00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

להיות דולה- על הריון, לידה והורות

סיפור הלידה של יפעת

חודשיים וחצי אחרי שילדה את ביתה הבכורה שלחה אליי יפעת את סיפור הלידה שלה, בעקבות סיפור לידה אחר שפירסמתי ושהעלה בה את הצורך להעלות על הכתב גם את הסיפור שלה. עבר זמן רב מאז, וכעת- כשיפעת כבר עומדת בפני הלידה השניה שלה- אני מפרסמת את הסיפור ככתבו וכלשונו.

סיפור הלידה שלי..

עברו רק חודשיים וחצי אבל אני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיה...

המציאות השתנתה והפכה אותי למשהו אחר שמעולם לא חשבתי שאהיה (היסטרית, דאגנית, בערך שכפול גנטי של אמא שלי, מה שנשבעתי שלעולם לא אהיה).

אבל התחלתי מהסוף, אז אני אחזור להתחלה.

וההתחלה כמו תמיד בראשיתית וקסומה, בשורה משמחת את בהריון... אחרי הבחילות, הכבדות ותחושת האיכס התמידית הגיעו החודשיים האחרונים והעמידו אותי בציפייה חסרת רסן להגיע כבר אל הסוף. היה מאתגר, קשה וכואב. רווי לחץ (דם) והיסטריה רפואית קלה.

אבל שום דבר לא יכל להחיש את הרגע. כי רק כשהיא רצתה היא החליטה לצאת, אומנם דרך זירוז אבל סופסוף הגיע הרגע המכונן. נכנסנו לחדר לידה.

וכאן בעצם מתחיל הסיפור האמיתי...

"בואי הנה בואי לכאן אני שולח לך צליל מכוון אחרי שנים של חוסר ודאות, בואי הנה אל המילים, אל הקסם אל הצלילים מספיק חלום הפכי למציאות"...

רפאל ואני הלומי ציפיה, מחכים בחדר לידה, אני עם הזירוז וכמובן שאמרו לי: "אל תצפי שתלדי היום זה יכול לקחת לפחות 24 שעות עד שיתפתחו צירים" אבל אני הייתי בטוחה שהגיע זמן גאולתי ויאללה יולדים.

טלפון ליעל שהתחילו הצירים אחרי 3 שעות (!) וכשהיא הגיעה בחיבוק חם ידעתי שעכשיו אני יכולה באמת להיות רגועה. אומנם הייתי עם אפידורל אבל היה מדהים כמה ההסברים המרגיעים וכמה התזוזה (המינמלית אומנם) הרגיעו ועזרו לי מאוד.

שום דבר לא יכול היה להפר את הקסם, גם לא הרופאים שעטו עלי כמו איזה סצנה שנראה שנלקחה מאי. אר. ואיימו עלי בקיסרי, לא ההאטות בדופק, לא הכאב שידעתי שאמור להגיע.

הרגשתי נוכחות פיזית כמעט של אלוקים לידי, והיה לי ברור שאני יוצאת מפה בשלום עם ילדה מקסימה, כבר.

הגענו אל הסוף ואל צירי הלחץ- מה זה לחץ, סיר לחץ. את כל הכוחות גייסתי כדי ללחוץ, התאבדתי על כל ציר עד שבכאב הגדול האחרון היא יצאה.

אין לי איך לתאר את ההרגשה. בכיתי כמו איזה ילדה קטנה אבל לא יכלתי לשלוט בזה.

אחרי כמה דקות ראיתי אותה- 3.390 גרם של מתיקות (ואם נודה על האמת  זה היה פרצוף קטן עם אף גדול) שהיה נראה כ"כ רגוע ושליו.

שהחיינו. כמה טוב שבאת הביתה.

ברוכה הבאה לעולם, ליבי.

ומכאן, נשללה עצמיותי, הולאם אופיי, נלקחו מאויי ורצונותיי, הכל מכוונן אליה.

חבל הטבור אומנם ניתק פיזית אבל מכאן, עד סוף העולם זאת המהות שלי, אמא של ליבי,

אשתו של רפאל.

איך אמרו לי המבוגרים- כשתגדלי, תביני.

אז עכשיו אני מתחילה להבין...

 

לקריאת עוד סיפורי לידה מרגשים לחצי כאן והצטרפי לחבורה המקסימה של נשים שמקבלות ראשונות את כל הטיפים, הסיפורים והמידע שאני מוציאה. אה, ואם כבר לחצת תקבלי גם מתנה שווה. תלחצי, כדאי לך!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל imahit אלא אם צויין אחרת