הספיק להשאיר פתק קטן על השולחן שהוא נאלץ לברוח מהגרמנים והוא בדרכו לרוסיה. סבתא שלי נשארה לבדה עם חמישה ילדים. אבא שלי נשאר לעזור לה ולשמור על ארבעת האחים שלו. למרות שהיה רק בן שבע הוא תיכנן לברוח יחד איתם לרוסיה בעקבות אבא שלו.

הוא תיכנן לבדו מסלול בריחה והוביל את כולם לעבר הגבול. שם נאלצו להסתתר ביערות מפני הצבא הגרמני, ולחכות להיזדמנות מתאימה כדי לחצות לרוסיה מבלי שיתפסו אותם. אחרי תלאות רבות ביערות, ובעזרתו של חייל פולני ששיחדו אותו להעלים עין, הצליחו בסופו של דבר לעבור את הגבול ולהגיע לעיירה ברוסיה. גם אחרי מעבר הגבול הם נאלצו להתחמק ולברוח, והפעם מפני החיילים הרוסים. הם מצאו את עצמם שוב נסים על נפשם, ישנים שוב ביערות ומחפשים מקום מסתור בעיירה נידחת.  סבתא שלי כדי לכלכל את משפחתה, נאלצה לתפור גרביים לתושבים המקומיים, אך לא הצליחה לפרנס את כולם. שתי אחיות של אבא שלי נשלחו למנזר. אבא שלי והאחים שלו ניסו למצוא כל מיני עבודות מזדמנות, אבל מכיון שהיו עדיין קטנים לא רצו להעסיק אותם. כשלא היתה להם ברירה, הם היו גונבים אוכל מהשוק המקומי.

בשלב מסויים אבא שלי ומשפחתו הצליחו לפגוש את סבא שלי. אבל הם לא הספיקו להנות מהאיחוד המשפחתי. הוא היה מאוד קצר. באחד הימים הקרים של החורף הרוסי, יצא האב ליער ולא חזר. אבא שלי ואחיו יצאו לחפש אחריו אבל לא מצאו אותו. כעבור כמה ימים הגיעה אליהם הידיעה שאבא שלהם מת. אנשים מהעיירה מצאו אותו קפוא בשלג. אבא שלי והאחים הלכו למקום ששם מצאו אותו, העלו את גופתו על סוס והביאו אותו לקבורה ביער. אבא שלי לעולם לא ידע היכן בדיוק קבור אביו.

אבא שלי הרבה שנים שתק. לא סיפר על אביו מעבר לזה כלום. רק בשנים האחרונות לפני מותו שלו, הוא ניפתח והחל לדבר יותר על התקופה שעבר ברוסיה. רק אז הוא שיתף אותנו ביותר פרטים, אבל בעיקר בתחושה הקשה שנשא בליבו הרבה מאוד שנים. על חווית הנטישה של אבא שלו. האכזבה מכך שאבא שלו הפקיר את אמא שלו ואת כל חמשת הילדים במלחמה. אף פעם לא אוכל לדעת בוודאות מה באמת היה שם עם סבא שלי יצחק. אבל תחושת הנטישה הקשה שנשא אבא שלי רבצה בתוכו כל השנים.

בסופו של דבר כשקמה המדינה, אבא שלי ומשפחתו עלו לארץ. את סבתא שלי אני עוד זוכרת אבל במעורפל. הספקתי להכיר אותה כשהייתי קטנה, אבל לא ממש מקרוב. היא כבר היתה אישה חולה, אחרי ארוע מוחי ומרותקת לכיסא גלגלים. אבא שלי היה לוקח אותי לבקר אותה בבית אבות סיעודי. אני זוכרת שכילדה לא אהבתי ללכת לשם. אבל עד היום אני זוכרת את השימחה שלה כשהייתה רואה אותי. היא הייתה מחייכת אלי ומבקשת שאשב על הכסא שלה כדי שתוכל לחבק אותי.

כשאני נזכרת בסיפור המשפחתי של אבא שלי, אני יודעת שזה סיפור אופייני על השואה. סיפור על משפחה שנהרסה בעקבות המלחמה. משפחה שלמה שהתפרקה, אך חלקה הגדול הצליח לשרוד כנגד כל הסיכויים.

                                                                       לזכרם של סבא יצחק וסבתא טובה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

56 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת