00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבת חינם

המתנה הטובה ביותר - סיפור

השבוע הבאתי סיפור מחמם לב שתרגמתי מהרשת.
הסיפור מוקדש לכל המתנדבים והמתנדבות, העושים ימים כלילות על מנת להעלות חיוך על פניו של ילד, קשיש או כל אדם במצוקה.

"לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל" (רבי טרפון, מסכת אבות ב, יט') 

תיהנו,
ינון

    

המתנה הטובה ביותר

זו רק מעטפה קטנה ולבנה התקועה לה בין ענפי עץ חג המולד שלנו. 
ללא שם, ללא נמען, ללא שום כיתוב. 
היא מציצה מבעד לענפי העץ שלנו כבר עשר שנים.

הכל החל כיוון שבעלי, מייק, שנא את חג המולד - לא, לא את המשמעות האמיתית של החג, אלא את ההיבטים המסחריים שלו: את הבזבוז המוגזם, את הריצה המטורפת ברגע האחרון כדי לקנות עניבה לדוד ובושם לסבתא, המתנות הניתנות מתוך הרגשה של "לא נעים", חוסר מחשבה ודמיון, מכיוון שלא יכולת לחשוב מה זקוק באמת אותו אדם
.

ביודעי כיצד הוא חש, החלטתי שנה אחת לעקוף את החולצות, הסוודרים, העניבות ושאר הדברים הרגילים. 
חיפשתי מתנה מיוחדת עבור מייק.
ההשראה הגיעה בדרך בלתי-רגילה - בננו קווין, שהיה בן 12 באותה שנה, השתתף בנבחרת הפוטבול של בית ספרו.
זמן קצר לפני חג המולד, התקיים משחק נגד קבוצת ילדים מקומית שנתמכה על ידי מתנ"ס עירוני, משום שהגיעו משכבה סוציו-אקונומית נמוכה.
ילדים אלה, שנעלו נעלי ספורט כה מרופטות עד שדומה היה ששרוכי הנעליים הם שמונעים מהן להתפרק, היוו ניגוד חד לילדים שלנו, שלבשו חליפות פוטבול חדשות ונוצצות בצבעי כחול וזהב ונעלו נעליים חדשות וזוהרות.

כאשר החל המשחק, נחרדתי לראות שהקבוצה השניה משחקת ללא קסדות, שמטרתן להגן על ראשי השחקנים. 
זה היה "תענוג" שהקבוצה המרופטת לא יכלה להרשות לעצמה.

ובכן, הקבוצה שלנו כיסחה אותם. 
ניצחנו בכל סיבוב (אני חושבת שככה קוראים לזה, אני לא מבינה את החוקים של המשחק הזה...) - בכל פעם שאחד מהילדים ההם קם לאחר שיריביו קפצו עליו, הוא הידס ביהירות בבגדיו הבלויים בהעזה מזויפת, סוג של גאוות רחוב שלא יכלה להודות בתבוסה
מייק, שישב לידי, נענע בראשו בעצב: "הלוואי שלפחות אחד מהם ינצח", אמר. 
"יש להם הרבה פוטנציאל, אבל תבוסה כזו יכולה לדכא אותם לגמרי".
מייק אהב ילדים - את כל הילדים - והוא הכיר אותם, כיוון שאימן ילדים בכדורגל ובבייסבול. 
בו ברגע קיבלתי את הרעיון למתנה עבורו.

באותו יום, הלכתי אחר הצהרים לחנות ספורט בקניון וקניתי מדי פוטבול שכללו קסדות ונעליים ושלחתי אותם בעילום שם למתנ"ס העירוני, עבור ילדי הקבוצה. 
בערב חג המולד הנחתי מעטפה על העץ בסלון, בתוכה היה פתק שסיפר למייק מה עשיתי ושזו מתנתי עבורו.
החיוך שעלה על פניו היה הדבר הזוהר ביותר בחג המולד באותה שנה וכך גם בשנים שלאחר מכן, שכן בכל חג מולד, המשכתי במסורת.
שנה אחת שלחתי קבוצה של ילדים עם מגבלות למשחק הוקי, שנה אחרת שלחתי צ´ק לזוג אחים קשיש שביתם נשרף שבוע לפני חג המולד, וכן הלאה.
המעטפה הפכה להיות נקודת השיא של ערב החג שלנו. 
היא תמיד הייתה הדבר האחרון שפתחנו בבוקר חג המולד, והילדים שהתעלמו מהצעצועים החדשים שלהם, היו עומדים בעיניים פעורות לרווחה, כשאביהם הוציא את המעטפה מבין ענפי העץ וגילה את תוכנה.

כאשר גדלו הילדים, הצעצועים פינו את מקומם למתנות מעשיות יותר, אבל המעטפה מעולם לא איבדה מקסמה
.

הסיפור לא מסתיים כאן. 
אתם מבינים, איבדנו את מייק בשנה שעברה למחלת סרטן קשה. 
כאשר הגיע חג המולד, עדיין הייתי שרויה באבל וכמעט שלא הכנתי את העץ. 
אבל בערב חג המולד הנחתי את המעטפה שלי על העץ, ובבוקר, היו לידה שלוש מעטפות נוספות...
כל אחד מילדינו, מבלי שהאחרים ידעו, הניח מעטפה על העץ בשביל אביו. 
המסורת צמחה והתרחבה ויום אחד היא תכלול את נכדינו שיעמדו סביב העץ בעיניים פעורות ובציפייה בעוד אביהם מוריד את המעטפה.
רוחו של מייק, כמו רוח חג המולד, תמיד תהיה עמנו
.

    

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ינון פיאמנטה אלא אם צויין אחרת