00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דברי חכמים

כן, זה יכול לקרות לכל אחד.

26/02/2012

בכתבה הזו נתקלתי במקרה אתמול, ומאז היא לא נותנת לי שקט. כמשתמע מן האמור, אינני מכירה לא את משפחתה של הילה מזרחי ולא את משפחתו של איציק דרזי ז"ל. זאת, כנראה, בניגוד לכל המגיבים לכתבה, הזועקים את כאבם, ומשתייכים לבטח (מי במוצהר ומי לא) לאחד הצדדים. פשוט הטרגדיה האנושית במלוא תפארתה הוא הדף הזה. הכתבה וגם התגובות. ברור שבמצב נתונים שונה משפחת מזרחי ומשפחת דרזי היו יכולים להיות שכנים טובים, חברים טובים. הבנות של הילה מזרחי ושל חנית דרזי אולי היו הולכות יחד לבית ספר, או לחוג בלט. גם אלה וגם אלה אנשים רגילים, אנשים נורמטיביים, אכפתיים, שומרי חוק. אבל הגורל קשר את שתי המשפחות האלה בקשר טראגי, ובלתי ניתן להתרה. 

ירדן וכרמל מצליח הן הבנות של איציק מצליח ז"ל (כן, אח של רינה). הן למדו באותו בית ספר יסודי בו אני למדתי. ירדן הייתה קטנה ממני בשנתיים, אבל זה היה בי"ס קטן, והיו חוגים אחרי הלימודים, אז יצא לי להכיר אותה. כרמל הייתה אחותה הקטנה. את איציק עצמו ראיתי כשבא להרצאה שנתנה אחותו על עולם התקשורת. איציק מצליח נרצח על הכביש, כאשר צעיר בדואי שאפילו לא היה שיכור התפרץ לצומת ב120 קמ"ש באור אדום והתנגש במכוניתו. איציק דרזי ז"ל, נהרג על הכביש, כאשר הילה מזרחי, אשר נסעה כחוק במהירות המותרת מסיבה שאיננה ברורה סטתה לשולי הכביש ופגעה בו כשהיה רכוב על אופניו. הנהג שפגע במכוניתו של מצליח הוא אחד מבין נהגים רבים, צעירים מהמגזר הבדואי, שנוהגים בפראות ובאדישות מוחלטת לאפשרות שיגרמו לתאונה קטלנית (שאולי תקטול גם את חייהם שלהם). הילה מזרחי, עד לאותו רגע איום אחד של חוסר תשומת לב, הייתה בעלת עבר נקי לחלוטין על הכביש. נכון שהתוצאה היא אותה תוצאה - שלושה ילדים שנותרים יתומים מאב, שני גברים, לשניהם אותו השם, שכבר לא ישובו. אבל איך יתכן, שמישהו יסביר לי, איך יתכן שגם העונש לנהגים הפוגעים הוא אותו העונש?!

רוצחו של מצליח, קרוב לוודאי שיחזור, אם לא חזר כבר, להיות פצצה מתקתקת על הכביש. אפילו בלי רישיון. אבל הילה מזרחי היא כל אחד ואחת מאיתנו. מי שטוען שהנהיגה שלו מעולם לא לוותה ברגע של חוסר תשומת לב, של טעות בשיקול דעת שיכלה להסתיים ברע, פשוט משקר, וכנראה שבעיקר לעצמו. מאותו טעם של מנגנון ההגנה "לי זה לא יקרה" שדובר כה רבות בבלוג הזה בשלל הקשרים. מי שיצליח להיות ישר עם עצמו, יבין שאלה חוקי ההסתברות שהצילו אותו מלהיות באותו המקום בו נמצאת הילה מזרחי (כעת, כלא נווה תרצה יחד עם בתה התינוקת, כאשר היא בחודש הרביעי להריונה), ולא שום חוק טבע או פיזיקה. עבור כל נהג נורמטיבי, הסיכוי להמצא בתאונה קטלנית הוא קטן. קטן, אבל לא זונח אף אחד. אף אחד לא חסין מפניו, גם לא מי שלא ייסע לעולם באותו קטע ארור של כביש 40 - קטע קדרון-עקרון - קטע קצר שבורך בכ"כ הרבה תאונות קטלניות.

דיסוננס "לי זה לא יקרה" יוסיף ויאמר ש"טוב, אולי יתכן והייתי נקלע לתאונה כזו, אבל בשונה מהילה מזרחי מיד הייתי יוצא מהרכב ומזעיק עזרה". אני יכולה להעיד שלגבי, יש סיכוי טוב שזה נכון. רק "סיכוי טוב", כי עד שבן אדם לא מוצא את עצמו מתנגש במעקה הבטחון במהירות של 90 קמ"ש ואת זכוכיות רכבו מתנפצות מבלי שהבין מה קרה, הוא רק יכול לשער כיצד יגיב, לשער ולא יותר. יתכן שאלה השנים שביליתי בג'ודו, ויתכן שאלה נטיות מולדות (שבגללן ביליתי שנים בג'ודו?), אבל אני בתגובה לסיטואציות הלם נכנסת למוד של טייס אוטומטי ומלא אדרנלין. בשלהי 98, אבא שלי אסף אותי מהחוג (ג'ודו) והיה אמור, אחרי שאגיע הבייתה, אתקלח ואחליף בגדים, לקחת אותי ולאסוף עוד כמה חברים לבר מצווה של בן כיתתי. אבל על דרך אילת-טוביהו משהו קרה. אנחנו לא לגמרי בטוחים מה. הכביש היה חלק, ואבא שלי כנראה הגיב בתנועה חדה מדי עם ההגה וגרם לנעילת גלגלים. ההחלקה נעצרה כאשר התנגשנו ברכב חונה בצד הדרך. משום מה, ישבתי באותו יום במושב האחורי. זינקתי (ממש) החוצה מיד ואמרתי לאבא שלי ולאנשים שהתקהלו סביבנו שאני בסדר והכל בסדר וחזרתי על זה כמה פעמים טובות. אבא שלי לקח את פרטי בעל הרכב (הרכב היה למכירה, אני עד היום לא יודעת אם כתוצאה מהתאונה הוא קילל או בירך אותנו...) והמשכנו לנסוע. רק כאשר הגענו הבייתה התחלתי לראות שחור בעיניים, כאילו הכל שואף לאיזה חור שחור קטן שנמצא במרכז. בבוקר שלאחר מכן נוספה גם עדות חיצונית לזעזוע המוח הקל שעברתי - סימנים ברורים של המכה שחטפתי כנראה ממשענת הכסא הקדמי ואפילו לא זכרתי. התגובה שלי לנפילה במדרגות בקוריאה גם כן הייתה דומה, קמתי בזינוק, וקשקשתי בלי סוף שאני רוצה ללכת לקריוקי, ורק אחרי שהתעוררתי בלילה ורציתי ללכת לשירותים הבנתי שאני לא במיוחד יכולה להזיז את הרגל. גם כאשר היה ניתן לראות את היד של אח שלי מבפנים, וגם כאשר אמא שלי שפכה בטעות תה רותח על אזור רגיש בגופי - אני זו שתפקדה ואמרה לאמא שלי מה לעשות בזמן שהיא הייתה בבעתה. אז, כנראה שאם אני הייתי במקומה של הילה מזרחי, גם כן הייתי מזנקת מהרכב, נדהמת לגלות רוב אופניים שרוע בתעלה, ובמוקד 101 היו מבקשים ממני להאט את קצב הדיבור. אבל,זו אני. הילה מזרחי הגיבה באופן שאיננו פחות נפוץ ופחות מבוסס מדעית - קפאון. היא פשוט נשארה ברכב שלה. כתוצאה מכך היא לא ראתה את איציק השרוע בתעלה, ולא הזעיקה עזרה. רק מי שמצא אותו כחצי שעה לאחר מכן אמר לה שהיא פגעה ברוכב אופניים. 

אין כל ספק, שעדיף להגיב לסיטואציית הלם ב"הסתער" (כמוני), ולא ב"קפא" (כמו הילה) או "ברח" (כמו אחרים). לפחות כאשר מדובר בתאונת דרכים שיש בה נפגע שכל דקה קריטית לשאלה האם יחיה או ימות. אין כל ספק שהמחשבה על אילו יצאה הילה מהרכב, ראתה את איציק והזעיקה עזרה אז אולי התוצאות הטראגיות היו שונות - מייסרת נורא את משפחת דרזי, ומלבה את רצונם לראות את הילה נענשת. אבל הילה כבר נענשת, כי אין לי כל ספק שהיא איננה חדלה מלענות את עצמה בשאלה מדוע הייתה כה חסרת תועלת, מדוע לא חשבה, מדוע קפאה במקום. האמת היא, שלא בטוח שזה היה עוזר. יתכן שאם לא הייתה קופאת, הייתה יוצאת ורואה את איציק מוטל על הארץ ופשוט נכנסת לפאניקה. אח שלי פשוט צרח ורץ בכל הבית לאחר שחתך עמוקות את ידו, וכל הבית התמלא בדם. זוהי תגובת ה"ברח", ובהחלט יכול להיות שאם תגובת הקפאון לא הייתה מנת חלקה של הילה - גם איציק לא היה ניצל וגם היא היום הייתה מואשמת בפגע וברח (ואולי גורמת לעוד תאונה על הדרך). זה מה שקרה לזו שנכנסה ברכב שלי כשיצאה ברוורס לא הבחינה בי. למרות שלא קרה שום דבר חוץ מצלחת הגלגל שלי שעפה, החיילת הצעירה יצאה המרכב, והתגובה שלה ל"טוב, גברת, הפרטים" הייתה לקלל אותי ולרוץ לביתה ומשם להתקשר לאמא שלה בהסטריה (ולחטוף על הראש). זה שקראתי לעברה שאין לה לאן לברוח ושאני יודעת בדיוק מה המספר שלה רק גרם לה לחוש מאויימת עוד יותר, ועוד יותר לרצות להסתתר בבית, למרות שאין בזה שום הגיון תועלתני - הרי זה לא שבבית באמת לא ימצאו אותה. היות ומדובר בבת של שכנה (שפשוט לא זיהיתי. היא הייתה האחות הקטנה של הבן שכן הכרתי שהיה צעיר ממני בשנתיים), זה הסתיים בכך שאני ואבא שלי הלכנו לדבר עם אמא שלה, ובכך שהיא לאחר מכן התנצלה בפני. בסיטואציה קצת שונה, היא הייתה עלולה גם כן לגמור עצורה. אבל אם במצב של בריחה ניתן לטעון לאפשרות שמדובר בשיקול קר של מי שרוצה לחמוק מההשלכות, מה בדיוק מרוויח מי שנשאר עומד במקום? ברור שלא מדובר בתגובה רציונאלית ומחושבת שכוונתה אינה טובה.

בפעם המי יודע כמה, יוצאת מערכת המשפט שלנו כושלת ביותר. כאשר נותנים שנת מאסר לאישה אומללה כמו הילה מזרחי (שהעליון הפחית ל8 חודשים, בנימוק של נסיבות מיוחדות. אולי בגלל הריונה ובשביל לאפשר לה לקבל שחרור מוקדם כך שתלד כבר חופשיה), לא פלא שעונש של 10 חודשי מאסר לרוצח-על-גלגלים של איציק מצליח, רוצח שזלזל בחיי אדם בבוטות בכל פעם בה רק עלה על הכביש, נחשב "בנורמה". ממש כמו שעונש ש 7 שנות מאסר על שני מעשי אונס נחשב ל"גבוה". במקום לכלוא את האשמים האמיתיים לתקופה המקסימלית ולזרוק את המפתח, ואת אלה חסרי היסוד הנפשי המספק לשחרר לחיות את חייהם מלאי האשמה גם ככה, מקטינה המערכת ראש ומענישה נטו על פי השורה התחתונה - התוצאה, ועוד מעזה לומר שזה בשביל למגר את תאונות הדרכים. רוצחת, יורשת, ומזדכה על מס השפתיים שמשלמת על חשבונם של אנשים כמו הילה מזרחי. 

ורק למקרה שיזדמן לרשומה הזאת מי ממשפחת דרזי או מקרוביהם וחבריהם - מעבר לכך שאין תנחומים שיועילו במשהו, אוכל להודות שאם תאמרו שאני מדברת ככה בגלל שאני לא במקומכם אתם כמובן צודקים. אין לדעת איך אני הייתי מדברת אילו הייתי במקומכם. אני רק יכולה לומר שכמעט והייתי. כ8 שנים אחרי שהתנגש במכונית חונה, אבא שלי הפך בעצמו לקורבן של נהגת אחרת שאיבדה שליטה על רכבה. חייו ניצלו בזכות התושיה שהייתה לו, לאחר שאותה הנהגת ביציאה ברוורס פגעה בו והעיפה אותו באוויר, והוא הצליח ליפול "טוב", ולאחר מכן הצליח להתגלגל בין המכוניות שלנו (כן, כל זה קרה בחניה ליד הבית!) והציל את עצמו מפגיעה נוספת. גם כאן, לא ברור מה קרה. מדובר בנהגת קשישה שהבינה את המסר לאחר התאונה ולא נהגה שוב. היא, אגב, הגיבה די כמו הילה מזרחי. במשך זמן רב היא פשוט נשארה לעמוד במקום התאונה ולא זזה. הרצון להוריד למישהו ראש אמנם לא עבר לי מאז, אבל הוא לא מכוון כלפי אותה גברת, אלא כלפי בית החולים סורוקה ששלחו את אבא שלי שילך ברגל חזרה הבייתה (כשהוא לא יכול ללכת) כי אין לו שבר (וגם לא רצועות צולבות, אבל למה שיטרחו לבדוק קודם), בזמן שקריש דם כן היה לו. אני כמובן לא משווה בכלל - אבא שלי חי וקיים וגם הולך (ומקפיד לעשות הליכה כל ערב, הוא חייב שהרצועה היחידה שנותרה תשאר חזקה), אבל מה שקרה לו - גם כשנהג והחליק והגלגלים ננעלו ואני קיבלתי מכה בראש, וגם כשנדרס - יכול לקרות לכל אחד. ומה שקרה לאיציק יכול לקרות לכל אחד. ומה שקרה להילה יכול לקרות לכל אחד. אפילו שכול, למרבה הטרגיה, איננו מהווה תעודת ביטוח מכך. מאחלת לכולנו להבין שבתאונות דרכים מהסוג הזה יש רק קורבנות.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל נועה לביא אלא אם צויין אחרת