66
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

איילת מטיילת

קוביית Facebook Like

אני יכול!

29/02/2012

בחופשת הקיץ לפני שבני הבכור עלה לכיתה א' נסענו לטיול בהולנד.

הוא היה בן 6 וחודשיים והיה בעיצומו של קורס מזורז לרכיבת אופניים ללא גלגלי עזר שהעביר לו אביו. הטיול נפל על אמצע הקורס, כך שהילד עדיין לא השיג שליטה מוחלטת ברכיבה.

לאחר כמה ימי התאפסות בכפר הנופש שבו שהינו בהולנד, הבנו כי הדרך היעילה ביותר להתנייד ברחבי הכפר הוא באמצעות אופניים. ניגשנו לחנות האופניים שבכניסה לכפר וביקשנו לשכור 3 זוגות אופניים: זוג אחד לי, זוג שני למקגייבר שעליו ימותקן כסא לנסיכה (היא היתה אז רק בת 3), וזוג שלישי עבור הנסיך: אופניים קטנים ורצוי עם גלגלי עזר.

המוכר בחנות לא הבין על מה מדובר. גלגלי עזר? אין דבר כזה בהולנד. מסתבר שהילדים בהולנד נולדים עם מערכת וסטיבולרית מפותחת דיה כך שהם אינם נזקקים לאביזרי עזר ברכיבה על אופניים. הנסיך סרב בכל תוקף לעלות על האופניים הגדולים והמאיימים. הבנו שיש לנו בעיה. בצר לנו שכרנו את שלושת הזוגות שהציע לנו, ויצאנו מהחנות.

עכשיו נותר היה לשכנע את הנסיך לעלות על האופניים ולעשות את רכיבת הסולו שלו. בהססנות מה הוא עלה והחל לרכב. זו היתה התמונה: אני רכבתי ראשונה, מקגייבר אחרון ובאמצע פידל בחשש ילד קטן צועק ובוכה בקול רם שהדהד עד פאתי אמסטרדם: "אני לא יכול! אני לא יכול!" אמרתי לו: עכשיו תמשיך לרכב אבל תגיד לעצמך בשקט: "אני יכול! אני יכול!" והנסיך שהיה (ועודנו) ילד ממושמע הוריד אוקטבות והמשיך ברכיבה תוך שינוי הפסקול. לכל אורך הנסיעה הוא שינן לעצמו מנטרה חדשה: "אני יכול...אני יכול...אני יכול" . תוך יומיים שלושה הוא כבר רכב כמו כל ילד הולנדי שמכבד את עצמו.

מאז הטיול הילד גדל, אבל ההתמודדות שלו עם דרישות החיים דומה למה שקרה בטיול בהולנד. הוא לא מוותר לעצמו אף פעם.

כילד מחונן הוא לומד בתכנית בר אילן, תכנית מיוחדת לנוער מצטיין במתמטיקה. הלימודים הם תובעניים מאד ודורשים משמעת עצמית גבוהה במיוחד. במבחן המחצית לפני שנה בדיוק הוא קיבל ציון 62. הציון העיד שהוא לא השקיע בכלל ושהוא נח זמן רב מדי על זרי הדפנה. במקום לקמט את המבחן ולזרוק אותו לפח (מה שאני הייתי עושה)- הוא תלה את המבחן עם הציון המביש על לוח המודעות שלו בחדר, מעל לשולחן הכתיבה שלו- כדי שסימן האזהרה יתנוסס מולו תמיד. מאז אותו מבחן עגום הוא קיבל מאה עגול בכל בחינה שהייתה (את המבחנים האלה אני מוצאת במקרה מקומטים ותחובים באיזו פינה כשאני מנקה לו את החדר, הוא אף פעם לא משוויץ בהם) אבל את אותו מבחן עם ציון 62 הוא מסרב להוריד מלוח המודעות שלו ובכלל מסרב להיפרד ממנו. "הוא עוזר לי להצליח" הוא אומר.

הוא מתמיד כבר 9 שנים בלימודי כינור עם אותו מורה פרטי, הוא מתמיד במתן שיעורי טיסה וירטואלים כבר כמה שנים ברציפות, הוא העורך הראשי של עיתון בית הספר שלו זו השנה השנייה, הוא ממציא ויוצר ולומד מהבוקר עד הערב. כל דבר שהוא עושה- נעשה ביסודיות. קוראים לזה: מצויינות. 

בשבוע שעבר, באחד הערבים הלכתי לערב הורים שנערך טרם ההרשמה לתיכון. דיברו שם על מגמות, בחירות, הרחבות, בגרויות וכו'. הוא כבר יודע מה הוא רוצה ללמוד, ושלם עם עצמו. ואני ישבתי והקשבתי לדברי המנהלת בלב קל. כי באיזו מגמה שזה לא יהיה הוא יעשה את זה בדרך היסודית והמעמיקה והמצויינת שהוא עושה כל דבר.

  

ורק שיהיה מאושר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

72 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ayeletgazit אלא אם צויין אחרת