00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

The Number of the Beast - איירון מיידן

25/03/2012


משתתפים: ברוס דיקנסון - שירה/סטיב האריס - באס/אדריאן סמית' - גיטרה/דייב מאריי - גיטרה/קלייב באר - תופים
מפיק: מרטין בירץ'
חברת תקליטים: EMI Records
ז'אנר: מטאל קלאסי
שנה:
1982

[זהו הפוסט הראשון בסדרת "קלאסיקות אישיות", פרוייקט ביקורות המוזיקה שאני מתכנן כבר הרבה זמן. אין הרבה מה להסביר, זאת פשוט תהיה סדרה של מינימום 15 פוסטים בה אבקר ואנתח באופן מעמיק במיוחד את האלבומים שאני מחשיב כאהובים עליי אי פעם (במידה ולא ביקרתי אותם כבר)]

ישנו דבר שנקרא "משבר גיל ה-30". לי עצמי יש עוד כמה וכמה שנים עד שאגיע לגיל הזה, אבל לפי מה שהבנתי מסרטים, זה בדרך כלל הגיל ההוא שבו לאנשים מתחילים להיות משפחה, ילדים ועבודה, והם קצת מתחילים לקבל את ההרגשה שעכשיו באמת נגמרה הילדות, ושהם לעולם לא יהיו צעירים ומלאי חיים כמו פעם. אבל היי, "The Number of the Beast", אלבום המטאל האגדי של להקת איירון מיידן יצא ב-22 במרץ 1982, בדיוק לפני 30 שנה, והוא כלל לא מראה סימני הזדקנות. בשנה זו, איירון מיידן, ההבטחה הגדולה של המטאל הבריטי שהקומה על ידי הבסיסט ומנהיג הלהקה סטיב האריס, בדיוק פיטרה את סולנה השיכור והמסומם פול דאנו. במקומו צורף ברוס דיקנסון, שהביא ללהקה רוח חדשה והרבה יותר רצינית וכבדה. עם קולו האופראי, היה חשש בקרב מעריצי הלהקה שהוא יהרוס את מה שאיירון מיידן הייתה אז. מה שכן קרה הוא שהאלבום הראשון של הלהקה עם ברוס לא רק הפך לאלבום הטוב ביורת שלהם, אלא גם לאחד מאלבומי המטאל החשובים ביותר שאי פעם יצאו.

היישר מתוך השקט שלפני האלבום, מגיח לו בבת אחת ריף גיטרות אנרגטי במיוחד, ששולח בך זרם חשמלי בעמוד השדרה. זהו "Invaders", השיר הראשון באלבום, שמכניס אותך, ישירות וללא רחמים, לתוך העולם של בתולת הברזל. הגיטרות האלה פשוט מפוצצות את הרמקולים ביחד עם התופים והבאס, שהובלטו במכוון שמיקס הסאונד של האלבום. אם לפני כן הייתה שאלה לגבי יכולותיו הקוליות של ברוס דיקנסון, הן מתנפצות לחלוטין על הפעם הרשונה שבה הוא שואג את המילה "Invaders!" בפזמון. אי אפשר שלא להתאהב בקול כמו של ברוסי. בזמן שהוא שר, הריף מתפתח למנגינה מהירה וקצבית, אך גם מלודית וטכנית בו זמנית, ומסתיים במעין "פיצוץ" של כל הכלים בבת אחת.

אחריו מגיע שיר שונה לגמרי, "Children of the Damned" שמו. הוא נפתח במנגינה אקוסטית, אבל את הריף הכיפי והחמוד של השיר הקודם מחליפה יבבה מלנכולית של הגיטרה. זוהי בלדה מרגשת המבוססת על סרט האימה הקלאסי "ילדיו של הארור" וברוס שר פה מילים עם טון אפוקליפטי, שמשתלבות היטב עם המלודיה הזורמת וקטעי הבאס המוצלחים. אחרי סולו מהיר במיוחד, ברוס מתחיל לשיר "או-או-או-או" ביחד עם המנגינה, שירה שתאפיין את הלהקה בהופעות לנצח, שכן המעריצים גילו שהמנגינות של מיידן כל-כך סוחפות, עד שאפשר להלביש "או-או-או" על כל שיר שלהם בערך.

בשלב זה, מתנפצת דעה קדומה לגבי הלהקה - מי שחשב על איירון מיידן כחבורת סוגדי שטן, יופתע לגלות שרוב הטקסטים שלה מבוססים דווקא על ספרות, קולנוע ואירועים היסטוריים. השיר השלישי, "The Prisoner" ממשיך את הטרנד הזה, בכך שהוא מבוסס על סדרת הטלוויזיה האגדית "האסיר", כשהפתיחה והפזמון שלו מכילים בהן את המשפט האלמותי "I'm not a number, I'm a free man!", שהופך לנפלא שבעתייים כשברוס שר אותו... מבחינה מוזיקלית, מדובר בשיר אשר מהירותו נמצאת בערך באמצע בין השיר הראשון לשני, אבל הריפים ו"ניסור" הגיטרות שבו הרבה יותר כבדים. את הרוח הזאת ממשיך "22 Acacia Avenue", שמתחיל לאט, אבל כמו שכבר למדנו להכיר את איירון מיידן, הופך למערבולת חסרת רחמים של ריפים מלודיים של גיטרה, הפעם כולל סולו טכני מאוד אך מלא רגש (רואה, ג'ון פטרוצ'י?). ברוס שובר בפעם המי יודע כמה את מגבלות השירה האנושית, ושר בנקודות מסויימות במהירות של צ'יטה (אם צ'יטות שרות בכלל).

עכשיו הגענו לשיר הנושא, אולי המפורסם ביותר של הלהקה: "The Number of the Beast", השיר היחיד באלבום, לידיעת כל מחזיקי הדעות הקדומות, שעוסק ישירות בנושא השטן. הוא מתחיל עם קטע מהברית החדשה המדבר על החיה מהגיהנום ועל המספר שלה, 666, שמוקרא בקול שקט על רקע דממה, ויוצר תחושה מקפיאת דם. או אז, מתחיל להתנגן הריף השטני אך כל-כך קאצ'י ומהנה לשמיעה של דייב מאריי ואדריאן סמית', וברוס מתחיל לשיר את דבריו של אדם מסכן הטוען כי פגש את השטן באמצע הרחוב. בהתחלה הוא מתאר את החושך של הלילה, האש שמופיעה משום מקום ואת תהיותיו על האם מדובר בחלום או מציאות. אבל אז מופיעה החיה - גם במילים וגם במנגינה. החיה שבמנגינה היא מטאפורה לתופים שמתחילים להרביץ שבאזכריות, ולשירה של ברוס שהופכת להיות מחוספסת יותר מתמיד, בעיקר כשהוא צורח בפזמון, "Six-Six-Six: The Number of the Beast" ואתה מרגיש שאתה חייב לשיר איתו ביחד. האגדה הזאת נחתמת בסולו גיטרה מטורף של אדריאן סמית', וצרחה אופראית אדירה של דיקנסון.

ואז מגיע עוד אגדה - "Run to the Hills". זהו שיר קצר ולעניין, אבל זה לאו דווקא הופך אותו למטומטם. להפך, הפתיחה שלו, שמשתמשת בתופים ובבאס כדי לדמות דהרות סוסים, היא אחד הדברים הכי גאוניים ששמעתי בחיי. ח"ח לקלייב בור וסטיב האריס. השיר, בכל מקרה, מתאר את פלישת האדם הלבן לאמריקה מ-2 זוויות: הראשונה של האינדיאנים, שמספרים כיצד האדם הלבן הורג אותם, שודד אותם, אונס את נשיהם ומשעבד את ילדיהם, והשנייה של האדם הלבן שמנסה הלצדיק את מעשיו. ושוב, באמצעות מנגינה מקפיצה וסוחפת מצילחה איירון מידן להפוך נושא כה רציני למשהו כיפי לאלללה. ברוס שוב שר פה כמו מלך, ושוב בולטים פה הפזמון, שבו הוא שואג בעוצמה "ברחו את הגבעות! נוסו על נפשותיכם!" (תרגום שלי - ש"מ) ושירת ה"או-או-או" ששוב יוצאת מהרמקול/אוזנייה במלוא הדרה הדציבלי.

בתוך כל האלבום הנפלא הזה שרק השתפכתי עליו ללא גבולות עד עכשיו, יש חוליה חלשה בשם "Gangland". אל תבינו לא נכון, זה אחלה שיר שבעולם, ויש בו את כל מאפייני הנגינה והשירה שעושים את האלבום לכל מוצלח, אבל הוא הרבה יותר Pאנקי, קליל וחוזר על עצמו משאר האלבום. אין פה אף טיפת "Epicness" כמו בשאר האלבום, ואפילו אין בו סולו באורך ראוי. אבל היי, כמו שנאמר באתר "מטאליסט", באלבום שבו כל שיר שווה ל-11 מתוך 10, זה מרגיש נורא אכזרי להיטפל לשיר ששווה רק 10. חוץ מזה, הטעם היחסית רע נשטף מהפה על ידי השיר הבא, שהוא גם האחרון באלבום.

"Hallowed Be Thy Name". מה לא נאמר על האגדה הזאת? שזה השיר הכי טוב באלבום? זה השיר הכי טוב של הלהקה? של האייטיז? של המטאל? חבר'ה, הוא מתמודד רציני על כל אחד מהתארים האלה. מספיק המנגינה השקטה בהתחלה שלו וצלצול הפעמון שמלווה אותה כדי להקפיא אותך במקום ולהכניס אותך לטראנס. ברוס שוב שובר כל מגבלה ווקאלית אפשרית בשירתו על אדם אשר נידון למוות ומחכה בתאו לשעת הוצאתו להורג. במהלך השיר הוא שואל את עצמו שאלות על חרטה, אומנה, פחד והבדל בין חלום ומציאות, ובין לבין מפוזרות מילים על הסוף הקרב ובא, זה שיגיע אל כולנו בסופו של דבר. וככל שרגע ההוצאה להורג מתקרב, השירה של ברוס מתעצמת, והנגנים מגבירים את נגינתם עד לנקודת הרתיחה. משם, השיר משלב כמה ריפים ומלודיות שונות, אשר כולן מנוגנות בכל-כך הרבה רגש שזה אשכרה כואב. מהריף הראשון, דרך הרמוניית הגיטרות ועד לסולו האלוהי שבסוף, יש משהו בשיר הזה שיכול לסחוף אחריו כמעט כל אדם. לא ברור לי עד היום איך הצליחו להפוך שיר כל-כך אפל ועצוב למשהו מהנה לשמיעה.

אז, מה נגיד? אני מקווה שהבנתם ש"Number of the Beast" הוא אלבום חובה לשמיעה, ולו רק כדי לשמח אותו ביום ההולדת שלו. השירה, הנגינה, והמילים יוצרים בו חבילה שלמה שחייבים לקחת, במיוחד אם אתם אוהבים מטאל. ויודעים מה? גם אם אתם לא בקטע של רוק כבד, זה אלבום מושלם לנסות איתו את סגנון המוזיקה הזה. הוא לא כבד מדי, אבל עדיין מצליח להכיל בתוכו את כל האלמנטים שאנחנו כל-כך אוהבים במוזיקה הנהדרת הזאת. אפילו אחרי 30 שנה, מדובר במשהו שלהגיד עליו "יצירת מופת" ייחשב כזלזול.

הערה: בגרסה החדשה של האלבום שיצאה ב-1995 נכלל שיר תשיעי בשם "Total Eclipse". מכיוון שזוהי חגיגת יום הולדת לאלבום כפי שיצא ב-1982, לא כללתי אותו כאן.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת