00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

להיות דולה- על הריון, לידה והורות

סיפור הלידה של הודיה

הלידה השניה של מרינה היתה קצרה. בסופה נולד תינוק חולה, שנפטר כעבור שלוש שעות. יצאתי מהלידה הזו עם אבן שישבה לי על הלב ודמעות בעיניים. היה לי קשה.

שבוע אחר כך ליוויתי את שירה בלידת התאומים שלה, לידה שהגיעה אחרי הריון שציפו לו במשך שנים רבות כל כך. ראשון נולד יהודה, תינוק יפה וברור עם עיני תכלת. אחריו נולדה תמר, תינוקת מקסימה עם עיניים מלוכסנות. ילדת תסמונת דאון. שירה פרצה בבכי שמערב שמחה עם קושי וכאב, ולי נוספה עוד אבן בלב.

שבוע נוסף חלף, אני בחדר לידה עם הודיה. הודיה יולדת כמו לביאה, מלאה בכוחות ובעוצמות, יולדת לידה טבעית עם המון שימוש במים, תנוחות שונות והשמעת קולות. היא לוחצת זמן ארוך מאוד, והתינוקת נולדת כשפניה פונות למעלה- ההיפך מרוב התינוקות. לידה כזו היא לידה קשה יותר ואני מלאת התפעלות מהודיה על שהצליחה ללדת את ביתה במצג כזה ובלידה טבעית.
איזושהיא הקלה מתגנבת לי ללב, אבל לא לאורך זמן. חמישה ימים אחרי הלידה, במוצאי שבת, אני מקבלת הודעה מהודיה. התינוקת המקסימה שלה, הנשמה הזכה שהייתי נוכחת בלידתה, נלקחה מהם בערב שבת. מוות בעריסה. אני כבר לא יכולה יותר ופורצת בבכי. משהו לא טוב קורה, זה פשוט לא הגיוני ששלוש לידות ברצף מסתיימות בכאב ולא בשמחה. אני עצמי בהיריון, ואמנם אני מנסה לנתק את ההיריון שלי מההריונות והלידות שאני מלווה, אבל בזמנים כאלו זה קשה.

חודשיים חלפו, שירה מספרת לי שתמר היא ילדה מקסימה, על אף התסמונת. היא מספרת שהתרגלה לעובדה שהתסמונת קיימת וקיבלה אותה, ושמאז החיים נראים טובים יותר וקלים יותר. עדיין צריך להתמודד עם מבטים של הסביבה, אבל הקושי כבר לא נמצא שם באותן עוצמות שהוא נכח בהתחלה. טוב לה, וגם אני מתחילה להרגיש טוב יותר. אני גם מפחדת- הלידה שלי הולכת ומתקרבת ואני מאוד חוששת שלא אעמוד בציפיות שלי מעצמי. כחלק מההכנה שאני עושה לעצמי לקראת הלידה אני משחזרת לידות שליוויתי ומנסה להסיק מסקנות שיעזרו לי. הלידה של הודיה יושבת לי חזק בראש, ההתמודדות שלה נותנת לי כוחות ואני יודעת ביני לבין עצמי שאם הודיה הצליחה גם אני אצליח.

ל"ג בעומר. יש לי צירים, אני יולדת. אני לוחצת עוד ועוד וגלעד מסרב לצאת. שלב הלחיצות בלידה של הודיה עולה לי בראש ואני מתמלאת כוחות. הכל אפשרי! עוד כמה לחיצות והוא בחוץ. הודו לה' כי טוב.

בחופשת הלידה אני מקבלת הודעה משמחת מהודיה- היא בהיריון, והיא תשמח שאלווה אותה שוב. זה ממלא אותי שמחה ואני מסכימה ברצון. יש רק נקודת תורפה אחת- הודיה עברה לגור בצפון, ואם הלידה תהיה בשבת אני לא אוכל להגיע. אבל עוד חזון למועד, ההיריון עדיין צעיר כך שמוקדם מדי לחשוב על האפשרות הזו. בינתיים אנחנו נפגשות, פגישה שהייתי בטוחה שתהיה רווית דמעות אבל לא- היא פגישה אופטימית ושמחה, ואני מתמלאת כוחות מהכוחות שהודיה משדרת.

הלידה של הודיה מתקרבת, אנחנו משוחחות מדי שבוע והודיה בוחרת לבלות את השבתות האחרונות להריונה בבית ההורים של בעלה במרכז, כדי שאם תלד בשבת אני אוכל להתלוות אליה. זה הרבה מעבר למשמח אותי. התאריך מתקרב, ואיתו מתקרב גם תאריך הולדתה של התינוקת המקסימה שנלקחה בטרם עת. תאריך הלידה הנוכחי זהה לתאריך של הלידה הקודמת, והודיה כל כך לא רוצה שהלידה תיפול על אותו תאריך או על יום הפטירה. אני מרגישה שאנחנו חייבות לדבר ולאפשר לקושי לצאת, ובשיחה שמלווה בהרבה בכי הודיה מקבלת את עצתי ומחליטה למצוא דרך שבה תוכל לזכור את ביתה גם אם ביום הפטירה תהיה בחדר לידה, כך שגם אם לא תוכל לעשות אזכרה ממשית התינוקת תהיה איתה. היא מפיקה חוברת זכרון מקסימה ומרגשת ששוב גורמת לדמעות לזלוג.

תאריך הלידה כבר חלף עבר ושבוע 42 עומד בפתח. הודיה נמצאת באזור המרכז והולכת למעקב הריון עודף באותו בית חולים שבו ילדה בלידה הקודמת. היא כבר קצרת סבלנות ורוצה שההיריון יסתיים, ולשמחתה הרופא מבקש להפעיל זירוז. אני מבקשת ממנה שתקרא לי ברגע שהיא זקוקה לי.

23:00 בלילה, אני מתייצבת בחדר הלידה. הודיה, שהיא בחורה עם סטייל,  שוכבת במיטה, לבושה במיטב מחלצותיה (או יותר נכון- בבגד שבשבילה מתאים לחדר לידה ואני הייתי בכיף לובשת אותו לחתונה...) ונראית מחויכת ומאושרת. הצירים עוד לא כואבים, אז אנחנו מנצלות את הזמן לדבר על הא ועל דא.

ממש כיף לנו, הזמן עובר בנעימים, חסרים רק כוס קפה ועוגה .  הפיטוצין מטפטף לו, הצירים במוניטור צפופים ויפים, רק מה- זה לא ממש כואב... אנחנו ממשיכות לפטפט, כשמדי פעם נכנסת מיילדת לבדוק את התקדמות הלידה. הפלא ופלא, גם ללא כאב משמעותי הלידה מתקדמת והפתיחה שעמדה על 2 ס"מ עם תחילת הזירוז עומדת על 3.5 ס"מ ואח"כ על 5 ס"מ. כבר לא צריך פיטוצין, מנתקים את הודיה מהמכשירים ועכשיו היא יכולה להיעזר במקלחת. זו הקלה משמעותית, המים עושים את שלהם ובשילוב קפיצות קלות על כדור פזיו יש התקדמות נוספת- הפתיחה כבר עומדת על 6.5 ס"מ. הודיה כאובה, אבל לא מאוד. היא צריכה לנוע, אבל בהחלט יכולה להמשיך ולדבר תוך כדי הצירים וזה אפילו מרגיע אותה. לא תאמינו על אילו נושאים הזויים אנחנו מדברות... תוך כדי היא גם משוחחת עם אמא שלה בטלפון, שקצת צוחקת כשהיא שומעת שהודיה מדברת איתה תוך כדי ציר, ועוד בפתיחה מתקדמת שכזו.

שעה וחצי נוספת עוברת, סבב רופאות במחלקה. הודיה שוכבת על המיטה, הרופאות מציגות את עצמן ובעלה של הודיה צוחק: "נראה אותך זוכרת את כל השמות האלה עכשיו"... הרופאה בודקת אם יש התקדמות אבל לא, הפתיחה עדיין עומדת על 6.5 ס"מ. מתקבלת החלטה לזרז אבל השאלה היא איך- האם לחזור לפיטוצין או לבחור בפקיעת מים? הודיה מעדיפה פקיעת מים, וזה מה שאכן עושים.

עכשיו הצירים מתחילים לכאוב. הודיה מבלה את רוב הזמן במקלחת, וכשהיא לא שם אני מעסה את גבה עם שמן שקדים וזה נעים לה מאוד ומקל על הכאב. עברה שעה, כבר ממש כואב. מיילדת מתלמדת נכנסת, יחד עם המיילדת הותיקה שחונכת אותה. היא מזהה אותי מלידה קודמת שליווינו ביחד וזה עושה אוירה ממש טובה בחדר, אוירה של שיתוף פעולה ותמיכה. הודיה מבקשת להיבדק ואנחנו שמחות לשמוע שהפתיחה התקדמה לשמונה ס"מ.

עכשיו זה כבר מתחיל ללחוץ, התינוק מתקדם בתעלת הלידה ורוצה לצאת החוצה והודיה מרגישה שלוחץ לה.  אני מרגישה שהכי נכון לה להיות קצת עם עצמה ברגעים האלו שלא רק כואבים פיסית אלא גם מאתגרים נפשית, ומציעה לה להיות מעט במקלחת לבד. זה עוזר, היא כבר ממש מרגישה צורך ללחוץ.

עוד בדיקת פתיחה- שמונה וחצי ס"מ, הראש ממש נמוך. הודיה רעבה ואני נותנת לה משמש יבש, שבתוך דקות ספורות מגרה את הקיבה שלה וגורם לה להקיא אותו ואת המרק של חמותה... יופי, עכשיו הגוף נקי ומוכן ללידה. הודיה מרגישה לחץ עצום והמיילדת כבר מתלבשת בחלוק הלידה ופותחת את ערכת הלידה. "אם לוחץ לך- תלחצי" היא מורה להודיה, והודיה לוחצת. רבע שעה של לחיצות, רבע שעה שמאתגרת את הודיה מאוד. היא מבקשת משהו לשיכוך כאבים והמיילדות ואני מחייכות- יש רק דבר שישכך את הכאב עכשיו, וזה ללדת!

המיילדת מציעה להודיה ליילד את עצמה, ומיד אחרי שהראש והכתפיים יוצאים היא מסייעת לה להניח את ידיה בבתי השחי של התינוק ולמשוך אותו החוצה. זו הפעם השנייה השבוע שאני רואה יולדת שמיילדת את עצמה וזה כל כך עוצמתי בעיניי. כל מי שנמצא בחדר בוכה, אפילו המיילדת, שיודעת מה הרקע של הודיה, מוחה דמעה.

מזל טוב. עד מאה ועשרים.

אם את רוצה לקרוא עוד סיפורי לידה מרגשים לחצי כאן והצטרפי לחבורה המיוחדת של נשים שמקבלות ממני ראשונות כל תוכן חדש שאני מפרסמת (ועל הדרך גם תזכי במתנה חינם!).

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

20 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל imahit אלא אם צויין אחרת