00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

גם גרגירי חול ראויים לקרן שמש <או: שעה וחצי בלי לחשוב>

נראה לי שכל מה שעולה לי בראש בשעה וחצי, בלי צנזורה וללא עריכה בחיים לא ייכנס ברשומה אחת, ובייחוד לא אחרי כל-כך הרבה זמן שלא כתבתי. אבל ככה הוחלט וכך יהיה, ולעזאזל עם הכל. נראה מה ייגמר קודם: הזמן או המילים. ואולי לא זה ולא זה ולא... טוב די! מתחילים:


גרגיר חול. זה מרגיש כמו גרגיר חול שתקוע בין האצבעות ברגליים אחרי הליכה של שעתיים בחוף הים, ולא משנה כמה פעמים אני שוטפת ומקרצפת את כפות הרגליים שלי, תמיד ישאר שם עוד גרגר קטן שיגרד ויציק. אין לי בעיה עם חול הים. להיפך. ועכשיו כשהאביב הגיע ובקרוב הקיץ יכנס לתוקף, הביקורים שלי שם עשויים להיות תכופים יותר וממושכים יותר. כאלה שינקו ממני את כל השיט וישאירו אותי כמו שאני צריכה, כמו שדרוש לי. אין לי מושג למה נזכרתי דווקא בחול הזה, אבל הוא שם והוא מהדהד לי כמו שאריות מהקיץ שעבר שאני כנראה צריכה לנער מעצמי כדי להשתחרר מהן, לעבור הלאה ולשכוח כדי להתחיל דף חדש בכל כך הרבה תחומים בחיים שלי שזקוקים לזה. כל עוד אתן לגרגרי החול האלה להציק לי בין האצבעות, לא אוכל לישון בשקט וגם לא לצאת מהבית וללכת בלי לחשוב על כלום. פעם כתבתי כאן על הסחף ועל לאפשר לעצמי ולשחרר את עצמי מכל המטענים ההם מפעם, לחיות כמו שמתחשק-בא-צריך, ומבלי לחשוב על מי יגיד מה, מתי ולמה. שכחתי שהייתי צריכה לזכור את זה. ועכשיו זה שוב הרגיש כמו משהו חסר. ונזכרתי.

הדרך הידועה זורמת קדימה ולפעמים נתקעת במערבולות שמעכבות אותי. לפעמים זו אני שמעכבת את עצמי מבלי לשים לב, ולעיתים אני מצליחה לקפוץ מעל או לצלול מתחת ולתת לגל לעבור. ברגעים שאני מרגישה עצורה וחסרת ביטחון לגבי המילים שיוצאות לי מהפה, אני שותקת ומרגישה שמשהו נלקח ממני ולא מאפשר לי לשחרר. אני כועסת על ערן ועל אורנה שלא מאפשרים לי לבטא את מה שאני רוצה באמת, ואם אני כבר כן מבטאה את מה שרציתי, יש מי שמנסה לכבול אותי לאיזושהי גדר שממילא לא קיימת ולא לתת לי לשחות בעצמי, בלי לחשוב ולנתח כל צעד. אותן מילים עצורות שלא נאמרות בגלל שאין לי למי. הבדידות ואיבוד הדרך שם והחזרה לחיים שמחוץ משתנים לי כל-כך הרבה. לפעמים קשה לי לעקוב. מידי פעם הליכה בחושך מובילה אותי למקומות חדשים שלא הכרתי קודם לכן, ואז אני מגלה את עצמי מחדש. ולא רק את עצמי. יש כל-כך הרבה רגשות, תחושות, מחשבות, ציורים, צילומים, מילים ואותיות, סמלים ואנשים שמתחשק לי לגלות. זה ממלא אותי ומרוקן אותי בו בזמן, מכניס לאיזון כשאני מוצאת וממלאה את הסקרנות ואחרי כמה זמן היא שוב מקרקרת ומבקשת שאתייחס לדבר הבא שהיא דורשת. כמו מן צ'ק-ליסט כזה מהקל אל הכבד, שלא נגמר לעולם ואף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה הדבר הבא שארצה. אבל הוא מגיע, וכשהוא מגיע, הוא שם, רמה גבוהה ודומיננטיות שלעיתים יכולה להוזיל את כל מה שלא נמצא ליד אותו הוא. ואין מה לעשות מלבד ללכת ולמלא את הריק הזה של הסקרנות, כדי להרגיע את הבטן ולהרגיש את החלל מתמלא שוב. ושוב.


פתאום שאלתי את עצמי לאן אני ממהרת ולמה אני מתעסקת בשטויות שטרם הגיע זמנם. יותר נכון, שאלו אותי, ולא מצאתי תשובה מותאמת וראויה מספיק. הנהנתי עם הראש ומחיתי דמעה בקצה העין שסימנה שאני טועה והם צודקים. הם זה הוא. ומי כמוהו מכיר ויודע (כן, שוב...). אז שתקתי ונתתי לו לתת לי את הכאפה המצלצלת הזו שכנראה היתה דרושה לי. רחוקה כל-כך וקרובה מרחק אפסי ממני בו בזמן.


אני הולכת על המדרכה הימנית של הרחוב, כשמולי מגיעות כל-כך הרבה מכוניות צהובות, אדומות, כחולות, שחורות. עוברים ושבים לידי ומולי אנשים, ביחד או יחידים, כל אחד בקצב שלו ובזמן שלו, ולא על כולם אני מסתכלת. רק על אלו שאני בוחרת לעצור ולהביט על צבע החולצה שלהם, על אורך שיער ראשם או הצבע שלו. האם יש להם משקפיים גדולים, אוזניים קטנות או עיניים בצבע שאי אפשר לזהות ולהגדיר. כמה מהם צועדים לבד, כמה מהם אוחזים ברצועת הכלב שלהם שהולך לידם, כמה מהם עם אוזניות לבנות או שחורות תקועות בחורי האוזניים שמנתקות אותם מהמציאות שבחוץ ומחברות אותם אל הפנים. כשהייתי קטנה קינאתי בהם שהם מסוגלים ככה להתנתק מהכל, לא לשמוע מה מסביב: מכוניות, ילדים קטנים שמשחקים בכדור, אלטעזאכן או את השקט שתלוי בשעה של היום. לפני כמה ימים הלכתי עם האוזניות הלבנות באוזניים והאייפון בכיס האחורי של הג'ינס, הייתי בלי נעליים והרגשתי את החול מתחת לכפות הרגליים מדגדג לי את הנפש, מעסה את הזרמים ומוביל אותי: לאן שאגיע אגיע. הגעתי אל הסלע ההוא והתיישבתי עליו, הסתכלתי אל הדרך שהלכתי, הסתכלתי אל האופק, הרוח פרעה את התלתלים האדמוניים, קרני השמש הקיציות הראשונות סינוורו רק כשהסתכלתי עליהם ישירות, ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי את התחושה ההיא שכמעט שכחתי מקיומה. את הצעדים שלי אחרים שהולכים מאחוריי כבר טשטשו, ומלפנים היה ויש כל-כך הרבה.

ולרגע אחד קטן היה נדמה שהייתי ראויה לשמש כמעט כמו שהיא היתה ראויה לי.


(נ"ב- אלה היו בדיוק שעה וחצי...)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת