00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ספורט מהלב

בתשובה לשאלה "איך משחק יכול להיות עצוב?" - סופרבול 2012

11/02/2012

   כי הקבוצה שרציתי שתנצח מפסידה. כי זה מיד החזיר אותי לגיל 7 כשמיררתי בבכי מול הטלוויזיה כשמכבי הפסידה בגמר גביע אירופה לאלופות לטרסר מילאנו בלוזאן. כי לקפטן של הקבוצה שרציתי שתנצח קוראים טום בריידי, והוא אומנם נראה כמו דוגמן ולאשתו קוראים גברת ג'יזל בונדשן (היא גם נראית כמו דוגמנית, וזה אכן מה שהיא). ויש להם ילד שנראה כמו החיבור הגנטי הכי מוצלח שהטבע יכול היה ליצר, והוא מרוויח כמה עשרות מיליוני דולרים לעונה. אבל הוא עדיין קם כל יום בבוקר בארבע השנים האחרונות להתאמן כמו משוגע ולחטוף מכות מאנשים שכל ייעודם הוא להפיל אותו לאדמה, בשביל שיום אחד הוא יזכה להתמודד מול הניו יורק ג'יאנטס בגמר הסופרבול ולהחזיר על ההפסד ההוא ב- 2008, אחרי עונה מושלמת, ללא אף הפסד. והוא מגיע ליום הזה, ואחרי הלם ההתחלה הוא מתעשת על עצמו ובשקט פנימי מתחיל לנהל את המשחק, וכשהמצלמה מתעכבת על הפנים שלו, שום דבר לא מסגיר את המתח. הוא נראה קר יותר מהצד השני של הכרית, ואז הוא גם מצליח לשבור שיא של אגדת פוטבול אחרת, ג'ו מונטנה, שהיה הבנאדם המקורי שמישהו השווה את טמפרטורת הדם שלו לאיזהשהו צד של כרית. ואז במקום לנצח, כמו שאמור להיות בסרט ספורט הוליוודי טיפוסי, הוא מגלה שלאלו שאמורים לתפוס את המסירות שלו רועדות הידיים. ויותר גרוע מזה, הוא מסתכל על הקבוצה היריבה, (העובדה שבפוטבול ישנן קבוצות נפרדות להגנה ולהתקפה, מאפשרת לו להסתכל בשקט על ההתקפה של הג'יאנטס, בעודו מכרסם לעצמו את הלב) ורואה איך איליי מאנינג, יריבו הנצחי, שולח מסירה שמזכירה את נס ז'לגריס של מכבי ב- 2004, רק למרחק כפול ומול פי 10 צופים. והוא רואה שם שחקן, האקים ניקס, שלא רק שיש לו שם משפחה של קבוצת NBA, אלא שאם גם הוא היה משחק בצד שלו, הוא כבר היה מנצח את המשחק הזה, ביד אחת. אבל לעומת זאת, לו יש ליצן בשם אוצ'וסינקו, שששתי ההחלטות הכי משמעותיות שלו מחוץ למגרש היו לפרסם קונדומים ולשנות את שם המשפחה שלו למספר החולצה שלו בספרדית (85). ואז בהזדמנות האחרונה לנצח, עם חמש שניות על השעון, הוא זורק את הכדור האליפטי לצד השני של העולם, והכדור גם מגיע לשם, אבל שוב הקטע של הידיים הרועדות והוא מפסיד את המשחק. בגלל זה משחק יכול להיות עצוב.

     בשביל מה אנחנו קמים כל בוקר לעבודה? למה אנחנו יוצאים כל בוקר לפקקים, ללחצים, לדרישות הבלתי פוסקות? מה מניע אותנו? המשפחה? הכסף? הביטחון הכלכלי? תחושת ההערכה העצמית? המשוב מהעמיתים? אם היה לנו מספיק כסף, האם היינו ממשיכים לכוון את השעון המעורר? אם מישהו היה נותן לנו תעודה שאנחנו הכי טובים במה שאנחנו עושים האם היינו ממשיכים לעבוד? או שהיינו פורשים מיד וממסגרים את המחמאות? מה היה גורם לנו ליותר אושר?

   המחקר מראה שישנם שלושה סוגים של אנשים – אלו שרואים בעבודה שלהם "ג'וב" – באים בתשע והולכים בארבע ועל הדרך אוספים את תלוש המשכורת, אלו שרואים בעבודה שלהם "קריירה" – משקיעים מאמץ, אנרגיה ומנסים להתקדם בסולם המקצועי ואלו שרואים בעבודה שלהם "יעוד" – באמצעותה הם מגשימים את עצמם, מגדירים את מי שהם, בונים את הזהות שלהם באמצעותה.

   זאת הסיבה שלמרות הכסף, האישה והתארים הקודמים, בריידי ממשיך לקום כל בוקר בידיעה שפשוט אין לו ברירה – הוא צריך להרים את הראש - כדי לא לחטוף מכה, כדי להוציא את המסירה המושלמת, כדי להיות יותר טוב ממונטנה, ממאנינג, מעצמו. זאת הסיבה שבריידי ירד הבוקר מהמגרש עם לחלוחית בעיניים הצבועות שחור, זאת הסיבה לתחושת העצב – זה לא המשחק, זה הנגיעה בייעוד מבלי להגשים אותו.    

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Czerniak אלא אם צויין אחרת