00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

מאניבול

18/02/2012


במאי: בנט מילר
שחקנים: בראד פיט, ג'ונה היל, פיליפ סימור הופמן
תסריט: ארון סורקין, סטיבן זאיליאן
ז'אנר: דרמה
שנה: 2011

כמעט רשמתי ש"מאניבול" הוא סרט הספורט הטוב ביותר שראיתי. אבל אז הבנתי שההגדרה שלו כסרט ספורט היא מאוד שנויה במחלוקת.

ב"מאניבול" בראד פיט מגלם את בילי בין (ובמשך רוב הסרט כולם קוראים לו "מיסטר בין". אילולא הסרט היה מבוסס על סיפור אמיתי, הייתי אומר שמדובר בטמטום מוחלט מצד התסריטאי), מנהלה של קבוצת הבייסבול המקצועית "אוקלנד אתלטיקס". טוב, אולי לקרוא להם "קבוצה מקצועית" זאת קצת הגזמה. כפי שנאמר בתחילת הסרט, סולם המעמדות בליגת הבייסבול האמריקאית מתחיל ב"קבוצות עשירות", אחריהן "קבוצות עניות", אחריהן "20 מטרים של חרא" ורק אז "אוקלנד אתלטיקס". זאת קבוצה דלת משאבים, שאין לה מספיק כסף כדי לשכור את השחקנים הטובים ביותר או בשביל לתת להם אימונים שישנו את המצב. מדובר בקבוצה כה ענייה, עד שהסודה שמוכרים באיצטדיונים שלה עולה כמעט 10$. בילי, בתור מנהלה של הקבוצה הכושלת המתקשה כלכלית הזאת, נואש לגמרי ומרגיש שהוא לא מקבל את המשאבים בשביל שיוכל לעשות משהו טוב עם הקבוצה הזאת. אלא שיום אחד הוא נתקל בבחור צעיר בשם פיטר בראנד (ג'ונה היל), בוגר הפקולטה לכלכלה באוניברסיטת ייל, אשר בשל חיבתו לבייסבול המציא נוסחה מתמטית מורכבת (אל תצפו ממני להסביר לכם אותה פה) אשר אמורה לחשב, באמצעות ריכוז סטטיסטיקות, את רמת היכולת הממוצעת של שחקן לטווח זמן ארוך (בעוד שקבוצות אחרות בוחרות שחקנים לפי הביצועים הנוכחיים שלהם בלבד). בין הופך את פיטר לסגנו, ומתחיל לארגן את הקבוצה שלו לפי הנוסחה שלו. שיקום הקבוצה והחזרתה לאליפות לא תהיה דבר קל, משום שביל נתקל בהתנגדות מחבריו להנהלה ומקהילת מעריצי הבייסבול על כך שהוא מבסס את המשחקים שלו על סטטיסטיקות במקום על ביצועים, וגם מפני שהוא יצטרך להתמודד עם שדים מעברו שלו.

פה אני רוצה להבהיר את המשפט הראשון בביקורת. "מאניבול" הוא סרט ספורט - ספציפית, סרט בייסבול - לכל דבר. הוא עוסק בעולם הספורט ויש בו אנשים שעוסקים בספורט - אבל הנה הקאץ': לא ממש... רואים בו ספורט. כלומר, יש כמה סצינות את המשחקים, אבל רוב הסרט עוסק במאחורי הקלעים של העולם הזה, ורוב הזמן אתם שומעים אנשים מדברים על ספורט במקום לראות אנשים עושים ספורט. הם מדברים על הכל, ממכירת שחקנים לקבוצות אחרות, דרך שיטות אימון, עובר בציוני דרך בתולדות הבייסבול וכלה בסטטיסטיקות ואחוזים. הרבה מהם. הצפייה בסרט שרובו מדבר על ספורט ולא מראה אותו יוכל לעצבן קצת אנשים, אבל במקרה הזה מדובר בבייסבול. בשביל הצופה הישראלי, הסרט יכול להישמע כמו קקופוניה עצומה, שכן הוא מפציץ בערך כל חמש שניות במושג מעולם הבייסבול - אינינג, סטרייק, אאוטפילדר, באנט - ספורט שאני, ורוב האנשים בארץ, לא מבינים בו כלום. כמו "משחקי שלטון", מדובר בסרט על נושא אמריקאי שמיועד לקהל אמריקאי, ושאר תושבי העולם יגרדו בראש בניסיון להבין למה לפגוע עם הכדור ביד של מישהו מהקהל גורם לקבוצה שלך לנצח. זה לא סרט ספורט רגיל, שכן הוא עמוס בפרטים, מספרים ומושגים לא מוכרים, וזה יכול להפריע מאוד במקומות מסויימים.

אבל יש משהו שמפצה על זה. התסריט נכתב [בין השאר, אבל בעיקר -] על ידי לא אחר מאשר ארון סורקין, אותו אחד שכתב את "הרשת החברתית". באחרון, ארון סורקין הצליח, במיומנויות של אשף, לגרום לסרט שרואים בו רק אנשים שמדברים כל היום על מושגים טכנולוגיים וכלכליים להיראות כמו משהו מעניין. ב"מאניבול" הוא עושה את זה שוב, הפעם עם סטטיסטיקות ומונחי בייסבול. על אף שלא הבנתי שליש מהדברים שנאמרו בסרט, לא השתעממתי בכלל, תודות לתסריט המלוטש והמדוייק. זה בעיקר בגלל הדיאלוגים השנונים, המרתקים והמצחיקים, אבל גם בגלל הקצב המהיר של הדיבור ושל האינטרקציה בין הדמויות. בכלל, מדובר בסרט מאוד מהיר ממה שאתה מצפה מדרמה - הוא לא נשאר תקוע במקום אחד ומנתח דברים למוות, אלא רץ מהר לנקודה הבאה באופן ישיר, ורוב הזמן זה עובד מצויין.

עוד דבר שהיה בולט ב"הרשת החברתית" הוא המשחק שבו. ונחשו מה? גם פה הוא מצויין. בראד פיט היה מעולה פלוס לטעמי, ונתן את ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלו מאז הדאבל המצויין של "שבעה חטאים" ו"12 קופים" ב-1995 (להגנתי אציין שלא צפיתי עדיין ב"מועדון קרב"). פיט הוא אחד השחקנים האהובים עליי, ועל אף שיש לו 2 סרטים רעים על כל סרט טוב, בסרטים הטובים האלה הוא משחק פשוט נהדר. במקרה שלפנינו, הוא מצליח להיות משכנע בתור המנהל הכריזמטי והסמכותי מחד גיסא, אבל שבור ומלא רגשי אשם מאיד גיסא. הוא מזגזג היטב בין מצבים רגשיים שונים הנעים מזעם גדול ועד לצער עמוק, ואת כולם הוא עושה מצויין. עם זאת, העובדה שבראד פיט הוא שחקן טוב היא לא בדיוק מפתיעה. העובדה שג'ונה היל -  שחקן צעיר מאוד שעד היום היה ידוע בהופעותיו בסרטי "זיונים ופלוצים" כמו "להביא אותו ליווני" ו"חרמן על הזמן" - משחק מעולה, היא המפתיעה. הוא מועמד לפרס אוסקר לשחקן משנה, והו אלוהים, כמה שאני רוצה שהוא יזכה בפרס הזה. בתור פיטר בראנד, הוא מצליח להביא לחיים את דמות החנון הכי אמינה ואותנטית שראיתי בחיים שלי. הוא נראה, מדבר ומתנהג כמו חנון, אבל במקום לעשות את זה בהופעה מוגזמת וחצי פארודית שאמורה למשוך אליו את כל תשומת הלב, הוא מעדיף לעשות את זה בתור אדם שקט ואינטימי - כמו חנון אמיתי. הוא מתחיל בתור אדם קטן שמלבד חוכמתו אין לו שום דבר אחר בחיים, ולאט לאט עובר עליו שינוי שהופך אותו לאדם הרבה יותר שמח ובטוח בעצמו - ובשני המצבים, מדובר בהופעה משכנעת בצורה מדהימה. גם שאר השחקנים עושים עבודה טובה, אבל אין יותר מה לספר עליהם, משום שאין אף דמות אחרת חוץ מבילי ופיטר שמקבלת מספיק זמן מסך*.

לזכותו של הסרט יאמר שבהחלט יש בו הרבה יותר רגש ונשמה מאשר בהרבה סרטי ספורט אחרים. המשחק האמין שהזכרתי קודם הוא אחת הסיבות לכך, אבל גם העיסוק שלו בנושאים רגישים ונוגעים ללב. עלילות המשנה מתמקדות ברגשות האשם של בילי בין על מה שהוא עושה לקבוצה, על הקשר הרופף שלו עם ביתו ואשתו, ועל החרטה על כך שפרש מוקדם מעולם הבייסבול כשהיה צעיר. כל עלילות המשנה אלה מוצגות באופן טוב ובמכות הנכונה, ומוסיפים עומק לדמות. מלבד זאת, הסרט מתמקד היטב גם בנושאים מצערים שקשורים לספורט, כמו הצורך לפטר שחקנים או האכזבה הגדולה שבהפסד, וכל אלה מוצגים בצורה אפקטיבית. רואים שהסרט הזה מבין לנפש האדם, והוא מתייחס באופן אנושי לדמויות ולצופים שלו.

שמתי לב שהשקעתי פחות זמן ומחשבה על הביקורת הזאת מביקורות קודמות. זה נובע מעוד בעיה של הסרט - מדובר בסרט די פשוט וישיר. כלומר, אין ספק שהוא נעשה באופן מורכב, אבל זה בסופו של דבר עוד סיפור על מישהו שהצליח נגד כל הסיכויים. אומנם מדוב באחד מסיפורי ה"הצליח כנגד כל הסיכויים" הטובים ביורת שראיתי, אבל בסופו של דבר אין לסרט ערך מוסף. אין בו יותר מדי מסרים או חומר למחשבה, אין בו משהו מיוחד שלא ראינו קודם, ואין בו כל-כך הרבה דברים ותוכן ברמה שצריך לראות אותו כמה פעמים בכדי לתפוס את הכל. אומנם אין שום סיבה לראות את "מאניבול" יותר מפעם או פעמיים (או שלוש, אחרי ששיננתם את הערך "בייסבול" מויקיפדיה בעל-פה, באנגלית ובעברית), אבל בזכות המשחק, התסריט השנון, הקצב והרגישות הפעם-פעמיים האלה יהיו שוות את זה.

* Fun Fact: את הבעלים של קבוצת "אוקלנד אתלטיקס" מגלם בסרט רוברט קוטיק, מנכ"ל חברת משחקי הווידאו Activision. הוא אומנם לא משחק טוב במיוחד, אבל היי, אם זה יגרום לו להפוך לשחקן במקום להמשיך להרוס את סדרת Call of Duty, אני בעד. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת