00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כאן המפתחות של הצוללת.

יום האישה, 2012: האם הפמיניזם סיים את דרכו?

08/03/2012

 

לפעמים שואלים אותי למה הפמיניזם עוד טוב, והאם הוא לא מיצה את עצמו. אז לקראת יום האישה, החלטתי לבוא ברשומה אישית מהרגיל, ולספר לכן איך ההוויה הפמיניסטית שינתה אותי.

אני חושבת שתמיד הייתי פמיניסטית (מה תגידו על ילדה בת שמונה שלא רוצה להתחתן כדי לא לשנות את שם המשפחה שלה?), אבל רק בשנתיים האחרונות אני ממש מגדירה את עצמי ככזו.

הפמיניזם אפשר לי למצוא את הקול שלי. נשים פמיניסטיות שפגשתי נתנו לי להבין שאם אני מרגישה משהו, כנראה שיש לזה סיבה. גם אם מבחינה חברתית נראה שאני מגזימה, ואני רגישה או חסרת חוש הומור, זכותי להרגיש בצורה הזאת. אחת ההבנות החשובות שהגעתי אליהן בשנה האחרונה, היא ש"לא, את לא מגזימה."

ב2007, בחודשיים שלאחר התקיפה שלי, נתנו לי את התחושה שהגזמתי בהרגשה הקשה שלי. זה לא ששיתפתי מישהו בתחושות שלי, אני עצמי עוד לא ידעתי לשים על זה את האצבע- אבל הרגשתי רע. הרגשתי מקולקלת ומזהמת. וכל חברותי לחיים (הייתי אז בצבא) דיברו על דברים לכאורה דומים, ואני לא הצלחתי להבין למה רק אני לוקחת את זה כל כך קשה.

הרבה פעמים אני שומעת נשים שמספרות על אירוע כזה או אחר, ושואלות "האם אני מגזימה?" התשובה היא- לא. אם אתן מרגישות שמשהו כואב לכן, יש סיבה וזה בסדר שתכאבו אותו. גם אם בסרטים הבחורה לפעמים מתאהבת במי שאונס אותה, או שהתקיפה נראית דרך מסך ארוטי- אתן הבעלות היחידות על הכאב שלכן.

בשבועיים האחרונים חוזר אלי הכאב הזה, וכמה לילות מצאתי את עצמי בוכה לפני השינה. כן, כמעט חמש שנים אחרי. ואני יודעת שזה בסדר, כי אם הבכי הזה בא כנראה שהוא משחרר משהו שצריך להשתחרר.

ולמדתי להפוך את המחשבות שלי למילים, ואת המילים לקול ברור. למדתי לתפוס מקום על הכדור הזה. אתמול ישבתי בעבודה, ונזכרתי איך הייתי רק לפני שנה וחצי. אמנם כבר לא הייתי לגמרי ספונה בתוך הקליפה שלי, אבל אני זוכרת כל כך חזק את שפת הגוף המכונסת שלי. איך לפעמים הקול שלי רעד כשדיברתי על מה שחשבתי לנכון. אחת ההבנות החזקות ביותר שלי הייתה כשראיתי יום אחד תמונה שצולמה בפעילות "תעביר את זה הלאה" שבה נתבקשנו לדבר על מישהו ששינה לנו את תפישת החיים. סיפרתי על היום שבו הבנתי לגבי התקיפה המינית. וכשהסתכלתי על התמונות נראיתי כל כך רגילה! כל כך אגבית. ברגע הזה ידעתי שניצחתי.

פמיניזם לימד אותי על אחוות נשים. הדימוי הנשי של נשים קנאיות וסכסכניות מעולם לא היה קרוב אלי, אבל כמות ההכלה, ההקשבה, העזרה והאהבה שנתקלתי בהן בקהילה הפמיניסטית מדהימה אותי כל פעם מחדש. לא שאני אומרת שכולן אוהבות ומתחבקות כל היום, אבל בשנה האחרונה בכל פעם שהייתי צריכה עזרה- אם זה בכתבה, או בחיפוש פמיניסטי כלשהו, הבקשה שלי לעולם לא נשארה באוויר. רק בשבוע האחרון זרקתי לאוויר בקשה לעזרה בכתבה, ומייד קיבלתי יותר עזרה ממה שהייתי צריכה מלכתחילה.

הפמיניזם לימד אותי שיש עוד נשים כמוני, לפעמים זה כואב לדעת עד כמה... ושאין דבר גדול ומרפא יותר מלהכיל מישהי אחרת. בשנה האחרונה כל כך הרבה נשים נחשפו בפני, לפעמים בלי שציפיתי לכך מראש, לפעמים לא הייתי מופתעת. אבל תמיד הרגשתי חזקה יותר מתוך ההבנה הזאת. מתוך היכולת להתמודד עם הדברים ביחד עם אחרות, אפילו אם הן זרות.

אז למה הפמיניזם עוד חשוב? כי אני בטוחה שיש עוד נשים שלא קיבלו את הכלים שלי יש. את הכלים להבין את עצמי ואת המציאות שלי בצורה שהגיונית לי יותר. לא לחשוב שאני פגם בייצור רק כי אני לא עשויה באותה תבנית כמו מי שאני רואה סביבי.

ובנימה נרגשת זו, חברותי היקרות, תמשיכו עם העבודה המדהימה שאתן עושות. אוהבת אתכן, וחג שמח.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

קוביית קוד חופשי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ענבאך אלא אם צויין אחרת