00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

סיכום 2011 - "השנאוצריאדה"

09/02/2012

 


ג'ונה היל - מאניבול
אף אחד לא חשב שג'ונה היל, הכוכב של קומדיות גסות בעיקר, ייתן הופעה דרמטית כה מוצלחת (ועוד יקבל מועמדות, מוצדקת לגמרי, לאוסקר), אבל בתור פיטר בראנד, סגן מנהל של קבוצת בייסבול כושלת, הוא מצליח להביא לחיים את דמות החנון הכי אמינה ואותנטית שראיתי בחיים שלי. הוא נראה, מדבר ומתנהג כמו חנון, אבל במקום לעשות את זה בהופעה מוגזמת וחצי פארודית שאמורה למשוך אליו את כל תשומת הלב, הוא מעדיף לעשות את זה בתור אדם שקט ואינטימי - כמו חנון אמיתי. הוא מתחיל בתור אדם קטן שמלבד חוכמתו אין לו שום דבר אחר בחיים, ולאט לאט עובר עליו שינוי שהופך אותו לאדם הרבה יותר שמח ובטוח בעצמו, ובשני המצבים, מדובר בהופעה משכנעת בצורה מדהימה.

פאטון אוסוולט - לא בוגרת
"לא בוגרת" הוא כולו סרט על אנשים שכואב ורע להם בחיים, אבל עושים עבודה טובה מאוד בלהסתיר את זה. מאט, בגילומו של פאטון אוסוולט, הוא הדוגמה הכי טובה לכך, לדעתי.

שיילין וודלי - היורשים

שחקן המשנה הטוב ביותר

ג'ונה היל - מאניבול
אף אחד לא חשב שג'ונה היל, הכוכב של קומדיות גסות בעיקר, ייתן הופעה דרמטית כה מוצלחת (ועוד יקבל מועמדות, מוצדקת לגמרי, לאוסקר), אבל בתור פיטר בראנד, סגן מנהל של קבוצת בייסבול כושלת, הוא מצליח להביא לחיים את דמות החנון הכי אמינה ואותנטית שראיתי בחיים שלי. הוא נראה, מדבר ומתנהג כמו חנון, אבל במקום לעשות את זה בהופעה מוגזמת וחצי פארודית שאמורה למשוך אליו את כל תשומת הלב, הוא מעדיף לעשות את זה בתור אדם שקט ואינטימי - כמו חנון אמיתי. הוא מתחיל בתור אדם קטן שמלבד חוכמתו אין לו שום דבר אחר בחיים, ולאט לאט עובר עליו שינוי שהופך אותו לאדם הרבה יותר שמח ובטוח בעצמו, ובשני המצבים, מדובר בהופעה משכנעת בצורה מדהימה.

פאטון אוסוולט - לא בוגרת
"לא בוגרת" הוא כולו סרט על אנשים שכואב ורע להם בחיים, אבל עושים עבודה טובה מאוד בלהסתיר את זה. מאט, בגילומו של פאטון אוסוולט, הוא הדוגמה הכי טובה לכך, לדעתי.

מייקל פארקס - מדינה אדומה

מועמדים נוספים -
ג'ון גודמן - "מדינה אדומה" | ליאור אשכנזי - "הערת שוליים" | אלן ריקמן - "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק 2" |

 

 

השחקנית הטובה ביותר

קירסטן דאנסט - מלנכוליה
ממש לא אהבתי את "מלנכוליה". לטעמי הוא היה בליל לא קוהרנטי ומשעמם של רעיונות יומרניים, עם עלילה לא באמת מעניינת שנתפרה על מנת לקשר ביניהם - ואלה לא תמורות טובות לחוויית צפייה שאפילו אוהבי הסרט יודו שהייתה מייגעת וקשה. הדברים היחידים שבאמת אהבתי בסרט הם הצילום, כפי שכבר ציינתי, והמשחק של השחקנים, ובראשם קירסטן דאנסט. מה לעשות, היא הייתה נפלאה. לא לגמרי מה שעשו ממנה, אבל בבהחלט אדירה. התפקיד שלה לא היה תפקיד מיוחד שדורש יותר מדי - בסך הכל לשחק דמות כ"כ שבורה ואכולה מבפנים שזה מגעיל, עם הבלחות של שמחה שהיא חייבת על לזייף על מנת להתאים את עצמה לציפיות הסביבה. בשני המקרים, אין ספק שהיא עושה עבודה ראויה לשבחיםץ בסצינות הדכאונית שלה, ממש אפשר להרגיש את הכאב והייאוש שלה בצורה שנוגעת בצופה. בסצינות שבה היא צריכה לעטות תחפושת שמחה כדי לכסות את הדכאונות שלה, היא מבצעת מעבר מדהים מרגש לרגש. איך היא לא קיבלה לפחות מועמדות לאוסקר, לא בדיוק הבנתי.

רוני מארה - נערה עם קעקוע דרקון
הדמות של ליסבת' סלנדר היא דמות קיצונית, מופרעת וככל הנראה אישה שלא תרצו להיתקל בה ברחוב. אבל איכשהו, בגילומה של רוני מארה, יוצאים מהדמות הזאת מטעמים. עזבו את העובדה שהיא התמסרה והתחייבה לתפקיד בצורה שכמעט מזכירה התעללות עצמית - הרזיה קיצונית, קעקועים, פירסינגים בפה, באף, באוזן, בגבה, בטבור ובפומה, ונשמעת ונראית בדיוק כמו שהאקרית פאנקיסטית שבדית אמורה להישמע ולהיראות. לא, היא גפ היא מצליחה להחיות את הדמות בצורה יוצאת מן הכלל. בין אם מדובר בצד המשוגע והאלים שלה, אותו היא מצליחה לעשות בצורה קריפית ומרתיעה במיוחד; בצד הפרנואידי שלה, שאותו מארה מבטאת מעולה שאמצעות מבטים ודיבורים שמבהירים שמבחינתה מאחורי כל דבר יכול להסתתר משהו מסוכן; בצד הקצת אוטיסטי שלה, שכן היא באמת נראית לפעמים כמעט כמישהו שלא יכול לתקשר עם הסביבה ולקיים חיי חברה נורמליים וגם את הצד היותר רגשני שלה, שבו מוצג לנו שעד שכל התכונות שלה כל-כך שליליות, נראה שהיא באמת מודעת לזה וסובלת מכך. בקיצור, מדובר בהופעה נהדרת ואייקונית שתיזכר לדורות רבים.

שרליז ת'רון - לא בוגרת
אבל אפילו שהדמות של ליזבת' סלנדר הייתה לא סימפטית ומנוכרת, עדיין היו לה את התכונות המגניבות שלה ואת העובדה שהיא "אישה חזקה", שיכלו לגרום לאנשים להתחבר אליה. לדמות ששרליז ת'רון נאלצה לגלם ב"לא בוגרת" אפילו את אלה לא היו. הדמות של מייביס גריי בסרט הזה היא ללא ספק אחת הדמויות הכי דוחות, פתטיות, מגעילות, אגואיסטיות וצניאקיות שאי פעם נראו על מסך הקולנוע, שכל דבר רע שקורה לה בסרט (וקורים דברים רעים) פשוט מגיע לכלבה המרושעת הזאת. אבל איכשהו, במעשה קסם - שלריז מצליחה להפוך את הדמות הזאת למשהו שניתן לחוש אליו סימפטיה וחיבה, ואפילו לרחם עליה. אולי כי היא מצליחה לקחת את הדמות המחרידה הזאת ולגרום לכל התכונות השליליות שלה להיראות פחות כמו תועבה רגשית ויותר כמו משהו שמעורר רחמים.

מועמדים נוספים -
טילדה סווינטון - "חייבים לדבר על קווין" | סירשה רונאן - "האנה"
| ג'סיקה צ'סטיין - "החוב" |
 

השחקן הטוב ביותר

מייקל פסבנדר - אקס מן: ההתחלה

גארי אולדמן - החפרפרת
הופעה שקטה ומאופקת (שונאי הסרט יאמרו - עד כדי עצבון), ועם זאת כה עשירה ומרתקת. אולדמן מגלם דמות שהמקצוע והעולם שבו היא חיה מאלצת אותו להיות די מנותק רגשית מבני אדם, והדבר מתבטא בקור רוח קיצוני וטהור, שאותו אולדמן מגלם בצורה ראוייה לשבחים מקיר לקיר. הוא אדם שנשאר רגוע וצלול אפילו כשכל התוכניות שלו משתבשות, ועל אף הקור הזה, עדיין יודע מה לעשות כדי להראות שהוא עדיין השולט פה, כך שלעיתים הוא גם יודע לאיים כמו שצריך. ועם זאת, עדיין יש ממנו הבלחות של רגש אנושי וכנה. בכל המצבים האלה, אולדמן מצליח להביא לחיים וליצור סימפטיה לדמות אפרורית ברמה קיצונית, דבר שאני לא יכול לחשוב על שחקנים אחרים עושים.

אנדי סרקיס - כוכב הקופים: המרד
לתת הופעה מרגשת, מפורטת ומושקעת זה דבר אחד. לתת הופעה מרגשת, מפורטת ומושקעת בתור קוף, זה כבר דבר אחר לגמרי. זה, בסופו של דבר, בדיוק מה שאנדי סרקיס עשה. כמובן, אין ספק שהבאת הדמות של סיזר הקוף המשופר-גנטית לחיים היא קרדיט של אנשי האפקטים, אבל מי שבאמת הביא את האנושיות שלו לתפקיד הוא סרקיס, והוא עשה את זה כשהדברים היחידים שבהם הוא באמת יכול להשתמש הם נהמות, שפת גוף, וניואנסים בפנים - אבל במגוון מצבים וסיטואציות, תוך כדי פריקת מטען רגשי עצום. בשנה מלאה בהופעות גבריות ראשיות מעולות, בסופו של דבר, המנצח הוא זה שהצליח להפוך דבר בלתי אנושי בעליל, לדבר שכ"כ אכפת לך ממנו ונוגע לך בלב.

מועמדים נוספים -
שלמה בראבא - "הערת שוליים" | בראד פיט - "מאניבול"
| ג'וזף גורדון לוויט - "50/50" | ג'ון בוייגה - "השכונה נגד חייזרים" | ריאן גוסלינג - "משחקי שלטון" | ז'אן דוז'ארדן - הארטיסט |




 

התסריט הטוב ביותר
 


50/50

מדינה אדומה
בכל חיי ראיתי בסך הכל סרט וחצי של קווין סמית', ולכן אני לא יכול להשוות את איכות הכתיבה פה לעבודות קודמות שלו. אבל אם אני שופט את התסריט פה בפני עצמו - וואו!


הערת שוליים

הבמאי הטוב ביותר
 

הסרט הטוב ביותר
היו המון סרטים מעולים השנה, באמת שהמון.
"הוגו" היה סרט מקסים, גם אם פגום. כנ"ל על "הארטיסט" (אבל אוסקר? באמת?). "מאניבול" ו"היורשים" הם שני סרטים שמהווים דוגמה אולטימטיבית לסרט לאו דווקא מיוחד או מעניין שניצל לגמרי על ידי כתיבה מדהימה ומשחק אדיר. "נערה עם קעקוע דרקון" הוא מקרה כמעט הפוך, עם כתיבה לא הכי טובה בעולם שהפך לסרט שווה לגמרי בזכות שחקנים נהדרים ועבודת בימוי אלוהית של דייוויד פינצ'ר המלך. היו לנו סרטי קיץ אדירים: "אקס מן: ההתחלה" הכיפי אך עמוק ומרגש; "הארי פוטר ואוצרות המוות - חלק 2" שהיה סגירה אפית ומרהיבה לסדרה אגדית; ו"כוכב הקופים: המרד", שהפתיע בעד כמה הוא אינטליגנטי ואנושי יחסית לסרט מד"ב-פעולה. גם בחורף קיבלנו איזה סרט קיצי מהנה במיוחד בדמות "משימה בלתי אפשרית 4". כמה סרטי מד"ב מקוריים, כמו "סופר 8", "קוד מקור" או "האנה", על אף שהיו להם את הבעיות שלהם, היו סרטים בהחלט מהנים ומעניינים. איתם גם הגיע "השכונה נגד חייזרים", B-Movie שנעשה עם כ"כ הרבה נשמה, השקעה ותשומת לב, שאי אפשר שלא למות עליו, ולסלוח לטעויות שלו. גם "טיפש, מטורף, מאוהב" ידע לקחת ז'אנר די מאוס שעדיין מתקיים רק בשביל כסף, ולשפר אותו פלאים עם אנושיות וחוכמה אין קץ. יש גם כמה סרטים כגון "לוחם", "סערת רוחות", "חייבים לדבר על קווין" או "מלנכוליה" שאי אפשר לומר שאהבתי בדיוק, אבל הרשימו אותי מספיק בשביל שיהיה שווה לי להזכיר אותם. "50/50" הייתה אחת הדרמות הקומיות הטובות ביותר בשנים האחרונות, לדעתי, ו"רנגו" - ובכן, אני עדיין לא זוכר סרט אנימציה שהיה כה ייחודי ונועז, גם אם העלילה היא אכן קלישאה. ואני לא יכול שלא להזכיר את "מדינה אדומה" שהיה ככה קרוב לקבל מדליית ארד, ואולי היה מקבל אם חוויית הצפייה שלי בו הייתה יותר טובה.
בקיצור, שנה שמלאה בהמוני סרטים לא רעים. אבל אם אני אהיה חייב לבחור שלוש סרטים בלבד שהיוו את הטופ שלי לשנה הזאת, מדובר באלה -


לא בוגרת
רוב הסרטים שראיתי השנה פנו אליי ברמה היותר אינטלקטואלית, ולאו דוקוא ברמת סחיטת הרגשות. "לא בוגרת" הוא שונה. הוא כנראה הסרט שגרם לי לסערת הרגשות הכי גדולה, והסרט שנשאר לי בראש ובלב הכי הרבה זמן. אני זוכר כשסיימתי לראות אותו, ניסיתי להבין מה עבר עליי בבערך שעתיים האחרונות. מעולם לא נהניתי מסרט שכ"כ עשה לי זיפת על הנשמה, ולחילופין, מעולם לא דוכאתי מסרט כ"כ מהנה. כי מצד אחד, יש בו מה שצריך מסרט - שנינות, דמויות נהדרות, הומור יבש, סאטירה. מצד שני, כל אלה מכסים סיפור מאוד כבד, מאוד טרגי ומאוד מעורר מחשבה. לא רק שהסרט טלטל אותי, הוא טלטל אותי מססיפור שהוא תכלס קטן - בסך הכל סיפורה של אישה אחת בעיירה אחת. אבל הסיפור הזה עורר בי תחושות שלא ידעתי שסרט יכול לעורר אצלי, ומחשבות שאף פעם לא הייתי חושב עליהן לבד, על בגרות וריקנות בחיים. בהשוואה לסרט הקודם של הבמאי ג'ייסון רייטמן והתסריטאית דיאבלו קודי ("ג'ונו") מדובר בסיבוב של 340 מעלות, אבל הסיבוב הזה יוצר את אחד הסרטים היותר ייחודיים ומרתקים של השנה.

החפרפרת
הסרט הזה לא היה להיט עם הקהל, ואפילו באוסקר לא קיבל הערכה, אפילו שבמשך זמן רב נראה היה שהוא מתמודד שצריך לקחת בחשבון. אז מה יש בו שכ"כ תפס אותי? הוא איטי, אפור, קר ומנוכר - אבל יש קסם מסויים בכל זה, . הוא גם מצליח להיות מסובך מאוד . אבל יותר מכל, זאת ההצלחה שלו לבנות תעלומת ריגול שבגלל הדרך שהיא מסופרת לא רק שעניינה אותי, אלא ממש הצליחה לגרום לי להרגיש לפעמים כאילו אני המרגל-בלש שצריך לפתור את התעלומה, מה שהגדיל פי כמה את ההתמסרות שלי בתור צופה לעולם ולעלילה של הסרט, וזה, בכנות, לא משהו שהרבה סרטים יכולים לזקוף לזכותם.


הערת שוליים
בסופו של דבר -

20. הקול מהעולם העתיק, "Suburban Knights"
19. מגדלי חזירים וחייטים, "אקס מן: ההתחלה"
18. רגע של אושר, "קוד מקור"
17. מכשירים חשמליים, "האנה"
16. רוברט דאוני ג'וניור רוכב על פוני, "שרלוק הולמס: משחק הצללים"
15. איימי אדמס Vs. שבע פרחות ממסצ'וסטס, "פייטר"
14. האגם, "קר עד העצם"
13. סקס, סמים ואייר-סופליי, "ממלכת החיות"
12.  Fill Your Hand, You Sons of Bitches!, "אומץ אמיתי"
11. הפעולה בברוז' ח'ליפה, "משימה בלתי אפשרית 4"
10. נו, אתם יודעים, *ה*סצינה, "127 שעות"
9.
8.
7. הסוף, "מלנכוליה"
6. סיפורו של סנייפ, "הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 2"
5. הרגתי את אמא שלי, היכון למות, "אקס מן: ההתחלה"
4. סיזר אומר 'לא', "כוכב הקופים: המרד"
3. חצוצרות הגאולה, "מדינה אדומה"
2. סיקוונס הסיום של "החפרפרת"
1. מצודתו, "הערת שוליים"

 


החפרפרת | מדינה אדומה | לא בוגרת | אקס מן: ההתחלה

 

 

ועכשיו, דה ריל ת'ינג:

5. השכונה VS. חייזרים
אם הטקס היה מתקיים כפי שתכננתי, הסרט היה מועמד בקטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, הקאסט הטוב ביותר, האפקטים הטובים ביותר

סביר נורא להניח שפספסתם את הסרט הזה, אבל אם יש לכם הזדמנות, אל תוותרו עליו. מדובר בסרט עצמאי בריטי על שכונות עוני בדרום לונדון. אתם יודעים, בלוקים שמוצפים בחבורות של מהגרים כושים ששודדים אנשים כל היום ופרחות בריטיות שמדברות בצעקנות ולובשות על עצמן יותר זהב ממה שאפשר למצוא במקדש אינקה ממוצע. אבל לסרט הזה יש דבר אחד שלכל שאר הסרטים והסדרות על בריטים עניים (ז'אנר שהוא במפתיע, לא קטן) חסר: חייזרים! כן, הסרט שמתאר פלישה של חייזרים לשכונת מהגרים מזוהמת בדרום לונדון, הוא ללא ספק אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה. א' כל, זה בגלל האותנטיות של הסרט. טוב, קשה לקרוא לסרט על חייזרים "אותנטי", אבל אני די בטוח שאם באמת היו פולשים חייזרים לכדור הארץ, ככה האירועים (שאותם לא אפרט מחשש לספוילרים) היו נראים. בנוסף, ההצגה הנהדרת של שכונות העוני של דרום לונדון, דבר המתבטא בעיצוב האומנותי, בדיאלוגים ובהתנהגות של הדמויות הרשים אותי מאוד, והפך את הסרט לסוחף פי כמה וכמה מכל שאר סרטי פלישת החייזרים האחרים שיש עכשיו. שנית, ב', הסרט הזה העביר תחושה די מיוחדת. משום מה, לסרט יצא פוטנציאל של פצצת צחוק, אבל הסרט הזה עשה לי בדיוק את ההפך מצחוק - הוא פאקינג הפחיד אותי. דבר זה נובע בעיקר מהעיצוב ומההתנהגות הלא צפויה והברוטאלית במיוחד של החייזרים, אבל גם מההתנהגות הריאליסטית של נערים הנמצאים תחת מתקפה, מסביבת ההתרחשות הדומה כל-כך מוכרים, וחוסר הרחמים של הסרט כלפי הצופים בנוגע למתח ולחשש לגורל הדמויות. תוסיפו לזה קאסט נהדר ולא מעט פילוסופיה, ותקבלו משהו שמצליח להיות כיפי ורציני באותו הזמן. התלונה היחידה שלי על הסרט היא שהוא קצר מדי ומהיר מדי, אבל גם אורך של 85 דקות מצליח להפוך את הסרט להצצה נדירה לעתידו של הקולנוע. אומנם מדובר ב-B-Movie מהנה בליבו, אבל הוא נעשה עם הכישרון, הנשמה וההשקעה שאפשר למצאו גם במלודרמות בריטיות תקופתיות.

4. כוכב הקופים: המרד
אם הטקס היה מתקיים כפי שתכננתי, הסרט היה מועמד בקטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר, האפקטים הטובים ביותר

ממד"ב כיפי ואסקפיסטי, למד"ב רציני וקודר. "כוכב הקופים: המרד", ריבוט/פריקוול לסדרה גוססת שנראה לכולם מיותר לגמרי, הוכיח לכולנו שגם לרעיונות הכי מגוחכים שיש להוליווד להציע (קופים, שמשתלטים על העולם? באמת?) מגיעים תסריטים עמוקים, דמויות טובות והרבה, הרבה רגש. אנדי סרקיס מוכיח שוב שהופעות ווירטואליות הן העתיד של תעשיית הקולנוע, ומצליח להעביר בתור קוף ממחושב, רגשות ותחושות שרוב השחקנים בעולם לא מצליחים להעביר בתור בני אדם. ביחד עם האקשן הנהדר, האפקטים שהם כנראה הכי טובים שראיתי בחיי והטון הרציני והכבד שלו הופכים אותו לסרט שראוי להימצא בפנתיאון המדע הבדיוני לצד הטיטאנים הגדולים של הז'אנר, כמו "בלייד ראנר" ו"12 קופים".

3. הערת שוליים
אם הטקס היה מתקיים כפי שתכננתי, הסרט היה מועמד בקטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר, הפסקול הטוב ביותר

Israeli Cinema took an arrow to the knee.
מהיום, כל סרט ישראלי שיוצא ישווה על ידי ל"הערת שוליים". האם התסריט טוב? כן, אבל לא כמו זה של "הערת שוליים". האם הבימוי טוב? כן, אבל לא כמו של הערת שוליים. דברים כאלה אני אגיד, משום ש"הערת שוליים" הוא לא פחות מאבן דרך בקולנוע של ארצנו הקטנטונת. המשחק הנהדר, הבימוי המוקפד, הצילום והעריכה, הפסקול האלוהי, ההומור האשכנזי והתסריט המדהים שמצליח להפוך כל שורת דיאלוג וכל פעולה קטנטונת למשהו מעניין פי אלף מרוב סצינות האקשן בעולם מתחברים כולם לחבילה אחת שלמה תחת ידיו של יוסף סידר, ומהווים כולם רף חדש לאיך סרטים יכולים וצריכים להיעשות בארץ. למי שנשבר לראות בארץ רק סרטי אינדי זולים על חייל שמתאהב בערבייה במחסום, יש לנו סוף-סוף מושיע, ומצודתו תיראה כאן עוד שנים רבות.

2. החפרפרת
אם הטקס היה מתקיים כפי שתכננתי, הסרט היה מועמד בקטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר, הקאסט הטוב ביותר, הצילום הטוב ביותר, העיצוב הטוב ביותר, הפסקול הטוב ביותר

סרט שאני אוהב יותר ככל שאני חושב עליו יותר. אז נכון, הוא מסובך ברמות כמעט בלתי ניתנות לתיאור, אבל זאת בערך התלונה היחידה שיש לי עליו. ברגע שמסתכלים מסביב לעלילה המפותלת רבת הפרטים וקווי העלילה, מגלים סרט מרתק וסוחף שמצליח להראות, לראשונה בהיסטוריה, את עולם הריגול כפי שהוא באמת. תודות לבימוי החזק של תומאס אלפרדסון, הסרט מצליח להיות מאופק מאוד, אבל גם אפי ומותח בו זמנית, והשלמות הטכנית של הסרט רק תורמים לכך. גארי אולדמן דופק פה את הופעת חייו, וגם שאר הקאסט עושה עבודה טובה. והכי חשוב, הסרט הזה גרם לי להרגיש בעצמי כמו בלש-מרגל, וזה לא משהו שכל סרט יכול לעשות. אם הייתי מבקר שחי באמריקה או בריטניה, הייתי מכתיר אותו ללא עוררין כסרט הטוב ביותר של 2011, אבל זה לא המצב בפועל - כי יש סרט אחד מ-2010 שיצא בישראל השנה, וניצח אותו בהפרש הזעום שבזעומים. הסרט הזה הוא...

1. 127 שעות
אם הטקס היה מתקיים כפי שתכננתי, הסרט היה מועמד בקטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר, הצילום הטוב ביותר, הפסקול הטוב ביותר

בתכלס, זה בכלל סרט מ-2010, אבל מכל הסרטים שהוקרנו בארץ ב-2011, זהו ללא ספק, הסרט שהכי השפיע עליי. למה? כי אין בו שום דבר רע. מאז "שב7ה חטאים" לא ראיתי סרט שמצולם, ערוך ונשמע בצורה כזאת טובה. הבימוי של דני בויל הא מהטובים שראיתי בעשור האחרון, ובתכלס, העשור רק התחיל. צריך הרבה מאוד כישרון בשביל לגרום אפילו לסצינה שבה הגיבור מנסה לשתות, להיות מותחת יותר מסרט אימה. הופעה כמו של ג'יימס פרנקו הוא הופעה של פעם במאה שנה. התסריט מכיל יותר רגעים זכורים שנצרבים במוח מבמשחק "Call of Duty" ממוצע, והוא מצליח להיות אינטימי וגרנדיוזי בו זמנית. המסר בו הוא אומנם לא חברתי ולא משנה עולם, אבל הוא כן יכול לפנות לכל אדם ואדם על פני כדור הארץ. כשאתה מחבר את כל הדברים האלה ביחד, אתה לא מקבל סתם סרט, אתה מקבל חוויה. סרטים כמו "127 שעות" הם הסיבה שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, ואני חושב שעל זה מגיע לדני בויל, ג'יימס פרנקו, ולכל נשמה טובה שעבדה על הסרט הזה את פרס "שנאוצר הזהב" הראשון אי פעם.

ולסיום, אם אתם תראו רק 20 רגעים מהשנה החולפת בקולנוע, תוודאו שאלה יהיו הרגעים האלה:

 

וכך, הושלם לו המסע ל"שנאוצר הזהב". מי ייתן ו-2012 תהיה יותר טובה, ויותר מלאה בטקסים ווירטואליים פרי יצירתי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת