00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלי חיתולים ובלי חשבון

נולי

ביוני האחרון עברנו לבית חדש וסוף סוף היתה לי האפשרות להגשים חלום ותיק, ולשמחתן הרבה של בנותי ולשמחתו הפחותה בהרבה של אבו נטע, בניתי לול בחצר ואיכלסתי אותו באפרוחים. בחרתי אפרוחים מזנים שונים של תרנגולות נוי ומטילות, ומכיון שבתי הצעירה טענה שאפרוחים חייבים להיות צהובים אז הבאתי גם שתיים שהוצאתי מהקופסא בחנות שהיתה מסומנת 'לגהורן לבן' (זהו זן המטילות המסחריות הנפוץ ביותר). כל האפרוחים קיבלו שמות מיד עם הגעתם ללול ושתי ה'לגהורן' זכו בשמות נולי וגולי, על שם האפרוחית מ'פרפר נחמד' וחברתה הזהה שמופיעה באחד הפרקים. 

די מהר הבנתי שנעשתה טעות בסימון הזן הזה בחנות, ושנולי וגולי אינן מזן לגהורן. השתיים הלכו ותפחו במהירות למימדים מפלצתיים והיו הראשונות להטיל ביצים - כבר בגיל הרך של ארבעה חודשים. בקיצור, משיחות עם שותפים לתחביב הבנתי שמבלי להתכוון הכנסתי ללולי תרנגולות מזן 'ברוילר', או בעברית צחה - תרנגולות צלי, כלומר זן לבשר. אלו תרנגולות שנועדו להגיע לגודל מקסימלי ולהישחט בגיל ארבעה חודשים. אם לא תמיתי אותן, כך אמרו לי, הן ישמינו כל כך שרגליהן תישברנה והן ימותו בייסורים. האפשרות האחרת, כך נאמר לי, היא לשים אותן בבידוד ולשמור אותן בדיאטה קפדנית כמו ששומרים על ממשיכות שושלת הזן הזה. 

ואכן, תוך זמן קצר התקיים החלק הראשון של נבואת הזעם ונולי כרעה תחתיה ולא היתה מסוגלת ללכת יותר, ואני עמדתי בפני החלטה קשה.

התחלתי להכין את הילדות לאפשרות שנולי תימסר לשחיטה. אמרתי להן שהיא סובלת. שככל הנראה היא תמות בעצמה עוד זמן לא רב ושעדיף לחסוך ממנה את הסבל המיותר. משום מה באותו זמן המחשבה על המתת חסד פשוטה, כמו שעושים לחתול או כלב במצב סופני, פשוט לא עלתה על דעתי. תחת השפעתה של ההתנייה החברתית שלנו לפיה מטרת קיומן של תרנגולות היא לספק אוכל לאנשים, יחד עם הידיעה שהתרגולת המסויימת הזו נולדה לגורל המסוים הזה - להיאכל, נראה לי טבעי לגמרי שאם כבר היא צריכה למות, אז שמישהו יהנה מבשרה. ומכיוון שיש לי הנטיה להתלבט בקול רם בנוכחות אנשים אחרים אז שתיים מחברותי כבר הציעו לקחת אותה ולממש את יעודה להישחט ולעלות על שולחנן.

אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לידי החלטה. יום יום הייתי נכנסת ללול ומסתכלת בתרנגולת העצובה שישבה בפנים והסתכלה בכל חברותיה המטיילות חפשיות בחצר והייתי מלטפת אותה ומדברת אליה. היא לא היתה מסוגלת לרדת את מדרגת חמשת הסנטימטרים של הלול ובקושי היתה מצליחה לגרור את עצמה בקושי לכלי המים ולתערובת. אבל כל הזמן הזה ראשה היה זקוף, עיניה ערניות וקירוקוריה קולניים. לא היה שום דבר בהתנהגותה שהביע סופניות או שאיפה אובדנית כלשהי. בניגוד מוחלט לפרה מהמסעדה שבסוף היקום היה ברור לי שנולי לא רוצה להיאכל. 

אחרי חודש של רביצה מצאתי אותה עומדת על רגליה. 

לאט לאט היא התאוששה. בהתחלה היתה מדדה כשהיא נתמכת על קצות כנפיה כמו קביים (וכל הנוצות נפלו מפינות הכנפיים שלה בגלל זה) ונוצות ישבנה היו מלאות באתם מנחשים מה, אחרי תקופה כה ארוכה שהיתה עושה את צרכיה תחתיה. בשלב מסויים היא הצליחה אפילו לצאת מהלול, אבל לא לחזור. אז התחלתי לשאת אותה על ידי בחזרה ללול כשאני מתנשפת תחת משאה הכבד. בשלב הזה היא כבר שקלה שמונה קילו. 

ואז הבת הצעירה שלי חלתה ואושפזה והדאגה לתרנגולת נדחקה לחלוטין מהתודעה שלי. 

ובו ביום שבתי יצאה מטיפול נמרץ והועברה למחלקת האישפוז הרגילה הגיע אבו נטע עם הידיעה שגולי מתה. 

הייתי בטוחה שלא שמעתי נכון. נולי מתה? חבל. היא דוקא הראתה סימני התאוששות יפים. 

לא, הוא תיקן אותי. נולי לא מתה. גולי מתה. הברוילר השניה. זו שהיתה אמנם כבדה גם כן, אבל יכלה ללכת בלי בעיות. הוא נכנס עם הבת הגדולה ללול והם מצאו אותה מוטלת על הגב ולידה ביצה מרוחה בדם. היא הקשתה בהטלת ביצה שנתקעה, ומתה. מסתבר, כך למדתי זמן מה אחר כך, שזה קורה לא מעט אצל תרנגולות מהזנים הענקיים, אלה לבשר. גם מערכת הרביה אצלן דפוקה. 

 נולי, לעומת זאת התאוששה לגמרי. כולל לבוא ולצאת בעצמה מהלול ואפילו לרוץ קצת במין נידנוד מצחיק שכזה לצדדים, קצת כמו איך שאני רצה. והיא גם פיתחה מנהג חדש - לבוא ליד דלת הבית הפונה לחצר (היא מזכוכית שקופה) ולשבת מחוץ לסף, להסתכל בי ולקרקר במין גירגור עדין שכזה שמזכיר יותר טירטור של חתול מאשר קירקור תרנגולת. הייתי מסתכלת עליה ותוהה איך בכלל יכולתי לחשוב על לתת אותה לשחיטה. באותו זמן החלטתי שהתרנגולת הזו תחיה אצלי בשלווה עד יום מותה הטבעי. 

לא עבר זמן רב ונולי שוב איתגרה אותי. היא הפסיקה להטיל ובמקום זה היתה יושבת בפינת ההטלה שלה וצועקת בכאבים. מיד חשדתי שהיא סובלת מתקיעת ביצה ויצאתי למסע גלישה באינטרנט לראות מה עושים.

ההצעה הראשונה היתה אידוי התרנגולת. לא, לא מה שאתם ודאי חושבים. הרעיון הוא לחמם את האזור כדי להרפות את השרירים. אז על פי ההוראות טרחתי וחיממתי מים ומזגתי אותם לפיילה, ומעל הפיילה הנחתי כשרשת הגג כלפי למטה את כלוב התצוגה החדש שקניתי לתרנגולות הנוי של בנותי ולתוכו, עם קצת מאמץ, הכנסתי את נולי, ועטפתי את הכל בשמיכה לשמור על האדים בפנים.

היא ישבה שם כמעט שעה ולא התלוננה יותר מידי על הסאונה (בטח לא כשבחוץ היתה רוח חזקה וקור כלבים), אבל שום ביצה לא יצאה.

אז פניתי לאפשרות נוספת, קצת פחות מרנינה. התחפשתי לגניקולוג, עטיתי כפפת גומי משומנת ודחפתי אצבע, אתם מנחשים לאן, בניסיון לשחרר את התקיעה. הכנסתי הכי עמוק שיכולתי ולא מצאתי כלום. קשה להגיד שנולי נהנתה מהעניין כי היא ברחה ממני ברגע שיכלה.

ומה נשאר עוד לעשות? לקחת אותה לוטרינר? להוציא הון רק בשביל לשחרר ביצה תקועה מתרנגולת? ומה אם הסיפור יחזור על עצמו כל חודש?

ושוב עלו בי אותן מחשבות רעות. שזו כולה תרנגולת. גם לא יפה כמו תרנגולות הנוי, גם לא מטילה כמו זני המטילות שלי וגם סובלת מבעיות ותחלואים שנלווים לסוג התרנגולת שהיא. והיא בכלל לא היתה אמורה לחיות עד גיל שמונה חודשים. לשחיטה כבר לא אתן אותה, אבל אפשר פשוט לתת לה למות וזהו. הילדות יהיו עצובות קצת כמו שהיו כשגולי מתה (אפילו לא חשבתי על האפשרות שאני אהיה עצובה) אבל בקיץ נביא אפרוחים חדשים והכל יסתדר.

ואז היתה לי עוד שיחה עם רכזת חוג התרנגולות (כן, יש דבר כזה) בתנועת הנוער של בנותי (4H). כן, היא אמרה לי כלאחר יד. היא תמות וזה יהיה מוות אכזרי במיוחד. תרנגולות שנתקעת להן ביצה מפסיקות להפריש כי צינור הביב שלהן חסום והשתן מצטבר עד שהכליות שלהן מתפוצצות.

עוד באותו היום העמסתי את נולי על האוטו ולקחתי אותה לוטרינר. ושתבינו, לסחוב תרנגולת בכזה גודל זה לא עניין של מה בכך. היא גדולה מידי בשביל להכנס למנשא החתולים אז הייתי צריכה לשאת אותה בכלוב התצוגה. היא היתה מבוהלת נורא מהנסיעה ולשלשה בכלוב בלי סוף (וזה לבד היה צריך להדליק אצלי את הנורה שלא מדובר בביצה תקועה) וכשהגענו היא כבר היתה היסטרית לחלוטין, התנשפה במהירות, וכבר פחדתי שכל הניסיון שלי לרפא אותה יעלה בזה שהיא תמות מהתקף לב.

הדוקטור המכובד התייחס אלינו ברצינות תהומית. הם שקלו את נולי והעלו אותה על שולחן הטיפולים והעוזרת שלו ניקתה את הכלוב המלושלש בזמן שהרופא כיסה את ראש התרנגולת במגבת ובלי היסוס דחף לנולי שתי אצבעות בכפפת גומי והתחיל לחפש שם במרץ רב.

הוא גם לא מצא כלום, אבל אחרי בדיקה מדוקדקת שכללה לישה של הבטן הוא אמר שכנראה היא מבייצת לתוך הבטן במקום לתוך צינור ההטלה. או בקיצור - המקבילה הציפורית של הריון חוץ-רחמי. 

יש מה לעשות?

אין מה לעשות. אם את רוצה, אפשר לוודא את זה עם צילום רנטגן.

צילום רנטגן לתרנגולת? עד כאן. לא תודה. אז מה יהיה איתה?

יצטברו לה חלמונים בבטן עד שהמעמסה האנרגטית תהיה גדולה מידי עבורה והיא תמות. אפשר לנסות לנקז את זה בניתוח אבל הברווזה האחרונה שניתחתי בגלל זה מתה לי.

לא תודה. אז לא נשקפת לה סכנה מיידית?

לא.

שילמתי ונסעתי חזרה הביתה. נולי כבר היתה על סף עילפון, ואיך שהגענו התמקמה ליד השוקת ושתתה כמות שיכלה להטביע אותה. לקח לה יום שלם להתאושש מההרפתקאה הזאת.

ומה עכשיו?

נולי עוד בחיים*. עדיין מהדסת בכבדות בחצר ועדיין באה לשבת על סף הדלת. היא הטילה מאז שתי ביצים וזהו. אולי היא תטיל שוב, ואולי לא. אני כבר מזמן לא בונה על הביצים שלה. אני לא יודעת כמה זמן היא תחיה. אולי היא אפילו לא תוציא את שנתה. אבל בנתיים היא אצלי על תקן של חיית מחמד לכל דבר. חיית מחמד שחייה אינם תלויים ביצרנותה או ביפיה. אני לא יודעת כמה מכם מנידים את הראש עכשיו על 'המשוגעת הזותי' וגם לא אכפת לי. אני רק רוצה להוסיף שמאז הביקור אצל הוטרינר נוסף לנולי עוד מנהג חדש אחד: בכל פעם שאני יוצאת לשבת בחצר, היא היחידה מכל התרנגולות שבאה אלי בשביל להתרפק, מניחה את ראשה על ברכי, עוצמת את העיניים, ומבקשת ליטופים בקול קירקור עדין.

 

*נולי כבר לא בחיים. היא הלכה לעולמה ביולי 2012, בת 13 חודשים בלבד. גיל צעיר מאוד לתרנגולת, ופי שלוש יותר מאחיותיה לזן הפיטום הזה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

35 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אום נטע אלא אם צויין אחרת