00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

והיא שעמדה לאבותינו ולנו

 

ראשית יום הולדת שמח פסח ויום הולדת שמח לי ילידת חול המועד פסח.

נו, מה, מיד יודעים שאני מזל טלה (לא מבינה כלום באסטרולוגיה, רק ידוע שטלה נשאר פתי תינוקי לכל ימיו). אז בתור מישהי שיש לה איזה קושאן טאבו פיצפנון על החג הזה, שהרי הוא גם תקופת יום הולדתי, מותר לי בתור כלת שמחת עצמי לקטר מעט. לא נחמד להיות נחמד כל הזמן. זה קיטשי מידי.

לא ברור לי מדוע עולזת ההגדה עד למאוד, נוכח הקריאה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". ראשית זה לא בדיוק עומד במבחן האירועים ההיסטורים, נכון שנשארו יהודים פה ושם, לאורך ההיסטוריה, אבל פוגרומים ושואה התרחשו למכביר לאורך שנות עמנו, אז איפה היה אז אלוהים הטוב? שנית, לא ברור לי מה הכיף שבלהיות עם קטן מזערי פרומיל שבפרומיל שבאוכלוסיית הפלנטה, המצליח לעצבן במשך אלפי שנים את שאר העולם? זה לא בדיוק כבוד גדול וגם לא מחמאה.

זוהי קארמה רעה.

ללא ספק הייתי מעדיפה בלי השתלחויות ובלי רווח והצלה, אלא סתם שלווה ורוגע, פסטורליה של גבינות, מעדני חלב, לחם טוב טרי, שוקולדים מעולים, הרים ירוקים, אגמים כחולים, הקיצור, שוויץ.

גם אם עמה אינו נחשב לחם ולידידותי שבעמים, למי הם מפריעים?

 

ואם עוד להוסיף קצת מרירות ופחד, אז נדמה שהשנה, כך אומרות השמועות הפוליטיות אנו עוד אמורים להגיש לבג"ץ של מעלה את שטר הפירעון של "מצילנו מידם".

זאת נוכח העימות הפונטציאלי עם אירן המתגרענת. שלא נדע עוד שואה לעולם. 

 

אז מאחר ופסח הוא חג חשבון הנפש האישי שלי, כמו כל אדם ביום הולדתו, החלטתי הפעם לברר לעצמי מי עומד מולי, לא ממש לכלותני, אבל קרוב לזה, ואם הקב"ה עומד לצידי להצילני.

התשובה היא כן ולא.

כמובן, ראש וראשון לאויביי הרי זו אני. לא חוכמה גדולה, וגם אין לי שום פטנט על כך. כל מה שפועל נגדי ומכשילני אלו הם רגשותיי הלא נעימים, מחשבותיי המיותרות, פרשנויותיי הלא סימפטיות, פחדיי, חוסר אמונתי ביכולתי וכרגיל עוד כהנה וכהנה.

במובן זה בהחלט מסייע בידי הקב"ה שכן סיפק לי בחץ דרך ללכת בה, דרך של פסיכולוגיה ועבודה רוחנית, באמצעותם אני מנסה להשתדרג בפנים: פחות לכעוס, להשלים, לקבל, לוותר, להצטמצם, לא לרצות מדי, לא לבכות על האובדן והאין, אלא לשמוח ולברך על היש.

הכל אומנם פיטפוטיי רוח ניו אייג'ים אופנתיים, אבל מה לעשות, גם פסולת אפשר למחזר וליצור ממנה אנרגיה ומוצרים יעילים ברי שימוש.

וכמו כל דבר אם מתאמנים בזה מספיק זמן ולעומק, זה עושה שינוי בסופו של דבר, מרגיע, ונותן תחושה שהחיים זה בסך הכל בסדר גמור. לפעמים אפילו ממש טוב.

 

אז נשאר קרב אחד אין סופי וכרוני שהקב"ה אינו מצילני מידו, ואני אין עצמי להציל עצמי בכוחות עצמי, ולפיכך אני סובלת, מקטרת, מתמרמרת, לא מוכנה להשקיע בהתמודדות הבלתי פוסקת ונשארת תקועה.

 

יודעת שזה נשמע טיפשי להפליא, קטנוני עד אימה, אבל זה קרב המתרחש בכל סנטימטר או מילימטר של ביתי, טוב, אחשוף זאת סוף סוף.

זוהי ההתמודדות עם האבק. כן, האבק, הקטן הזה, הנקודות הלבנות הפיצפונות הממלאות את כל מדפי הספריה, המשתוקקות להתישב על מאות או אלפי הספרים בביתנו. ולהשחיתם בין דפיהם ומלמעלה (הספריות אינן סגורות בדלתות זכוכית) נמצא על כל דלת, כל כיסא, כל שולחן, כל חפץ שיועד לנוי, הקיצור, אין דבר המסוגל להמלט מהאבק. ולא שאני גרה במדבר חלילה. גרה בלב אזור ירוק עטור עצים ודשאים וציפורים מצפצפות, אבל האויב הקטן החמקמק הזה מגיע עם האויר והרוח אותם חייבים לנשום והוא מכסה כמו שטיח דק ועדין אך שטני כל פינה וכל חלקה טובה.

בשיבה הביתה מהודו, באמצע חודש מרץ, לפני שבועיים, (אל דאגה קוראיי היקרים, סיפורי הודו ונפלאותיה, יופיעו גם יופיעו בבלוג בהמשך הזמן)חשכו עיניי למראה הבית שעמד זנוח ללא ניקיון למשך חודש ימים.

לבני ביתי יש תכונה מולדת שאין בהם תפיסה ראיתית של ליכלוך בעליל. שלא לדבר על דוק לבן עדין של אבק. מעולם לא ראו אבק במו עיניהם. לא יודעים מה זה. יומיים כרעתי על בירכיי מנקה כל מרצפת בסחבה עם חומר ניקיון (ברוך בואך הבייתה יקירתי, הגיע הזמן להתקרקע מהודו) מנקה כל מדף וכל מה שנראה מאובק בעליל ועורמת תיליי תילים של שערות כלבים שהולכים יופי עם אבק. התוצאה: עד לרגע זה ממש אלרגית עור ונשימה עמוקים וחריפים מהיותי אלרגית לאבק ולקרדית האבק משחר ילדותי.

גופי מגרד ללא הרף, התקף האסטמה בעיצומו וכעבור יומיים שב האבק ותפס מקומו כרגיל כיאילו לא מסרתי חיי למען נקותו. אם תוך יומים חוזר מצבור האבק להרגלו, די, אין לי כוח לזה, מה גם שאני חולה במחלת האבק, פי כמה וכמה יותר זמן משהבית נשאר נקי.

 

אז זהו, אני כושלת לחלוטין בהתמודדות מול פרורי היקום הממלאים כל סנטימטר בביתי, וקצרה ידי מהושיע.

כך, ששימחת ההגדה על רווח והצלה אינם תקפים בעיניי לעניין זה.

 

בהודו בבתי המלון הסופר יוקרתיים בהם שהינו, עובדים שרתים 24 שעות ביממה סביב השעון כדי למרק ללא הרף את רצפות השיש, לשאוב את שטיחי המסדרונות, לבשם הכל בניחוחות פרחים ולשים עלי כותרת יפים וצפים בתוך קערות מיים.

 

אין אבק בהודו במלונות הפאר, כי גם אין חלונות פתוחים, הכל סגור ואטום הרמטית.

בהודו הנשימה הייתה קלה ונעימה. ללא כל בעיות.

גם אלרגיות לא היו.

 

באשר לבחירה האם אני שואפת לממרק אבק קבוע בביתי סביב השעון או לחיות עם האבק, הרי שפרטיותי חשובה ללא ספק יותר, כמו כן, אני לא מוכנה לחיות בלי קשר לאויר העולם ולחוץ.

אז חיה לך בשקט אבק מגעיל שכמותך, ואני אחיה לצידך בצינעה והכנעה ופעם בחודש אולי אעביר מטלית קטנה פה ושם. ממילא זה רק להרגעת המצפון, ולא להשגת ניקיון בר קיימא. (קוראים יקרים, אנא פיתחו לבבכם לזעקתי הנואשת להשגת עוזר/ת ניקיון).

 

היקום גדול וחזק ממני, ואני  אסתפק באיחולים אישיים לעצמי לשנתי החדשה, שתזרום בנחת לפחות כמו קודמתה, שניפטר כבר מאימת סוף העולם של 2012 ושהחייל שלי יסיים שירותו ויחזור להיות אדם על תקן אזרח.

אמן כן יהי רצון.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת