00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

עברנו את פרעה, נעבור גם את זה (על קשרים טעוני מוקש)

 

 

לפני הרבה הרבה שנים, כאשר היה בארץ ישראל רק מכון אחד לטיפול מיני, ראשון ויחיד במרכז השיקום בבית החולים שיבא בתל השומר, ישבנו לקפה, אני ואקס חברה, קולגה ליסוד המכון.

"אני לא יודעת איך לאכול אותך", היא אמרה לי.

לא ברור לי למה צריך לאכול אותי ואם כבר, אז כמובן שעם סכין ומזלג, מקסימום צ'ופסטיק.

איכשהו לא נפלתי לה במשבצת הקריטריונים לסיווג הזולת.

"מה הקושי שלך איתי?" שאלתי. "יש לך הרבה פנים", היא אמרה לי "וזה מבלבל". חייכתי לעצמי, כיאילו שלכל אדם אין הרבה פרצופים והרבה זהויות בהם הוא עושה שימוש אינטואיטיבי במצבים השונים.

 

"נו, את והסיפורים שלך", יורד עליי תמיד, אבל תמיד, אחי האחד והיחיד. "הולכת סחור סחור, עם המעשיות שלך "מעייסס", ביידיש, במקום ללכת ישר לשורה התחתונה. אחי הקטן, האחד והיחיד, אני אומרת לו, שורה תחתונה ידועה לכל: על כורחנו באנו לעולם הזה, הזמן רודף אותנו, ומכלה בנו וסופנו להסתלק שלא מרצוננו מהעולם הזה, במקרים רבים בסבל ויסוריים.

והסוף הולך ומתקרב כל יום יותר.

אז זהו כל העניין על רגל אחת, שורה תחתונה. כל השאר הם רק הסיפורים. עם זה קשה לו להתווכח ומהיותו קצת רוח הוא רודה בי שאקצר בסיפוריי שלא לתפוס מדי זמן אויר על מנת שהוא יוכל לספר את סיפוריו שלו, החוזרים אין ספור על עצמם וידועים מראש לפרטי פרטיהם. לי לא אכפת, יש לי סבלנות.

וככה אנו נפגשים מדי שבוע, שומרים על קשר אחים אינטימי ופתוח כבר עשרות שנים הרי שנינו מכירים אחד את השני הכי הרבה שנים מכל אדם אחר זולתנו בעולם, ולו נדמה שהוא מכיר אותי לפני ולפנים בקיא בכל תולדותיי, דבר לא נסתר מעיניו, ולי נדמה שזה גם להפך עובד בשיטה דומה.

בהרבה אמיתות אנו מעדיפים לא לגעת ולא להציף גלויות כי בשביל מה לזרות עוד מלח על הפצעים והעיקר שנהיה קרובים, מחויבים זה לזה, בלי העמדות פנים ככל שניתן, ועם תמיכה הדדית.

נדמה לי שאנחנו גם יודעים בדיוק מה שאיננו אומרים האחד לשני.

 

כל כך אנחנו שונים באופינו והתנהלותינו וכל כך דומים בתמצית של השורש.

פעם אני הייתי הבכורה בכמה שנים, כיום השתווינו בגיל.

 

ליד מיטת המוות של אמא התחבקנו רק שנינו והוא אמר "אחותי, נשארנו רק שנינו בעולם, זו לזה".

ושנינו בעלי משפחות כמובן. ולא ידענו אז לפני 11 שנה עד כמה יש בכך מן האמת.

ישנם דברים קשים שאנו מעיזים להגיד אחד לשני, דברים שאנשים מתקשים להעלות על דל שפתיהם, להודות בהם בגלוי ויש הקלה ויש נחמה שאפשר לחלוק אמיתות קשות האחד עם השני.

 

הקיצור, בכלל התכוונתי לכתוב, ברוח התקופה, כנדרש, אודות חג הפסח, אבל עניין נוגע בעניין, וסיפור נוגע בסיפור, ככה זה בחיים. מקלעות של סיפורי אנוש היוצרים את מארג חיינו. הכל הוא רק סיפורים.

אותם שאנו כותבים בהתנהלותנו בחיי היום יום ואותם שאנו קוראים בהם ומפרשים על פי הקוד הפנימי שלנו.

 

אז נתחבר לשתי נשים יקרות שאני משמשת לקוחה קבועה שלהן, מזה למעלה מ- 20 שנה.

כולנו גרות באותה השכונה.

ביתה של רופאת השיניים שלי למדה בכיתה אחת עם אחד מבניי ובנה של הספרית שלי למד עם בן אחר שלי באותה הכיתה. כך ששלשתינו גדלות יחד עם השנים ממש באותו הקצב. הילדים גדלו אף הם, הלכו כולם ללמוד באוניברסיטה, עלו על "המסלול הנכון" והגלגל הולך וסובב.

 

לאחר למעלה מ- 20 שנה של קשר מטפל – מטופל ביני לבין כל אחת מהן. התפתח יחס של אמון עמוק, הערכה הדדית, וכמובן חיבה. איך אפשר בלי זה?

למדתי להכיר כל אחת מהן, וכל אחת מהן למדה להכירני. להכיר, לא רק במובן המקצועי של שערות ושיניים, או הסטורית החיים, אלא סוג האופי, האישיות, הויברציות הפנימיות. ומתוך שאני חשה אצלן כמו בבית, הרי בכל מפגש שלי איתן יוצא הצד השטותניקי, המצחיק השובב שלי, מן רפלקס מותנה, אני הופכת מאוד מצחיקנית וילדותית, אפילו שנונה, נהנית להשתעשע איתן.

 

מטבע הדברים, קל יותר לשוחח עם הספרית המתעסקת בשיער מאשר עם רופאת השיניים הטמונה לי בתוך הפה, אך בשני המכונים זרמו הרבה שיחות לאורך השנים, וגם הרבה צחוקים.

אני מתה על הפוזה של "הפריקית המשעשעת" שידוע לכל שמלמטה היא רצינית, אחראית ומעמיקה.

זה הריקוד הקטן שלי עם עצמי בהיותי מטופלת שיער ושיניים.

 

אז הפעם כמו בשנה שעברה, אני משוחחת עם חנל'ה הספרית ואנחנו אומרות "נו, שוב מגיע פסח".

וחנל'ה נאנחת עמוקות מכל הלב "פסח חג קשה", היא אומרת. ואני מסכימה איתה בכל ליבי.

פסח הוא החג הקשה והכבד ביותר מכל חגי ישראל. אודות הכבד הרי זה ברור עם כל קמח המצה הדיבקי השוכב לו בבטן.

 

אם יום הכיפורים הוא יום חשבון הנפש האישי, הרי שאין ספק שפסח הוא חג חשבון הנפש המשפחתי.

הקושיה הראשונה כבר נשאלת שבועות לפני החג "אצל מי אתם עושים השנה את הסדר?" ואני יודעת למה נאנחת חנל'ה, כי בנה יחידה נשוי כבר מצפה ללידת ביתו בקרוב במזל טוב ושאלת הפסח מעלה הרי את הקונפליקטים המשפחתיים הכרונים של אצלו או אצלה. עם איזו משפחת מוצא חוגגים את הסדר.

את מי משאירים לבד או לוקחים כאורח נספח ואל מי הולכים לחגוג.

נושא קונפליקט זה הוא תמידי וקבוע בעם ישראל. באשר למשפחות של גרושים הפיצול גדל בריבוע והמשפחה הגרעינית מתפצלת לעוד פיצולי פיצולים. נוצרים לעיתים זיווגים משונים סביב שולחן הסדר.

ופסח זה לא רק המיקוד אל תוך מידת הגיבוש וההרמוניה המשפחתית. הוא גם חג של חשבון נפש משפחתי: מי טרם נישא? ולמה? ומתי כבר אצלך? מי מצפה ליד חדש אולי? ולמה הם עדיין לא בהיריון? האם גם כל הזוגות ישארו ביחד גם בשנה הבאה? הקיצור, ליל הסדר הוא ליל הקישקעס, כלומר, ליל הנבירה בקרביים.

ליל הסדר עשוי לא רק להיות ליל אחדות ועונג משפחתי, אלא גם הרבה קונפליקטים משפחתיים המודחקים מתחת לשטיח ועלולים חלילה לפרוץ להם לפתע בקולניות מעוררת מבוכה.

 

"פסח חג קשה, ממש קשה", חוזרת חנל'ה. הרי היא קפדנית ניקיון ואשפית בישול מעין כמותה, כך שעבורה זה חג העבדות האולטימטיבי.

מי אמר שפסח הוא חג החירות?

הניקיונות לקראת הפסח הרי הם הנצחת עבדות האישה העיברייה לדורותיה. שלא לדבר על כאבי הרגליים והגב לאחר ימי בישול ארוכים במטבח.

 

הכיף של המארחת מתחיל רק לאחר תום הסדר. ברוך השם, עוד סדר אחד שעברנו בשלום. הצלחנו לפנות את כל הכלים המלוכלכים למדיח, ולא פלשו לנו לקרביים ולנפש ולא ערכו לנו חשבונאות משפחתית בפרהסיה, ועד השנה הבאה, יש עוד מלא זמן. עד אז ננוחם כולנו בירושליים הבנויה לתלפיות, היום ובשנה הבאה, אמן כן יהי רצון.

 

אצל משפחות רבות, גם אנחנו ביניהם, ההגדה היא תעלומה חסרת פשר, לא ברור לי דיבוב כל הקטעים מפה ומשם, מה עניין רבי יוסף טרפון לרבי אלעזר מבני ברק, אותם שישבו כל הלילה ושחו בהגדה, לא ידוע לי פשר כל מצוות צלחת סממני החג, ובכלל בני משפחתי רואים בקריאת ההגדה עונש שאינו מגיע להם. קוראים במהירות עד להגשת האוכל ואחר כך כולם מפוצצים, שפוכים, מתפקעים ורוצים רק לישון או לצפות להנאתם בטלויזיה או במחשב תוך זלילת שוקולדים אין סופיים.

על המשך קריאת ההגדה שלאחר האוכל, אין כלל מה לדבר, פרט לשירת "אחד אלוהינו, שבשמיים ובארץ".

בכלל עם השנים, אורך הטקס ומהותו הפנימית ואוסף קטעיו לקריאה איבדו קצת משמעות הנוגעת בלב ונשאר רק הריטואל הריצוני של מסורת הסדר. אז אולי כדאי בכלל לנסות השנה פשוט לאכול ארוחת ערב חגיגית וטעימה בלי לבזבז כוס יין שנישפך לכיור לאחר שאליהו הנביא לא שתה ממנה גם השנה.

 

שיהיה לכולנו חג פסח שמח.

ואביב נצחי בנשמה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת