44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

הדודה חיה

 

[1]

יש חסד אחרון שיהודי ישראלי יכול לגמול לשאריו, וזה להסתלק מן העולם בחורף, או אפילו עוד יותר טוב, באחת מעונות המעבר. כדי שלא ייאלצו לעמוד בהלווייה בקיץ הישראלי הקשה, וכדי שתהיה להם הגמישות לערוך את האזכרה מדי שנה בכל שעה משעות היום, גם בבוקר, בלי לחשוש משמש הקיץ הישראלית הקופחת. הדודה חיה גמלה עימנו את החסד הזה, ונפטרה בלילו של יום חורף יפה ונעים. לפני שנסעתי להלוויה, צלצלתי לאמא ובישרתי לה שדודה חיה נפטרה. "נו, כן, היה לה מספיק", הפטירה אמא. "לא יפה לדבר ככה על מת", הוסיפה, "אבל היא הייתה אשה רעה".

"למה רעה?", שאלתי. לא שלא ידעתי, אבל רציתי לשמוע מה אמא תגיד. "נו", נלחצה אמא, שבגילה כבר לא זוכרת דברים בבירור, "נו, היא ... היא לא הסכימה שנוצי תתחתן עם מריוס". "אבל בסוף הם התחתנו", אמרתי. "כן, נו, נוצי התעקשה", הודתה אמא, "גם נוצי אשה חזקה".

הדודה חיה הייתה אשתו של הדוד נלו, אחיו הבכור של אבא. הם באו לארץ מרומניה בתחילת שנות הששים, עם בתם נוצי, שהייתה אז בת שתיים עשרה. כשאני נכנסתי לתמונה, נוצי כבר הייתה חיילת, אחת מהמבוגרים. הם גרו בתל אביב, דיברו ביניהם רומנית, והיו עשירים. כשהיו באים לבקר אצלנו, או אצל הדודה נינה באבן יהודה, אחותם של אבא ושל הדוד נלו, הם היו מגיעים במונית. כשהיינו באים לבקר אצלם בתל אביב, הדוד נלו היה לוקח אותנו לאכול במסעדה רומנית. עושרם העמיד אותנו בעמדת נחיתות ביחס אליהם. זרותם הגלותית העמידה אותם בעמדת נחיתות ביחס אלינו. כמובן, אף אחד אף פעם לא ניסח את העמדות הללו במפורש. הן התקיימו ברקע, באות לידי ביטוי בפליטות פה והערות אגב. ובמעשים, כמובן.

לדוד נלו הייתה חנות אופנה קטנה ליד התחנה המרכזית של תל אביב, והוא עשה חיל בעסקיו. פעם נסעתי עם אבא למוסך בתל אביב, ואחרי שסיים את ענייניו שם, לקח אותי לבקר את אחיו בחנות. הדוד ישב בקומת הקרקע מאחורי הקופה, והדודה חיה ישבה בקומה שמעל, ממתינה לשרת קליינטיות שיגיעו לשם. היו להם עוד שני זבנים בחנות, שניהם גברים קשישים מרומניה, אחד נחמד ואחד מחוספס. רק קליינטיות מעטות נכנסו, כך שרוב תשומת ליבם של הדוד ושל עוזריו הוקדשה לאבא ולי. הדוד נלו היה איש כבד גוף ושרמנטי. תמיד עלה ממנו ריח אפטר שייב נעים. בצאתנו, שלף שטר מהקופה והושיט לי. מתנה.

אבא ודודה נינה עשו כמיטב יכלתם לשמר את הקשר עם אחיהם הבכור, ונראה היה שהדודה חיה לא כל כך מרוצה מזה. כשבאו לביקור אצלנו, כשבאו לעשות את ליל הסדר באבן יהודה, כשהצטרפו אלינו לפיקניק על שפת הכינרת, תמיד היו פניה של הדודה חיה מכורכמות. היא השתתפה בשיחות שלהם, שהיו מתחילות בעברית ועברו בהדרגה לרומנית, אבל מעולם לא שמעתי אותה צוחקת או מתלהבת. רק כשהיה צריך למתוח ביקורת על מישהו, היה קולה נמלא חיוניות, והיא הייתה חורצת משפטה בתקיפות. במפגשים שבהם נכחו קרובי משפחה מהצד שלה, הייתה דודה חיה יותר דומיננטית, אבל לא יותר עליזה. גם היא הייתה אישה כבדת גוף, אבל היו לה עיניים כחולות נהדרות ושיער שחור שופע. בדירתם, על המזנון, עמדה תמונה שלה ושל הדוד מיום נישואיהם. שניהם נראו יפים, אלגנטיים, אירופיים. רזים.

כילד, ניסיתי להתחבר אליה ולהתחבב עליה. אבל זה היה קשה, ואני ויתרתי. עם הדוד נלו ועם הדודים מאבן יהודה, זה הלך הרבה יותר בקלות. כשהייתי קטן, בכל ביקור שלהם אצלנו, הייתה הדודה חיה מביאה לי פיג'מה. הם ביקרו אצלנו לא יותר מפעם או פעמיים בשנה, ובכל זאת הפיג'מות הלכו והצטברו. שאלתי פעם את אמא לפשר העניין, והסתבר שהדודה חיה כבר תירצה לה אותו. דודה חיה אמרה לאמא, שהיא מרגישה כמו סבתא שלי, ומה מביאות סבתות? פיג'מות. כשקצת גדלתי, התחלפו הפיג'מות של דודה חיה בשמונצעס מהתחנה המרכזית, בהן זיכתה גם את אחיותיי. בהמשך היום, כשהדודה לא הייתה רואה, היה דוד נלו קורא לי, מחליק לידי שטר של מאה מארנקו, ומוסיף חיבוק עז ומילת חיבה ביידיש.

 

 

[2]

בבוקר שבת חורפי שטוף שמש אחד השתוללתי לי להנאתי בחצר הנהדרת של הדודים באבן יהודה. הייתי בן שבע או שמונה, אולי תשע. מזווית העין ראיתי, שהמונית של הדודים מתל אביב הגיעה, אבל המשכתי בענייניי, ולא מיהרתי לקדם את פני הבאים. זאת הייתה טעות גדולה. חיש קל נפוצה בחצר השמועה, שלא באתי לתת נשיקה לדודה חיה, ושהדודה נורא נעלבה. בבית, אמא לקחה אותי לשיחה צפופה בעניין, וגם לאבא היה מה להגיד. גם בפעם הבאה שביקרנו באבן יהודה, הפעם רק אנחנו, הנושא חזר ועלה. תחושתי הייתה, שכולם מאד מאוכזבים ממני, מכישוריי החברתיים. אפילו הדודים מאבן יהודה, שמהם לא שמעתי עד אז אף מילה של ביקורת, חשבו שהייתי לא בסדר, ושהגיע הזמן שאתחיל להתנהג כמו ילד גדול. נכנעתי. בפעם הבאה שהדודה חיה הופיעה בחצר באבן יהודה, התכוננתי לגשת ולהדביק ללחייה את הנשיקה המחורבנת. אבל איכשהו התכנון השתבש. אולי הייתי נבוך מדי. אולי הייתי פשוט נמוך מדי. הדודה חיה פירשה את עמידתי הנכלמת כדחיה, הפטירה "לא צריך" נעלב, והידסה הלאה אל תוך הבית.

העוינות הכבושה ביני לבין הדודה חיה נמשכה שנים ארוכות מאז. במישור המעשי התקבעה פשרה, לפיה די אם אברך אותה לשלום ואלחץ את ידה בהגיעה, אחרי החיבוק הגדול עם הדוד נלו. אבל, הדיבור על העוינות הזו לא פסק. אמא דיווחה לי, שהדודה חיה הסכינה איתה: "מה לעשות", אמרה לאמא, "אי אפשר להכריח לאהוב". אמא הייתה מבטיחה לדודה חיה שאני אוהב אותה, רק שאני לא יודע להראות את זה. בני הדודים מאבן יהודה נהנו להקניט אותי שוב ושוב באזכורים של הפרשה. הנושא נחתם תמיד בהתערבות של מבוגר, שאמר שהדודה חיה היא באמת בן אדם לא קל, אבל היא אשה חכמה מאד וחזקה מאד, ויש הרבה מה ללמוד ממנה. היות שעם הדודים מאבן יהודה נפגשנו בתדירות גבוהה בהרבה מאשר עם הדודה חיה, הדיבור על יחסיי איתה היה אינטנסיבי יותר מאשר ההזדמנויות לעשות איזהו שינוי. ובשלב מסוים, גם הצורך בשינוי התפוגג.

השנים חלפו, הילדים בגרו, והמבוגרים הזקינו. פגישותיי עם הדודים התמעטו, אבל אמא המשיכה לעדכן אותי במה שקורה אצלם. כך שמעתי על דלקת הפרקים שתקפה את הדודה חיה, ועל נסיעותיה לאתרי מרפא ידועים ברומניה. שמעתי על אשה שהייתה לדוד נלו לפני דודה חיה, ועל זה שגם היום יש לו כל מיני עניינים מהצד. קלטתי רינונים, לפיהם יש משהו חשוד ביציאותיו התכופות לשירות מילואים של מריוס, חתנה של הדודה חיה. שמעתי על מעורבותם המתמדת של הדודים מתל אביב בחיי האהבה של בתם נוצי, ושל בנות המשפחה האחרות. הדוד בכספו, והדודה בשבט לשונה.

באותם ימים היה לאחותי היפה רומן עם קצין צנחנים בשירות קבע, בן של חברים של הדודים מאבן יהודה, צבר מחוספס אך טוב לב והגון. אחרי שנפרדו סיפרה לי אמא, שפעם הדודה חיה לקחה אותה הצידה, ושאלה אותה איך זה יכול להיות, בחורה כל כך יפה עם בחור כל כך מכוער. נדמה לי, שזה היה אמור להדגים לי איזו אינטואיציה מופלאה יש לדודה חיה, איזו חכמת חיים. היא ידעה מההתחלה שזה לא ילך.

אני זוכר מפגש משפחתי שהתקיים בבית הוריי שנים מעטות אחר כך, כשאחותי היפה כבר הייתה נשואה לבחור יפה כמותה, וכבר היה להם ילד קטן, יפה כמוהם. ישבנו בסלון, מתמוגגים למראה הילד המשתעשע בצעצועיו על השטיח, כששמענו את המונית נעצרת בחוץ. אבא יצא החוצה, וחזר בלוויית אחיו וגיסתו, שניהם כבדים ומיוזעים במעיליהם העבים. אבא מיהר לקרב להם כיסאות ולהביא לפניהם תקרובת. בבגדיה הכהים, בפרקיה הנפוחים ובאיפור שנזל על פניה, דודה חיה נראתה כמו מכשפה מן האגדות. "בוא, ילד", הפטירה אל הילד, שעדיין שיחק על השטיח. הילד הביט בה, פרץ בבכי מר, ונמלט אל חיק אימו.

ועוד שנים חלפו, גם לי כבר נולדו ילדים, וכבר נהייתי כשיר להשתתף בשיחות המשפחתיות, כמעט כשווה בין שווים. משיחה לשיחה התחוור לי עד כמה לכל המשפחה, בעיקר לנשות המשפחה, היה קשה עם הדודה חיה. עד כמה התנהגותי ביטאה בגלוי את רחשי ליבן הכמוסים. בעיקר של אחיותיי ובנות דודיי, אבל גם של אמא ושל הדודה נינה. הן, שבמשך כל אותן שנים דחקו בי ליישר את ההדורים עם הדודה חיה, ולתת לה נשיקה כשהיא באה לבקר.

מה עמד מאחוריי ההתגייסות הכללית של בני המשפחה לייצר גילויי חום ואהבה לדודה חיה, לפייסה ולהפיס את דעתה? אולי זה היה המחיר שכולם היו מוכנים לשלם כדי לא להביא לידי נתק ולאבד את הדוד נלו? או שאולי כולם פשוט נבעתו מהזעם הנורא שהיה גלום בדודה חיה, מיכולת ההיזק שהייתה אצורה בשבט לשונה. נבעתו כמו ילדים, שנבהלים מפרצוף מפחיד. 

אני זוכר שיחה עם אבא, שנה ומשהו לפני שנפטר, ואני כבר כמעט בן ארבעים. שאלתי אותו, אם הוא זוכר כיצד הם בחרו את שמי. "וודאי שאני זוכר", אמר אבא, "לדודה חיה הייתה במשפחה איזו שושנה, שנפטרה בדיוק לפני שנולדת, והיא בקשה לקרוא לך על שמה". "ואתה הסכמת?", שאלתי אותו. "כן, למה לא?", התפלא אבא, "שושן זה שם יפה מאד".

 

 

[3]

כשהגענו לבית העלמין הענק של גוש דן, כבר התגודדו קרובי המשפחה המעטים ברחבה שלפני בית ההלוויות. נוצי ומריוס, שלושת ילדיהם הבוגרים, אשתו של אחד מהם, עוד בת דודה אחת מהצד שלנו, ועוד כעשרה אנשים ונשים שלא הכרתי. אחר כך הגיעה גם אחותי היפה. נשקתי לנוצי, אמרתי את משפט הנחמה השגור, ושמעתי ממנה מתי וכיצד מצאה המטפלת את הדודה חיה ללא רוח חיים. היא חיבקה אותי חזק, והודתה לי שבאתי. בשנים האחרונות נוצי התקרבה אלי ואל אחיותיי, אחרי שנים של שמירה על ריחוק.

הדודה חיה הייתה בת תשעים ושתיים, או תשעים וארבע, הם לא בדיוק יודעים, הדודה התעקשה להסתיר מהם את גילה המדויק. הדוד נלו היה צעיר ממנה בשנה, או מבוגר ממנה בשנה. הוא עם אלצהיימר, כך שלא ברור אם הוא מבין שאשתו נפטרה. נוצי הנהיגה את הטיפול בשני הוריה הזקנים והחולים, ועד לא מזמן גם באמו הזקנה של מריוס, שנפטרה בקיץ.

איש החברא קדישא שניהל את הטקס היה אדם מבוגר, וכנראה בעל השקפות דתיות מתונות, היות שהניח לנוצי להספיד את אמה. נוצי עלתה לדוכן, ואמרה שלא הכינה משהו כתוב, ובכל זאת תגיד כמה מלים. מילותיה היו מעטות וקורקטיות. בין היתר אמרה על אמה, שהייתה אשה שידעה את המקום שלה. שיערתי שבכך הסגירה משהו ממה שהיה אצלם בבית, כשלא היו אורחים. אחר כך, על הקבר הפתוח, ספד לה בן אחותה. הוא קרא מדף פוליו, והוא היה הרבה יותר ריגשי. הוא תיאר את קורות המשפחה ברומניה, סיפר כמה שדודה חיה דאגה לאחיה ולאחיותיה, איך עזרה להוריו כשהיו בחובות במושב, איך הקפידה עד הימים האחרונים לטלפן לאמא שלו מדי שבוע. הוא הזכיר משפטים שנהגה להגיד, על אחד מהם חזרה גם בביקור האחרון שלו אצלה, כשבקושי זיהתה אותו. גם כשרע, היא אמרה לו, תמיד לחשוב שיהיה טוב.

אני זוכר שביקרנו במושב הזה כשהייתי ילד, ואני זוכר שהילדים שם הציקו לי. גם הוא היה ביניהם. אבל עכשיו, כשאני שומע את ההספד שלו, אני נזכר שבכיתה חית התארחתי לילה אחד בביתה של הדודה חיה, והיא עשתה כמיטב יכלתה לארח אותי יפה. זה היה כשרציתי לראות את ההופעה של פול סיימון, מושא הערצתי באותן שנים, בהיכל התרבות. אבא סידר עם הדוד נלו, שאחותי הטובה ואני נישן אצלו אחרי ההופעה. הדודה חיה חיכתה עד ששבתי, פתחה לי שולחן גדוש דליקטסים, וישבה מולי בשתיקה. היה טעים, במיוחד הקאוויאר השחור, ואכלתי עד קצה גבול היכולת. "מה זה", מיחתה הדודה חיה, "לא אכלת כלום!"

אחרי ההספד, המשכנו אחותי היפה ואני לעמוד בשתיקה סביב הקבר. במערב נטתה השמש לשקוע, ובמזרח, לא רחוק מאיתנו, נראה נחיל המכוניות הנכנסות לפתח תקווה מכביש מספר חמש. גבר מבוגר ניגש אלינו, ושאל אם אנחנו מהצד של נלו. התברר שגם הוא בן אחותה של הנפטרת, אחיו הבכור של המספיד. הבכור, כך למדנו, מבוגר מאחותי היפה בשנתיים, וגר לא רחוק מאחותי הטובה. הצעיר, הוא צעיר ממני בשנתיים. כשאחותי סיימה לחלץ ממנו את כל הפרטים הביוגרפיים שהיה לו לספק, הוא קרא לאחיו, והציג לו אותנו.

"כן", קרא המספיד, נרגש, "בטח שאני זוכר אתכם, המשפחה של נלו מאשקלון". "אתה היית אצלנו פעם", פנה אלי, "כשהיינו בתיכון, אני חושב". אישרתי שאכן הייתי אצלם, אבל בגיל צעיר יותר. את ההצקות לא הזכרתי. הוא סיפר, שדודה חיה נהגה להזכיר את שמי, ולציין איזה תלמיד טוב אני, וכמה אני אוהב ללמוד. מעין רמז דק ועדין בשבילו, שלא כל כך אהב ללמוד. אמרתי לו בחיוך, שזה נשאר ככה, שגם היום אני תלמיד טוב ואוהב ללמוד. הוא הציע שנחליף מספרי טלפון. החלפנו.

אחר כך סיפרתי לו, שאני קרוי על שם איזושהי שושנה מהצד שלהם במשפחה, ושאלתי אם הוא יודע מי זו. "נו, בטח", קרא האיש בהתרגשות, "סבתא שושנה, אמא של הדודה חיה ושל אמא שלי". הוא משך בזרוע אחיו, וסיפר לו בהתרגשות על שם מי אני קרוי. את אחיו זה לא כל כך ריגש. ואני הבנתי, שלא סתם איזושהי שושנה התפגרה בדיוק לפני שנולדתי, אלא זו הייתה אמא של דודה חיה, לא פחות. אחר כך, בדרך הביתה, חשבתי לעצמי איך זה היה בשבילה להכיל את העוינות של ילד שנקרא על שם אמא שלה. וחשבתי, שאולי זו הייתה היא שאהבה אותי, ורק לא ידעה איך להראות את זה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת