00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלי חיתולים ובלי חשבון

פולנית אתה מדבר אלי

11/03/2012

לפני שנים מספר, כשעוד עבדתי במעבדה באה אלי אחת הקולגות ואמרה לי לגשת אל פרופסור כלשהו במחלקה. אני חושבת שהוא כועס עליך בגלל משהו, אמרה לי. 

נזכרתי שעבר זמן מה מאז שאותו פרופסור, יהודי נחמד ומאיר פנים לכל סובביו שתמיד מתנדב לעזור לכל מי שצריך, חייך אלי במסדרון בו חלפנו זה על פני זו מידי יום. זה לא נרשם לי במוח כמשהו בעל משמעות. אחרי הכל אנשים לא פעם שוקעים בעיסוקיהם וטרודים במחשבותיהם מכדי לחייך כל פעם לכל אחד. לא עלה בדעתי שזה בגלל שהוא נוטר לי על משהו. אבל כשהלכתי לראות אותו התברר שזה היה בדיוק בגלל זה. ולא רק, אלא שהכעס שלו עלי נמשך כבר כמה חודשים טובים. הסיבה - כשל תקשורתי עם אחת הסטודנטיות שלו שהביאה לכך שאחד הניסויים שלו כשל. כשזה קרה דיברנו על העניין, התנצלתי בפניו. הוא פטר את העניין כלא משמעותי וקיבל את התנצלותי במלואה. 

אבל בחודשים שאחרי הוא חזר בו והחליט שהוא בכל זאת כועס עלי. והכעס שלו הלך ותפח למימדים עצומים. הוא הפסיק להאיר לי פנים ושיתף בכעסו אנשים אחרים במחלקה. וכל אותו הזמן לא שמתי לב ולא חשתי בכלום. עד שלא נאמר לי באופן מפורש, לא היה לי מושג שאני מושא לעויינות מצטברת, וכשניגשתי אליו לברר את העניין, כבר היה מאוחר מידי לתקן את המצב. הוא לא הצליח לחזור על הניסוי שכשל (מה שלדעתי מעיד גם על התכנון המקורי של הניסוי שלו, אבל זה כבר נושא אחר) והחלק שאני נשאתי בעיניו בכשלון מחקרו התנפח הרבה מעבר למה שאני הכרתי באחריות לו. 

מעבר להתנצלות נוספת (שלא עזרה) לא היה שום דבר שיכולתי לעשות בעניין. אז הנחתי לעניין ואת שאר זמני במחלקה העברתי ביחסי קרירות לאקונית עם אותו פרופסור. הוא לא היה חבר שלי קודם לכן ולא התאבלתי על האובדן. אבל הטריד אותי היה העובדה שבמשך חודשים ארוכים לא שמתי לב למה שקורה. השינוי ביחסי עם אותו אדם עבר לחלוטין מתחת למכ"מ שלי. וגם הטרידה אותי העובדה שהוא לא טרח לדבר איתי על זה. אולי הוא הניח שאני אשים לב לקרירותו ואני כבר אדע למה. 

מי שמכיר אותי טוב לא יופתע מזה. זה מסוג הדברים שקורים לי אחת לכמה זמן. לא פעם ולא פעמיים נוצר אצל מכרים שלי הרושם שאני חסרת רגישות. זה קורה שאנשים נפגעים ממני. שנפגעים ממשהו שעשיתי או אמרתי ברגע של חוסר מחשבה או חוסר טאקט, גם אם לא היתה לי שום כוונה לפגוע. אני בטוחה שלכל אחד כמעט זה קורה מידי פעם. מה שמיוחד אצלי זה שאם לא אומרים לי, אז הרבה פעמים, הרבה יותר מאשר אצל אנשים נורמטיבים, אני לא שמה לב שמשהו השתנה ביחסים. אני לא מרגישה שיש בעיה אצל האדם האחר. וכיוון שאני לא מרגישה, אני לא משנה את התנהגותי שלי. 

לא סתם כתבתי בפסקה מעל 'אנשים נורמטיבים'. לקח לי את הזמן להכיר בכך שאני לא כזאת. גם אחרי האיבחון של בתי כאוטיסטית לקח לי את הזמן לעכל שגם אני במידה רבה כמוה. שגם אני על הספקטרום. ולקח לי את הזמן לקבל את זה שאחד הסימפטומים מתבטא באי יכולת 'לקרוא' את הזולת מהתנהגות בלבד. 

זה קרה לי כמה פעמים שידיד או חברה טובה 'נעלמו' מחיי ללא הסברים. לפעמים אני מנסה לברר מה קרה, אבל לא תמיד. גם בגלל שיש לי הצתה מאוחרת בקשר לזה, גם בגלל שהרבה פעמים אני כל כך שקועה בתוך עצמי ולא שמה לב או שרק דוחה ודוחה את המעשה, אבל לא פעם זה בגלל החשש המנקר הזה שהריחוק נגרם בגלל משהו שעשיתי או שאמרתי, ואני לא ממש רוצה לגלות שאני צודקת בחששי.  

הפעמים שבדקתי וגיליתי שאכן, הצד השני התרחק בגללי הותירו אותי עם תחושה מרה מאוד. למה לא אמרת לי כלום? למה לא נתת לי הזדמנות להתנצל? לנסות לתקן? להסביר אי הבנה? מה, זה לא ברור שלא התכוונתי לפגוע? שהקשר איתך חשוב לי? איך זה שהעדפת להעניש אותי בריחוק במקום להגיד לי בפנים שפגעתי? האם באמת ציפית שאשים לב? שאקרא את מחשבותיך? 

אני לא מסוגלת לקרוא מחשבות. וגם לא ניואנסים בהתנהגות. עד שאני מבינה שמשהו אינו תקין הנזק כבר הצטבר והתגבר מעבר לאפשרות לתקנו. 

לפני כשלוש שנים היתה לי חברה, אחת האמהות מגן ההורים. עברה עליה תקופה לא קלה והיא פנתה אלי לחפש אוזן קשבת ואני ניסיתי לעזור לה כמה שרק יכולתי. ובתמימות והרבה רצון טוב עברתי את הגבול וחטאתי בחטא הקדמון של האמהות, והוא לתת עיצות שלא נתבקשתי לתיתן. 

היא לא עצרה אותי. ואני, שבאמת ובתמים האמנתי שהיא חפצה בעצותי המשכתי לחלקן במשך כל אותו היום עד שבסופו של דבר היא התפוצצה עלי. ככה פתאום. בלי שום אזהרה מוקדמת. לפחות לא כזאת שאני יכולתי להבין. 

הגיע לי. ללא ספק הגיע לי. אבל כשזה קרה הייתי בהלם מוחלט. לא ראיתי מאיפה זה בא. לא קלטתי בכלל שעלי היא צועקת. שאלי היא פונה בניבולים שאפילו לא ידעתי שהיא מסוגלת להוציא מפיה. 

מאז יישרנו את ההדורים אבל מעולם לא חזרנו להיות חברות. אני לא יודעת מה היא חשבה אחרי שכל העניין נפתר, אבל אני התהלכתי לידה באימה משתקת. פחדתי לדבר איתה, לנהל שיחה שאינה על נושאים ברמת מזג האויר, שמא אומר משהו לא מתאים. ומאז נפרדו דרכינו ואנחנו כבר לא בקשר. אני בטח שלא הולכת לנסות ולחדשו. 

והפחד הזה עדיין מלווה אותי עם כל קשר חברות חדש. הפחד הזה מהרגע בו אגיד או אעשה משהו לא טוב ולא אדע מזה עד שיהיה מאוחר מידי. שהצד השני יבחר לשתוק ולהיעלם או לצבור מטען עד להתפוצצות. 

אני לא מסוגלת לקרוא מחשבות. אני לא מסוגלת להבין ניואנסים. אי אפשר להניח ש'אני יודעת למה'. למעשה, אפשר להיות בטוחים שאין לי מושג על מה הכעס. 

אז חברות וחברים יקרים, אם הקשר איתי חשוב לכם אז בבקשה דברו איתי. אם אני לא בסדר, תגידו לי בזמן אמת. אל תניחו שאני יודעת או שאני כבר אבין לבד. ובטח שאל תניחו שאני עושה בכוונה כי אני לא. אני מצרה על כל קשר טוב שאובד ומתאבלת על כל קשר טוב שניתק בגלל רוחות רעות, ולא משנה מאיזה כיוון הן נשבו. ואני לא רוצה 'ללמוד את הלקח בדרך הקשה' כי ללקח שכזה אין שום משמעות אם אי אפשר ליישמו. 

 

 

ואני לא היחידה. קבלו את להקת 'החיות':

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

21 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אום נטע אלא אם צויין אחרת