00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רחלי גזית - מעשה ביצירה

אלטרואיסטית או אגואיסטית

20/03/2012

בפרק הרביעי בעונה החמישית של הסדרה "חברים"  ג'ואי ופיבי מתווכחים: פיבי טוענת שעשיית מעשה טוב היא אלטרואיסטית (או בעברית "זולתנות") ואילו ג'ואי אומר שעשיית מעשה טוב היא אגואיסטית (אנוכית) כי עצם הידיעה שעשית טוב לאחר גורמת לך אושר גדול (צפו בתקציר ותהנו).

הוויכוח נמשך על פני כל הפרק, כאשר ג'ואי משתתף בתוכנית טלתרום בטלוויזיה (כי זה מעשה טוב שיביא לו חשיפה טלוויזיונית)

 

ופיבי נותנת לדבורה לעקוץ אותה כדי להראות שהיא מוכנה לסבול כדי לאפשר לדבורה להיראות קולית בעיני חבריה...

 504-113

כמה שאני צוחקת מהפרק הזה כל פעם מחדש, כך הוא גם גורם לי לחשוב מה זה בעצם מעשה טוב והאם יש דבר כזה "אלטרואיזם"?

אני יכולה להעיד בגוף ראשון שרב התרומות וההתנדבויות שאני לוקחת בהן חלק, אכן גורמות לי להרגיש טוב עם עצמי. מצד שני, הן גורמות לי להביט לחלקים המכוערים של החיים ישר בלבן של העיניים וזה עושה לי רע.  הרבה יותר קל להתחמק, לא להסתכל, לא להתנדב, לספר לעצמי שאני עסוקה... 

זה לא באמת מעלים את הכיעור, אבל זה בהחלט דוחף אותו מתחת לשטיח.

התקלה היחידה עם זה היא - שמתחת לשטיח כבר אין מקום! 

וכך יצאתי החודש למסע מדהים, במהלכו תרמתי והתרמתי, התנדבתי ונודבתי ובעיקר ראיתי את הלבן לא רק בעיניו של הכיעור, אלא גם של היופי. יופי חי, נושם ובועט אבל בשקט, בצניעות. יופי שריגש אותי ומצאתי בו השראה ונחמה כאחד. "אנשים טובים באמצע הדרך" קראה לזה נעמי שמר.

 

התמונה מכאן

חברת גורי שתרמה חומרי יצירה ואורית שתרמה ציוד מחשבים למועדנית לילדים בסיכון, ריבי והילה שתרמו ציוד וצעצועים מדהימים לקלט חירום לילדים שהוצאו מהבית בצו בית משפט, אלה איפשרו לי להיות הצינור המקשר בין הגורמים ומילאו אותי תחושת שליחות.

קשת וענת שארגנו תרומת בובות לילדים ממקלט לנשים מוכות ויפעת שארגנה משלוח מנות לבנות נעל"ה, אלה אפשרו לי להשתתף ומילאו אותי בהכרת תודה (2 תמונות עכשיו היתר בפוסט נפרד) וגלי שאספה תרומות של ציוד עבור משפחה שקרה לה אסון.

דורון ממספרת פסקינו וברנדה ושי ממספרת אילן מרגלית, מלאי רגישות ועדינות הם מספרים ומטפחים חולות סרטן בשלב הטיפולים הכימוטרפיים אלה מילאו אותי בתחושת צניעות לנוכח עבודת הקודש שלהם שעליה אשמח להאיר זרקור:

אל דורון פסקינו התוודעתי לפני כשלוש שנים בזכות אלי בן זיקרי (אדם יקר שבעצמו מפעיל מספרות בבתי חולים בבתי חולים), כאשר החלטתי לתרום את שיערי (בבלוג של מירה אפשר לראות את הדף היפה שעיצבה לי מתמונות אותו היום). דורון, איש מקסים ורגיש תורם פיאה לכל חולת סרטן ובנוסף מתנדב באחת המחלקות בבית חולים תל השומר. הפעם לא הגעתי אל מספרתו המדהימה, אלא, למספרה הקטנה שפועלת בתוך המחלקה האונקולוגית בתיה"ש ומטפלת בשערן ופאותיהן של הנשים המגיעות לטיפולים במחלקה.

היום שהיה גשום וסוער, בהחלט תאם את מצב הרוח שלי. חשבתי שהפעם השניה שאני עושה את זה תהיה קלה יותר והופתעתי מאד לגלות שלהיפך. הפעם היה לי הרבה יותר קשה. לא באמת רציתי להסתפר, ונלחמתי עם עצמי לא מעט. "זה רק שיער והוא גדל" היתה המנטרה ששיננתי לעצמי שבוע שלם.

הגעתי לביה"ח וישבתי להמתין לתורי. מצד אחד- שיחת היכרות משעשעת עם שי, הספר, ומצד שני שיחה עם ברנדה על הנשים שמסתפרות שם, חלקן כל כך חלשות שאין להן כח ללכת למספרה בחוץ, חלקן מתביישות ללכת למספרות "רגילות" וחלקן צריכות טיפול לפאה. והלב שלי מדלג בין דופק 300 לכמעט 0...

כשהגיע הרגע פתחתי את הקליפס, פיזרתי את השיער ו... והבנתי שכדי שהתרומה תהיה משמעותית עלי לתרום הכל. הכל! אין שום סיכוי לקארה מפונפן.

שי הסביר לי שמ-25 ס"מ שיער גזור נשארים בסוף בקושי 15 ס"מ (צריך לקחת בחשבון גזירת קצוות שרופים מצד אחד וכ-3 ס"מ שיורדים מהקצה של השורשים לצורך שזירת הפיאה) ולכן, אם אני רוצה שהתרומה תהיה יעילה... בקיצור - הכל או כלום? זו השאלה...

נבהלתי, הכל? אני?... יצאתי החוצה.. הרוח החזקה רק הדגישה את ההבדל בין ארוך לקצר... רציתי הביתה ובאותה העת רציתי להישאר... "אגואיסטית אחת" שמעתי את עצמי צועקת אל הרוח "זה רק שיער"...

חזרתי ללובי... מלאת סימני שאלה התקשרתי אל דורון, תוך כדי השיחה סימני השאלה הפכו לסימני קריאה, הסתובבתי וחזרתי אל המספרה. "תוריד הכל" אמרתי לשי "אבל מהר, לפני שאני מבינה מה החלטתי". עוד שיחה בין שי לדורון ויצאנו לדרך.

שלב ראשון: מחלקים את השיער לקבוצות קטנות ומחזקים היטב בגומיות:


שלב שני: גוזרים מעל הגומיה:


עכשיו כבר אי אפשר להתחרט:

שלב שלישי: נותנים צורה למה שנשאר על הראש, מההלם כמה זה עוד יכול להתקצר - הפסקתי לצלם. אבל אני חייבת לציין ששי ספר בחסד וכל הגזירה תוכננה כך שיהיה לי יפה, נח, קל לתפעול ובעיקר- קל לגדל.

אורזים את השיער יפה ושולחים לפאנית:

שלב רביעי: מנגבת את הדמעות, נוסעת הביתה. בדרך מנגבת עוד כמה דמעות ומשננת "זה רק שיער והוא גדל", ליתר ביטחון קונה קצת איפור.

שלב חמישי: מחכה בחיל ורעדה לתגובת בני הבית (חלק אהב יותר, חלק היה בשוק).

שלב שישי: פותחת יו-טיוב ולומדת איך להשתמש באיפור, בינתים קר לי בראש ואני ישנה עם כובע פליז.

שלב שביעי- מסיבת פורים, התספורת והמיקיאג' נחשפים לעיני הציבור, רואים על הפנים שלי שעוד לא יצאתי מההלם: (ותודה לדפי על התמונות)

שלב שמיני: לאט לאט, נכנסת לתפקיד (תחפושת אישה משנות ה-20):

שלב תשיעי: מתחבאת מתחת לפאה של רביד (שלגיה/דורה)- מרגישה גירוד מוכר של שיער על הפנים והחיוך גדל:

בינתיים גם השיער גדל.

עוד מעט הוא יהיה ארוך...

***

היום יום המעשים הטובים. 

 

יום אחד.

רק יום אחד.

אנחנו מיליוני אנשים שזה מיליוני מעשים טובים פוטנציאלים.

זה קל (לא חייבים לתרום שיער you know),

זה ממש מתחת לאף, במרחק שיחת טלפון (למשל למחלקת הרווחה בעיריה) או הקלקת עכבר (למשל: עמותת "חברה טובה" )

וזה מרגיש כל כך טוב  -

אז תפרגנו לעצמכם להיות אגואיסטים ליום אחד ובואו לעשות טוב.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

106 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שניצל13 אלא אם צויין אחרת