00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

מחנה בקצב הזמזמ - היום הרביעי

מחנה בקצב הזמזמ - היום הרביעי


 

ה-sms שקיבלתי מאמנון מוקדם בבוקר לא השאיר מקום לדמיון - אסור לי לאחר, היום מחכה לנו יום גדוש.
התארגנתי מהר ויצאתי לכיוון חדר האוכל. אמנון כבר היה שם, יחד עם בן, הבן המדהים שלו.
"בוקר טוב, הגעת בזמן"
"כשאתה משאיר כאלו הודעות אפילו אני לא מעיזה לאחר"..
"עכשיו את אומרת את זה"?

אחת מהמתנות הכי גדולות שקיבלתי (ועודני מקבלת) זו ההיכרות עם האנשים שתומכים במפעל המדהים הזה שנקרא "זכרון מנחם".
בחיים שלי הכרתי הרבה מאוד אנשים, רובם טובים , אבל האנשים של זמזמ הם אנשים מאוד מיוחדים שאני מודה בכל דקה ושנייה על עצם זה שנכנסו לחיי.
"אנשים טובים באמצע הדרך" - כתבה נעמי שמר  וצדקה. יש באמת אנשים שבזכותם העולם שלנו יפה וטוב יותר. הם אנשים שגדולתם מסופרת על ידי מעשיהם . הם אנשים שענוותם היא תורתם. לא תשמעו אותם מהללים ומשבחים את עצמם, או מספרים לאחרים מה הם עשו ולמי הם נתנו, או במה עזרו,  לא תתפסו אותם מבינים על מה מגיע להם "כל הכבוד". הם עושים את מה שהם עושים לא כדי לקבל משהו, אלא כדי נטו לתת. בלי להתחשבן עם אלו שקיבלו, בלי לקדם את עצמם ע"ח הנתינה, בלי לזכור בכלל שהם עשו משהו שהצליח לחייך או להאיר את חייו החשוכים של מישהו.  הם ייקחו חופשים ללא תשלום מעבודתם, הם יעזבו את המשפחות  בלי לחשוב פעמיים ויתמקדו במה שצריך לעשות,  לעיתים אף יגייסו גם את המשפחה לטובת המטרה העילאית , וזה כולל ילדים קטנים, כי מבחינתם (והם צודקים כמובן)  חינוך מתחיל מהבית ומגיל אפס, והם עושים מה שהם עושים כי זוהי דרכם, זוהי תכליתם, זו המהות הפנימית האמיתית שלהם, וכל זה מאפיין את האנשים שמאחורי הקלעים של "זכרון מנחם". אחד לאחת.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי בחבר'ה האלו. זה היה כשרק נכנסתי לחדר האוכל בבית המלון  ההוא בהולנד. ראיתי את החיוך שלהם בעיניים .
זה בעצם היה אור שניבט לעיניי מתוך עיניהם.
עד אז התייחסתי למושג "אור ואהבה" כמושג לא ברור של 'רוחניקים' למיניהם, אבל די מהר למדתי  לקבל ולהכיל את המושג כעובדה פיזית , היות שראיתי את זה יום יום אצל כל האנשים ששם.
מה שהיה ברור לי במיידית זה שאני רוצה להיות חלק מהם.
רציתי להיות כמותם.
מצאתי את עצמי מראיינת כמה מהם, ולא הייתה להם בעיה לספר איך הגיעו לזה, אבל חד משמעית  ביקשו שלא אספר עליהם כי הם לא עושים את מה שהם עושים בשביל לקבל הוקרה או פרסום. 
לקח לי הרבה  זמן ושכנועים לנסות להסביר שהמטרה שלי בכתיבה היא לא להאדיר את שמו של מישהו, אלא לספר לאחרים ואולי "להדביק" בחיידק החיובי הזה.
ברור שלא הצלחתי.
אין, הם לא מוכנים.
אני עדיין מקווה שאצליח בעתיד לשכנע כמה מהם, כי עם כל הכבוד (ויש הרבה מאוד כבוד) לצניעות ולענווה, אחד-אחד מהם  מהווים השראה ודוגמא, וכמו שאני "נדבקתי" כך גם אחרים יכולים , ואין טוב מזה. 

ובחזרה לאמנון  (אחד מאותם צדיקים אמיתיים , ובלי שום קשר לדת ..).
כהרגלי שאלתי את אמנון מה עומד להיות היום מבחינת הסקדיואל והוא אמר שהיום אנחנו ב"יום שטח" וזה אומר טיול ג'יפים של כמה שעות בהרי אילת ואירוח בפארק תמנע  עם פעילויות וארוחת ערב שנעשה בשטח, בקיצור- אחלה יום.
בעודנו מדברים הצטרפה אלינו לשולחן בינה נעים , מנהלת מחלקת בטחון והצלה במועצה אזורית חבל אילות. לדעתי האישה הכי קליברית ותותחית שהכרתי .
 מכירים את זה שאתם מכירים מישהו ויוצאת לכם מהפה הנשיפה הזו שמתלווית למשפט : " וואווו, איזה אישיות!", אז זה מה שיצא לי מהפה כשהבנתי מיהי בינה, וככל שאני חושבת עליה אני מגיבה שוב באותה הצורה.
השילוב של עצמה פנימית, איכויות אנושיות ולב ענק זה לא דבר שיש לכל אחד, ולה- יש ועוד איך.
שנים רבות היא הופכת את העולם כדי לעזור לילדים של "זכרון מנחם" בעת שהותם באילת. זה מתחיל בדברים הקטנים כגון פינוקים (שקיות שוקו או פומלות)  וזה נגמר בלסגור עבורם את פארק תמנע לאירוח, ומי שמכיר את הפרוצדורה מבין שאין דבר כזה "לסגור את הפארק", וזה בדיוק מה שבינה ביחד עם חגית גל, מנהלת הפארק עשו עבורנו.  
על חגית ארחיב  עוד בהמשך , וכרגע  הגיע הזמן להתחיל עם סיקור היום , אז בואו נעבור לדבר האמיתי :

את הבוקר התחלנו ברחבת החנייה החולית של המלון, מיד בתום ארוחת הבוקר.
50 ג'יפים של חברת חשמל עמדו בשתי שורות מקבילות וחיכו לילדים לקראת היום האקטיבי שחיכה לנו.
הנהגים כולם הם עובדי חברת חשמל שאימצו זה מכבר את ילדי "זכרון מנחם" ובכל פעם מתנדבים בפעילויות השונות.


הילדים חולקו לקבוצות מראש כך שכל אחד בעצם ידע לאיזה ג'יפ הוא שייך.
היה מרגש לראות את ההתרגשות של הנהגים. בכל פעם אני מתרגשת לראות את זה כפי שזה משתקף מעניהם של אלו שלוקחים חלק ותורמים לילדים המיוחדים האלו.

יצאנו בשורה ארוכה של רכבי 4X4 לשטח . בדרך עצרנו להפסקת חילוץ עצמות + שוקו ופומלות .בדרך ראינו נוף קדומים עוצר נשימה.
הילדים היו מאושרים, ואנחנו, הצוות- התמוגגנו מנחת.
זה הזמן להפסיק לבלבל ת'שכל ולתת לתמונות לדבר.
אחזור אליכם עם התמונות של פארק תמנע לעוד הסברונצ'יק קצרצר...


וגם אותי החליטו לתעד ....

ואף נתפסתי על חם מסתמסת עם מורני ...

זה אמנם היה ממש בתחילת היום, אבל ככה זה גם המשיך...  אני והוואטס אפ ... 

טוב, כאן כבר הגענו לפארק תמנע. החבר'ה שוחררו לשלל פעילויות ברחבי הפארק, כולל עמודי שלמה והיינו שם עד רדת הליל, כשאת ארוחת הערב אכלנו בשטח, כשבתפריט: 'על האש'.
זו ההזדמנות להודות לזיו מיודק מאמישרגז באילת שהציל אותנו בדקה האחרונה עם בלוני גז. תודה זיו, בשמי ובשם כל משפחת 'זכרון מנחם'.

המממ....   ב'זכרון מנחם' צוחקים על זה...  קטן עליהם ...


ועם כל הכיף והפאן לא שוכחים לרגע את החברים שנשארו מכורח הנסיבות בבית החולים.
נתבקשתי לכתוב  (ככה זה כשיש כתב יד ברור...) לאורי האהובה ברכה שאותה צילמנו והדבקנו בקיר שלה בפייסבוק.
אורי, שלא הצטרפה אלינו למחנה בגלל שעברה השתלה והייתה עדיין באשפוז בזמן המחנה, התרגשה מאוד וזה עשה לכולנו טוב שלמרות שהיא לא איתנו - היא מאוד איתנו.
ככה זה במשפחת "זכרון מנחם" - לא שוכחים אף אחד - אף פעם !

לקראת סוף הערב הצטופפנו כולנו למסיבת סיום שקצת ממה שהלך בה ניתן לראות בתמונות למעלה.
חגית גל, מנהלת פארק תמנע, עשתה הכל , ומעבר להכל- כדי לשמח את כולנו, וזה אפילו כלל חלוקת מתנות לכולנו.
זה היה מרגש מאוד.

את חגית אני מכירה היטב. עבדנו בשיתוף פעולה כשעבדתי בזמנו בויזה באילת. עוד אז אהבתי אותה. חגית היא  אחותה של זילי גרוסמן,  זוכרים אותה מהפוסטים הקודמים? זילי היא קודם כל אחות יקרה שלי, אבל היא גם מנהלת עמותת "לתת באילת" שבין שלל הפעילויות שלה יש גם קבוצת תמיכה בחולי סרטן . בנוסף, זילי היא השדרנית של התכנית "לתת" עם זילי נחמיה גרוסמן ברדיו קול הים האדום  באילת , המסייעת בגיוס תרומות לנזקקים בקהילה. זילי העלתה אותי מספר פעמים לשידור וסיפרתי על הפעילויות השונות של "זכרון מנחם" , ועל כך תודתי ותודת העמותה.
אז חגית היא אחות של זילי ובכל מקרה מדהימה בזכות עצמה. זה מסוג המשפחות  שמוכיחות ש- D.N.A משובח עובר , ועוד איך...
בסוף הערב חילקנו תעודות הוקרה לחגית ובינה:



על הכל פיקד ביד רמה ובלב רחב במיוחד זוהר חלא, האיש והנשמה.
אם יש מישהו שכבש את לבי מהשנייה הראשונה, עוד באמסטרדם, זה לחלוטין הוא. יש בו משהו כל כך טהור שאין בהרבה אנשים, וגבירותיי הרווקות - הוא פנוי.
אמנם הכרחתי אותו להבטיח לי שהוא שלי בגלגול הבא, אבל בנות ישראל הכשרות- בגלגול הזה הוא כולו שלכן, אז קדימה... ניתן לפנות אליי לתיבת המייל או המסר...
אני ממליצה בחום לוהט !!
זוהר מותק, מן הסתם תהרוג אותי על זה, אבל אתה יודע - זה הכל מאהבה !!


סיימנו את היום בהרבה חיבוקים ונשיקות עם הצוות המארח ושבנו למלון. כולנו היינו קרועים והייתי בטוחה שתוך שניות כולם נרדמים, אבל איפה הגיון ואיפה הילדים של "זכרון מנחם"...
מיד עם ההגעה למלון התארגנה לה מסיבת פיג'מות אדירה שכללה את כל החדרים כולל כולם :




וכשגם זה הסתיים והייתי בטוחה שזהו, הכל שקט ואפשר להיכנס להתקלח וללכת לישון, כי למחר מתוכננת פעילות ימית מטורפת וצריך לאגור כוחות התגנבו לי לחדר שלוש חתלתולות יפהפיות : אחרי שקפצו מהגדר שבמרפסת :


זוכרים אותן מהפוסט הקודם? ובכן השדות האלו, יעל ועמית, יחד עם דניאלה, שלושת אהובותיי-  החליטו שהגיע הזמן לאפטר פארטי  אצלי בחדר ו... יאללה בלגן !!!
איפרתי אותן ועשינו מלחמת כריות ועוד כל מיני שטויות עד השעות הבאמת מאוחרות של הלילה. אגב, הבנות הזעיקו את אמנון מחדרו כדי שיצלם אותנו והנה קצת ממה שהלך שם :



אגב, הכי ריגשה אותי דניאלה. את דניאלה אני מאוד , אבל מאוד מאוד מאוד אוהבת. היא ילדה מדהימה (מעבר לזה שהיא יפהפייייייייייה הורסת, מיליון חמסות ענקיות עליה!!). נקשרתי אליה עוד באמסטרדם, ומי שקרא את הפוסט ההוא שכתבתי אז, ראה כמה תמונות שלה שיבצתי, פשוט כי אני אוהבת אותה, ואין מה לעשות...
דניאלה חולה בסרטן העצמות והולכת בעזרת קביים. אני התרגשתי עד דמעות כשראיתי אותה קופצת ללא הקביים , הנה תראו אותה גם אתם :


והנה, זה מה שבא אח"כ :


לא להתעלף עליה ??????
והנה התמונות שעשינו אח"כ  (והפעם הן  בשבילי, מעבר לזה שהבטחתי לבנות שאפרסם את כולן...) :




 

זהו. ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי.
הגענו לסיומו של הפוסט  הרביעי בסדרה. 
 היו לי קצת בעיות טכניות לפרסם את הפוסט (שהיה מוכן מלפני שבוע וחצי) ועם משפחות הזמזמים הסליחה. יש דברים שלא תלויים בי,  במיוחד כשמדובר בתקלות טכניות של הבלוג, אבל לשמחתי התקלה תוקנה והנה זה פורסם.
חיממתם את לבי מאוד עם הטלפונים והמיילים שכתבתם לי בעקבות הפוסטים האלו.
ואליכם קוראי הבלוג : הפוסטים האלו מיועדים לילדים ולמשפחותיהם,  בשל סיבה זו הם מעוטרים בכל כך הרבה תמונות .אתם מוזמנים כמובן לקרוא ולהשתתף במה שהלך שם.
תודה שהייתם איתי. מוזמנים להישאר.
ניפגש שוב בפוסט הבא, האחרון בסדרה...
אריאלה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת