00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Reality Bits and Bytes

מעשה באשכולית עצובה

אשכולית עצובה קראה לי בדחיפות לשולחן המטבח. לפני למעלה משבועיים קטפתי אותה במו ידי מהעץ עליו גדלה אי-שם בשרון, עסיסית ורעננה, בשלה לתת את מתנתה לעולם. והנה מאז היא יושבת וממתינה, מבוישת, הולכת ומאבדת את לחלוחיותה וחיוניותה.

דווקא חשבתי עליה, רציתי לחלוק אותה עם אחרים. פעם אחרונה שנסעתי להורים בחיפה לקחתי אותה, ואז בדרך חזרה גיליתי אותה מבוישת במושב האחורי. התמזל מזלה והיה יום קר וגשום ... היום היא כבר קראה לי והודיעה שזה לא לעניין לייבש אותה ככה. חודשים על חודשים העץ טרח להביא אותה לבשלות כזאת, תחילה יצר פרח, ואז באו חרקי וזמזמו סביבו מתענגים על מתיקותו עד שהופרה, ואז העץ נפח לתוך הפרח את לשד חייו עד שהפך אותו לפרי עגול ועסיסי. איך אני מרשה לעצמי להתיחס למתנתו בכזו אגביות?

רציתי לחלוק אותה עם השותף, שנכנס הביתה והזדרז לצאת תוך כמה דקות, ללמוד איך לתת את מתנתו לעולם כיוצר מוסיקה. לא נותר לי אלא לקבל לעצמי את מלוא מתנתה של האשכולית. הזדרזתי להסיר את הקליפה ולחלץ מתוכה את הפלחים. היה מתוק, והיה מריר, והיה כואב כשטיפת מיץ קפצה לי לעין עד שהדמעות מחו אותה, והיה טעים ומשביע ומענג. לפעמים צריך להקשיב גם לשוועתם של אלה שהציירים אוהבים לכנות "טבע דומם".

האם אני נותן את מתנתי לעולם? מה אני עושה במצבים כמו זה שאני נתון בו היום, שהעולם ספקני ושקוע בענייניו ולא מוצא בה כזה עניין? האם אני מסוגל לשמר את חיוניותה ועסיסיותה? האם אני נותן למתיקות שבי להפוך למרירות?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל yitzikca אלא אם צויין אחרת