00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

הארטיסט


במאי: יהודי עם שם מסובך
שחקנים: צרפתי עם שם מסובך, צרפתייה עם שם מסובך, ג'ון גודמן
תסריט:
יהודי עם שם מסובך
ז'אנר: דרמה
שנה:
2011

עד עכשיו, בטח שמעתם מגוון רחב של דעות על "הארטיסט", המועמד המוביל לאוסקר הנוכחי: מ"יצירת מופת" דרך "פיסה מסריחה של שמאלץ חסר בושה" וכלה ב"חחח, מה זה הסרט אשכנזים הזה??". הדעה שלי, נמצאת איפשהו באמצע בין כל הדעות הללו. הוא לחלוטין לא סרט רע - אבל אוסקר, עם כל הכבוד, לא מגיע לו.

ב-1927, ג'ורג' וולנטין (ז'אן דוז'ארדן) היה על גג העולם. הוא היה הכוכב הבלתי מעורער של הוליווד בכל תקופת הסרטים האילמים, מופיע בלהיט אחר להיט. הוא לא צריך שישמעו את הקול שלו, יש לו מספיק כריזמה כדי לשלהב את הקהל שצופה בו על המסך. כשהוא מתחיל לצלם את הסרט הבא שלו, הוא פוגש בפפי מילר (ברניס ביז'ו), שחקנית צעירה שמנסה את מזלה בהוליווד וכעת מככבת בתור ניצבת בסרט שלו. בהתחלה היא עושה פשלות ועומדת להיות מגורשת מהסט, אבל ולנטין, מחיבתו אליה, דורש שהיא תישאר, ובכך מונע מהקריירה שלה כשחקנית להתנפץ עוד לפני שהיא החלה. ולנטין לא יודע שהוא עומד להתחרט על ההחלטה הזאת: לאט לאט נכנס משהו חדש להוליווד, והדבר הזה נקרא סאונד. את השקט המוחלט השורר בסרטים מחליפים, עם הזמן, קולותיהם המוקלטים על המקום של השחקנים. ולנטין, שהיה הפרצוף של התקופה האילמת, די מזלזל בדבר הזה ומסרב לעשות סרטים מדברים. לעומתו, פפי מילר, שאט אט התקדמה מלהיות נציבה בסרט אחד לשחקנית הראשית בסרט אחר, קופצת על ההזדמנות לשחק בסרטים עם סאונד, והופכת בין לילה לכוכבת. ומפה, הסרט מתאר את דעיכתו הכואבת של ולנטין במקביל לזריחתה של מילר, ואיך הדבר משפיע על חיי שניהם.

העלילה לא נשמעת מעניינת (ותכף נגיע לזה) או מקורית במיוחד, אבל ל"הארטיסט" יש דבר אחד שמבדיל אותו מכל הסרטים האחרים שקיימים היום - הוא אילם. הוא עשוי ונראה כולו כמו אותם סרטים אילמים המוצגים בו - הוא בשחור לבן, לא שומעים בו את השחקנים, אלא רק רואים את תנועות השפתיים שלהם ומיד אחר כך רואים כתובית מעוטרת שמציגה את מה שהם אמרו הרגע. זה נשמע כמו גימיק, וזה אכן גימיק - מסיבות שעוד נדבר עליהם בהמשך - אבל זה גימיק שעובד ממש טוב ובצורה אמינה במיוחד. הצילום השחור לבן פה מסוגנן ביותר ומציג הרבה קומפוזיציות מעניינות (אבל איך הוא קיבל, בשם אלוהים, מועמדות לאוסקר במקום "החפרפרת" אני לא יודע). התפאורות, התלבושות והאנשים נראים ומתנהגים לגמרי שכמו שהכל היה נראה אז, בשנות ה-20. הפסקול, שאמור לחקות את התזמורות שעמדו באותה תקופה מול מסך הקולנוע וניגן את המוזיקה של הסרט ב"לייב" הוא הדבר שהכי אהבתי בסרט, ואני דווקא לא אתנגד אם הוא יזכה באוסקר. כל הקטע הזה של האילמות (?) עשוי ממש טוב: גם מהבחינה של הכתוביות הנוסטלגיות שהוא מציג, אבל גם מאיך שהוא מצליח להראות את הרגשות, האירועים והכוונות של הדמויות בלי יותר מדי דיבורים. כשדמות עצובה או שמחה, רואים את זה על הפנים שלה. כשדמות אומרת משהו ואין כתובית (מה שקורה הרבה פעמים, במפתיע), יש הקשר ברור ויציב שעוזר לנו לדעת מה הולך שם. יש הרבה שימוש בשפת גוף והגשה וויזואלית של העניינים. "Show, Don't Tell", אמר פעם היצ'קוק, ו"הארטיסט" הוא דוגמה נהדרת לחוק הזה.
לאלמנט הזה עוזרים גם השחקנים הנהדרים, שמצליחים לקחת דמויות די שחוקות ולעשות אותם מעייניות וסימפטיות. ז'אן דוז'ארדן מוצלח מאוד בתפקיד ולנטין, גם כשהוא מגלם את דמות הכוכב שההצלחה עלתה לו לראש וגם כשהוא משחק את דמות האיש שחייו מתפרקים מול עיניו. כמו הדמויות שהדמות שהוא משחק בסרט משחקת, הוא מאוד כריזמטי ונורא נורא כיף לראות אותו על המסך. לא מגיע לו לזכות בשום פרס, אבל המועמדות לאוסקר בהחלט מגיע לו. ברניס ביז'ו גם מעולה בתור פפי מילר, והיא בהחלט מצליחה להראות את הנחישות, התשוקה והחוצפה המרדנית של הדמות שלה. מלבדם, יש פה גם הופעות נחמדות משחקנים הוליוודים כמו ג'ון גודמן בתפקיד הבוס של ולנטין וג'יימס קרומוול בתפקיד המשרת שלו, ויש פה אפילו כלב ג'ק ראסל טרייר שגונב את ההצגה די בקלות.

אבל עד כאן עם הדברים הטובים, הנה החלק שחיכיתם לו. כמו שאמרתי, יש פה גימיק שעובד נהדר, אבל איך יודעים שהוא גימיק? שכן אם הסרט היה מדבר, או להפך, היה יוצא כמו שהוא בשנות ה-20, אף אחד לא היה מתייחס אליו. העלילה שלו נורא בנאלית, צפויה וקלישאתית ומלבד סצינה אחת באמת מדהימה, אין בה שום דבר שלא ראיתם קודם. עקב כך, לקראת סופו הוא ממש מתחיל להתיש ולשעמם. יש היאמרו שזאת גם מעין מחווה לעלילות הבנאליות שאפיינו את סרטי התקופה, אבל כמו שאמרו לפני, חיקוי עלילתי של סרט מ-1927 לא אמור לזכות באוסקר ב-2011. הרבה פעמים, הסרט מנסה לרגש בכוח, אבל לא תמיד מצליח (שוב, מלבד סצינה אחת [אבל אחרת]), ויש הרבה פעמים שבה הוא דוחף לך בפרצוף את האילמות שלו: ישנן לא מאט סצינות בהם הקונספט של סרט אילם נלקח לאקסטרים כדי שנוכל להבחין בו (כאיל והסרט, באופן אירוני, צועק "אני אילם! אני אילם!"), ועושה את זה בצורה מעצבנת במיוחד, שגורמת לסרט להיראות כמו *פארודיה* על סרט אילם. והכי בעייתי, אין לסרט שום ערך מוסף. הוא עומד לזכות באוסקר, זה בטוח ב-95%, אבל לא יהיה לו דברים שהיו לזוכי אוסקר אחרים, כמו הרובד הפילוסופי של "ארץ קשוחה", או האפיות של "שר הטבעות", הצגת המלחמה הקשה ב"מטען הכאב" או העלילה המבריקה של "השתולים". זה סרט נורא נורא סימפתי וקליל שלא גורם לך לחשוב יותר מדי ולא מעורר בך יותר מדי רגשות, ושוב - על זה לא מגיע לך אוסקר.

אל "הארטיסט" הגעתי עם ציפיות לסרט אוסקרי טיפוסי (או, במילה הנרדפת, "אוברייטד"). הוא בהחלט כזה במובנים מסויימים, אבל עצם העובדה שמדובר בסרט אילם שנוצר עידן ועידנים אחרי שהסרטים האילמים נכחדו מעל פני האדמה, כבר הופכת אותו למיוחד במובן מסויים. אומנם הערכים הרגשיים והעלילתיים שלו לא גבוהים כמו ערכי ההפקה שלו ואין ממש סיבה לצפות בו פעמיים, אבל זה לא אומר שהוא לא סרט טוב.
אז אולי לא מגיע לו אוסקר, אבל השורה התחתונה היא שהצלחתי ליהנות מסרט צרפתי אילם, וזה אומר הכל.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת